המתכון הכשר לדה-הומניזציה של יהודי אירופה.

 

"וכאן צריכני להקדים מעין הקדמה קטנה, איני מתכוון להגיד שבחה של אחת מתוך גנותה של חברתה, כל שכן לספר מעשה העיר ויושביה…"   ש"י עגנון/ תהילה

 

התסריט: סיפורם של שני נוודים, שלומיקו ומושיקו. שלומיקו שמן ומושיקו רזה. השמן והרזה, זוכרים?

השניים מגיעים ל"שִפּודייה של ששון" בתקווה לזכות באיזו מנת מזון מיותרת.    

 

ליד הדלפק הם מוצאים את שמחה, ביתו הצנועה והיתומה מאם של ששון.

 

שמחה, תוך האכלתם באוכל המתובל והטעים, מספרת שאדון פרידמן הבנקאי מאיים לפנות את אביה ואת השפודייה שלו, כי הם לא עומדים בתשלומי המשכנתא.

 

שלומיקו ומושיקו שואפים קפה מהביל עם הל ומחליטים להציל את השפודייה.

 

לאדון פרידמן יש אישה שמנה ומכוערת, גרוטסקה מהלכת, לבושה בפאר רב ובחוסר טעם מזעזע. היא קרירה מבחינה מינית, אבל בוגדנית ברמות ומוכנה לעגוב על כל זכר הנקרה בדרכה.  (איך זה מתיישב ביחד?  לאלוהי הבורקס פתרונות.)

 

יש לו גם בת שנראית, בינתיים, יפה. שמה חדווה ושמה יפה לה, כי היא מוכנה לקפוץ בחדווה למיטתו של כל ידוען בחברה הגבוה אליה שייך  אותה ייחוסה.

חדווה סנובית, מדברת אנגלית במבטא אמריקאי מרשים, אותו רכשה בשיעורים פרטיים יקרים,  והיא חולמת להפוך לכוכבת בהוליבוד.

 

גם לפרידה וגם לחדווה יש יהלומים בטבעות על כל אצבע בידיים ובתנוכי האוזניים. (אולי גם תוכניות לרגליים?) יהלומים, פנינים וקריסטלים משובצים גם בוילונות, באהילי המנורות ובידיות המגרות בחדרים.

 

אבל את כל זה אנחנו קולטים בתמונה אחת או שתיים במספר שניות (או מקסימום דקות ) של צפייה בסרט. כי הסרט הוא לא על הפרידמנים המתועבים. הסרט הוא על מושיקו ושלומיקו ה"רובינהודים" הנשגבים.

 

מושיקו ושלומיקו מתחפשים לאמרגן ולמפיק סרטים, מושכים את תשומת ליבו של פרידמן בבית הקפה המפואר בו הוא ושכמותו אוכלים עוגות קרם ושותים קפה נטול קפאין עם סוכרזית.

 

פרידמן מזמין את השניים לביתו.  הם כמעט נחנקים מהארוחה התפלה שהכינה עבורם העוזרת.

שלומיקו מפלרטט עם השמנה, מושיקו מתעסק עם הבת, אבל פרידמן, שעסוק רק בחישובי הוצאות וריבית, לא חש בדבר.

 

בערב נוחרים הבנקאי והאישה בקונצרט של מוזיקה קלאסית. הם לא באמת מבינים או אוהבים מוזיקה, אבל המעמד מחייב, והם רכשו מנוי.

 

מושיקו בא לבקר את חדווה בחדר השינה שלה . שלומיקו מסתובב עם שק בשאר חדרי הבית, אוסף ערמות של יהלומים ומסתלק איתם דרך החלון.

 

לפי אות מוסכם מראש קופץ מושיקו, מתלבש ויוצא מהחדר.

 

" אבל המפקד, אני רציתי רק… " מיבבת הבחורה  הערומה.

"יאללה, עופי לי מהעיניים!" צווח  מושיקו בגאווה ויוצא דרך הדלת הראשית.

ביום המיועד לפינוי מקבל ששון חבילה ענקית של יהלומים. הרובינהודים לא שמרו דבר לעצמם.

אלירן החבר של שמחה מגיע לחופשה, ומציע לה נישואים.

הם משלמים את החוב, רוכשים את החנויות הצמודות, מסלקים את הפקח המעצבן מהרחוב ומוציאים שולחנות.  הם יפתחו מסעדה מזרחית ביום לששון ומועדון בלילה לאלירן.

שמחה תהיה השפית המוכשרת של מסעדת היוקרה, אישה חושנית, אבל תישאר בתולה צנועה גם לאחר הילד החמישי.

 

פרידמן הגיש תביעה לחברת הביטוח, אבל התביעה נראתה מנופחת מדי.- איך יכלו לגנוב ממנו טון יהלומים? יש לו מכרה?

בחקירה סמויה של רשויות המס התברר שהאיש גם הונה את לקוחותיו, גם מעל בכספי הבנק וגם , וזה החמור מכל, העלים הכנסות מרשויות המס.

 

לקראת סיום הסרט פרידמן בכלא, הארמון שלו מעוקל, אשתו מועסקת בניקיון בבנק, אבל על ידי חברת כוח אדם, וחדווה, היא ויתרה  בינתיים על חלום הוליווד שלה ומועסקת כחשפנית במועדון הלילה של אלירן . 

 

" ראית  איזה צרות היו לנו עם האשכנזי ?" שואל ששון את אלירן. ("בטי" או "אתי המכוערת" , שידורי "רשת" או "קשת", הערוץ השני לטלביזיה).

"אשכנזי? אני לא מכיר שום אשכנזי".

"הלוואי עלי"!

מאה כרסים חשופות, שעירות עולות ויורדות בצחוק פרוע.

השורה הזאת  הוקלטה באולפן לפני קהל, ויש לדאוג לכך שגם אחרון הצופים יבין שהייתה כאן בדיחה שאנחנו אוהבים לשמוע כנגד האשכנזים שאנחנו אוהבים לשנוא.

 

הקהל המשולהב קם מריע על רגליו. הסרט משך חצי מליון צופים. הקרן לקולנוע ולסרטים תצטרך להעביר כסף רב למפיקים. כסף של משלמי המיסים הישראלים, בינהם מספר אשכנזים שמשום מה לא התחמקו מתשלום מס הכנסה.

 

בחג העצמאות הבא יהיה סרט זה סרט חובה בכל בסיסי צה"ל ובבתי הספר שבפיקוח משרד החינוך.

***

אלא ששמם של הליצנים האציליים, שלפי נוסחת הסרט עליהם נוצר התסריט שלנו, אינו מושיקו או שלומיקו אלא רוברט וברטרם.

 

 השפה בה לגלגו על הבנקאי ומשפחתו העלובה היא לא סלנג עברי, אלא גרמנית תקנית.

 

 הסיפור לא אירע בעיר הקודש ירושלים, אלא בברלין ובנותיה.

 

 ויוצרי הסרט והוגיו לא קיבלו פרס על מפעל חיים, אלא הועמדו לדין במשפטי נירנברג על הסתה לשנאה גזענית ורצח עם.

 

ורק האנשים שהם מושא ההסתה נשארו אותם האנשים- היהודים  האשכנזים.

***

בין השנים 1914 ועד 1933,  השנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, עבר על העם הגרמני דור של השפלות ומחסור.

הם נשאבו למלחמת העולם הראשונה, הארוכה והאיומה במלחמות הזכורות עד אותו זמן, נחלו תבוסה, נאלצו לשלם פיצויים דרקוניים למנצחים- מה שהביא לעוני, רעב וחוסר יציבות פוליטית בארצם. וכשכבר נראה היה שהתבונה גוברת על רגשות הנקם ומגיעים להסדר עם גובי הפיצויים, התרחשה נפילת הבורסה  של 1929, וכל העולם נשאב לתוהו ובוהו כלכלי אבטלה ורעב.

"לא יכול להיות שעם מפואר כמו שלנו ירד לשפל מדרגה כזה באשמת עצמו." חשב הגרמני הממוצע ברחוב. "בגדו בנו!  צריך להחזיר עטרה ליושנה".

הנאצים הבטיחו גם למצוא ולהעניש את הבוגדים וגם להחזיר את אותה העטרה.

 

לתפיסת העולם של צמרת התעמולה הנאצית התעמולה לא מיועדת להיגיון ולא לאינטלקטואלים. התעמולה צריכה לפנות אל ההמונים ולהצביע עבורם על אירועים וצרכים. עליה לפנות אל הרגש ורק במידה מוגבלת אל השכל, כך שתגיע גם אל האדם המוגבל ביותר, ושאי אפשר יהיה לבלבל  אותו בעובדות.

תעמולה יעילה מגבילה עצמה לכמה נקודות ומשתמשת בהן כסיסמאות.

מושא התעמולה צריך להיות אויב אחד מובהק כדי לא לפצל את השנאה וכך לגרוע מעצמתה.

 

יש לפנות אל ההמון, להפוך את היחיד לחלק מן ההמון ולגרות אותו באופן בלתי פוסק בסיסמאות.

 

"אם רק יחזרו על שקר מספר רב של פעמים", אמר גבלס, שר התעמולה הנאצי, "הוא יחשב על ידי ההמון לאמת".

 

האויב נמצא במיידית. האויב המסורתי המקובל על כולם מזה דורות –היהודי.  ומסורת לא שוברים.

 

"היהודים הם אסוננו!" קבע  "דר שטירמר"  הפורנוגרפי של שטריכר .

המסר הוא שהיהודים אחראים לאבטלה ולאינפלציה.

"סכין בגב", "עבדות הריבית"  הם נושאי הסמלים והסיסמאות . הם שזורים במשפטים פשוטים וקליטים.

 

פיליפס רופרכט הקריקטוריסט של העיתון  מצייר יהודים ארוכי חוטם ומכוערים. נקבות יהודיות שמנות ואחוזות תאווה מינית.

 

 העיתון בהיותו פורנוגרפי מספר על פשעי מין של היהודים, אבל גם על הקשר היהודי להפלת גרמניה.

 

מצאתי באינטרנט כרזת נגד של ארגון החיילים היהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

היא מראה אם אבלה מעל בית קברות צבאי גדוש מצבות יהודיות.

"מאה אלף יהודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה, כשנים עשר אלף מהם מצאו את מותם בקרב למען גרמניה." פנו היהודים  אל "המבוגר האחראי" הגרמני  בניסיון להוכיח כי היהודים הקריבו למען המולדת מעל ומעבר למספרם באוכלוסיה, אלא שטענה זאת יכלה להועיל להם בדיוק כפי שיכלה להועיל לקיבוצניקים בארצנו, כשהתחילה ההסתה הפרועה נגדם בתחילת שנות השבעים.

 

גם הקולנוע הצטרף למאמץ הזה למען המולדת, הרי זהו לדברי גבלס-"המדיום המשפיע ביותר על ההמונים", והצופה  תמיד ייחס מידה מסוימת של מציאות למה שהוא שומע ורואה".

 

בניגוד לאופי ההתגוננות של הכרזה היהודית המתוארת למעלה, מספר הקולנוע לעם הגרמני סיפור שהוא רוצה לשמוע, כמו שמספרים לילד בן שנתיים סיפור על עצמו,  כמה הוא טוב ויפה (לעומת כל האחרים בגן במקרה הזה) במטרה שיסיים מהר את הדייסה וישכב לישון.

מספרים לו כמה הוא עובד קשה ויוצר, לעומת היהודי הטפיל שנהנה מפרי עמלם של אחרים, אבל, לא מעלים לו את המשכורת.

מספרים לו כמה הנערה הגרמנייה צנועה,יפה, נאמנה ונעימת הליכות לעומת הסנובית החמדנית והמתנשאת, היהודייה הנאמנה לעצמה בלבד, ועוד כמה דברים שאפרט בהקבלה לתיאור סרטים כאלה שאיך שהו הצלחתי לצפות בהם.   מישהו במשרד סרי התרבות שלנו, וזו אינה שגיאת כתיב, החליט שיש להגן על נפשי הרכה מפני סרטי התעמולה האלה ואסר שיהיו נגישים באזורינו אפילו ב,You tube  כי מה? אולי אני עלולה להצטרף לתנועה הנאצית של לפני שמונים שנה?

 

מה שיעוללו לי ולכם הסרטים האחרים שלכבודם בעצם אני כותבת את הדברים, זה כבר דבר אחר ולא חשוב.  הרי אי אפשר לדרוש עבורם בצדקנות מרקים אדומים.

***

סרט התעמולה הראשון מבין החמישה המתמקדים בנושא היהודי,שהתוודעתי אליהם הודות לוויקיפדייה, הוא הסרט "רוברט וברטרם"/ גוסטב רדלר 1939

 

הסרט התמקד בשני נוודים גרמנים, ליצנים מוכשרים אך חסרי כל, החייבים להסתדר בעזרת תושייתם גם אם אין להם ברירה אלא לעבור על החוק, והרי הסרט מיועד לאנשים הנדרשים לשמור על החוק, אבל ברור שייסלח להם אם יפעלו כמצופה מ"אחד משלנו",

האויב מספר אחד שלהם הוא המשטרה- סגן שר המשטרה הקודם למשטר הנאצי היה יהודי,ברנהרד וייס ( "איזידור" בפי אויביו הגזענים, שנרצח על ידי מתנקש נאצי, אז צריך להבהיר שיש מקרים שמותר להיות פורעי חוק, בתנאי שמדובר בחוק לא נאצי, "לא משלנו".

 

האנשים שבאים לראות קומדיה  רוצים לראות סרט על עצמם ולא על השנואים "האחרים". רוצים ליהנות מהשנינות. הם צריכים דמויות להזדהות איתן  ורק אחר כך סיבות נגדיות לשנאת האחר.

 

הסרט מתחיל בשיר על חיי הנוודים . הנוודים נתפסים על ידי המשטרה ומצליחים לשגע את השוטרים הטיפשים. שיחה לדוגמא: השוטר: "איפה הניירות שלך?"

  "אצל אשתי."

" מה פתאום אתה משאיר את המסמכים שלך אצל האישה?"

" היא מחזיקה אותם, כדי שלא אוכל לברוח."

גם אני צחקתי עד הרגע שנזכרתי שאני יהודייה ושהסרט נגדי. אבל זאת לא חכמה. ידעתי מה הפואנטה מראש.

הם בורחים תוך שימוש בערמה משעשעת מהכלא, מגיעים לפונדק, שם מציעה להם בת הפונדקאי טובת הלב ארוחה תמורת שטיפת כלים, וכאן נכנסת הבעיה היהודית-

היהודי בודמאייר שהוא חברו של הבנקאי אימפלמאייר מנסה לאנוס את בת הפונדקאי להינשא לו תוך סחיטה דרך שטר חוב .

הנערה מאוהבת בבן כפר גרמני (טהור גזע) תמים וגולמני.

שני הגיבורים שלנו, ברטרם השמן ורוברט הרזה, שהקהל כבר למד לחבב ואף להזדהות איתם, יוצאים כאבירים בימי קדם להגנת העלמה שבמצוקה.  את מנת הרעל הגזעני מקבל הצופה בדלת האחורית.

 

שני האבירים יוצאים לברלין מחופשים לפרופסור ולגרף, ומושכים בבית הקפה את תשומת ליבו של הבנקאי הכרסתן תוך "שיחה" במבטא צרפתי.

איך ששומע אימפלמאייר את התואר "גרף" הוא מתעורר לחיים. הוא מזמין אותם הביתה, ותוך כדי כך מספר להם שהוא יהודי- מטרתו או תקוותו לחתן את ביתו עם תואר אצולה- כסף קונה תואר.

 בסצנה אחת קצרה השיג התועמלן מרב מטרות-

1. בודמאייר המתנכל לבת הפונדקאי נעזר בבן גזעו/דתו מהמאפיה היהודית.

2. אימפלמאייר הוא בנקאי ואפילו ברטולד ברכט, שאי אפשר להאשים אותו בנאציות, קבע שאינו יודע מהו פשע גדול יותר – להיות שודד בנקים או מנהל בנק.

3. כפי שבודמאייר מנסה בכל כוחו להידבק לנערה הגרמנייה על אף שהוא לא רצוי לה, כך העשירים היהודים המבלים ומשמינים בחוסר מעש בבתי הקפה מנסים לדבוק בכל דרך באצולה.

4. אימפלמאייר  לא רואה שום פסול בכך שהוא נדבק לגרף צרפתי, והרי הצרפתים הם עדיין האויב שהמיט קלון ואסון על גרמניה, אבל אימפלמאייר לא באמת גרמני, והוא אומר זאת בגלוי כשכדאי לו.

5. על אף התלבושת המכובדת והיקרה לפי מיטב האופנה ועל אף הנימוסים החיצוניים המודגשים – היהודי רק מתחזה לבן התרבות האירופאית. הוא מכוער ומעוות גוף כמו כל בני גזעו. ואין לו מושג ש"הרוזן ממונטה- כריסטו" זה רק שם של ספר.

כנראה שיש שם עוד דקויות שקהל היעד קלט ברגע, ושלי- המאה ה21 ,ישראל-  הן נסתרות לחלוטין, אך עד לרגע זה הבנקאי  כבר מסומן כאויב ודמו מותר.

הסצנה הבאה היא כבר בביתו של הבנקאי.  בזמן שבחוץ המוני גרמנים כל-כך רעבים עד שמרוב צמא אינם יודעים היכן ישנו בלילה, מתגורר הבנקאי עם אשתו הגרוטסקית הלבושה בפאר מופרז וסר טעם וביתו הסנובית המפלרטטת בצרפתית, בטירה שיכולה להכיל לפחות גדוד חיילים.

אשתו לא מרשה לו להחזיק בידה  בזמן השמעת הקונצרט- צניעות מעושה או חוסר כבוד לבעל? אבל מוכנה להחניף ל"רוזן" כשהוא מתחיל לשלוח ידיים.

הדיבור בין בני הבית לבין עצמם ציני וחסר כבוד.

גם הבנקאי וגם ביתו מוכנים להרחיק בלי הרבה חרטה את שמואל "אהובה" של הבת, "אם יש לגרף מיליון". כלומר , בניגוד לבת הפונדקאי הנאמנה לאהובה גם אם אחרים רואים בו לא יוצלח, היהודים לא נאמנים לאיש, גם לא לבן דתם וגם לא לאלוהיהם ,אלא רק לכספם.  

ה"אבירים" שלנו לא צריכים להשתמש כאן בשריון וחרב.

 הבנקאי מורדם. אשתו וביתו מכויסות  תוך כדי ריקוד עם שני המתחזים, ו"מגיע להן לבוגדניות התאוותניות".  לשום גרמני, גם אם קיבל את החינוך המוסרי הנוקשה ביותר, לא תהיה יותר  בעיה עם שוד אנשים שכאלה.

 

"שדדו אותנו  והוא ישן החמור". צורחת האישה בחוסר כבוד על בעלה.

 

הפונדקאי וביתו מקבלים חבילה ובה היהלומים אותם יוכלו להמיר בפרס ובקניית חרותה של הבת.

 

והינה החייל מישל- אהובה של הנערה- חוזר לחופשה, ועכשיו הוא גבר בגברים, מדבר בתקיפות  ויש לו כסף לטבעת.

אבי הנערה לא חושש להשאיר אותה לבד איתו, כי בזכות המדים הנכונים הוא הפך לאביר, והוא מציע לה נישואים.

 

את שני הרובינהודים  פוגשים שוב בלונה פארק  מכייסים את המבקרים כשהם לבושים בבגדי נשים, רחמנא לצלן.  כשהם בורחים מכוון אליהם מישל את נשקו , אך האישה מונעת ממנו לירות בהם.

 

הם לימדו את הרע האולטימטיבי לקח, ובזכות זאת בגן עדן תהיה מנוחתם ולא במחנה ריכוז נאצי.

אחד, אחד… זוכרים?

***

לסיכום:היהודים הם מאפיה של עשירים, טפילים הנאחזים בכוח במושא הטפילות שלהם- רצון לדבוק באצולה או לפחות בבנות הגרמניות. שיעבוד נערות בניגוד לרצונן< => תאווה חייתית ללא אהבה וללא נאמנות.  אין להם תרבות אמיתית, רק תחפושת בקליפה חיצונית של נימוסים מלאכותיים לצורך הטעייה.

 

הנשים מכוערות, שמנות, חסרות טעם, ראוותניות, מזלזלות בבני הזוג שלהן, חנפניות,צניעותן מעושה, אהבתן מלאכותית ותלויה בדבר, מתנשאות בהתנהגות ובדיבור בשפת המעמד העליון של האויב  ונאמנות לעצמן בלבד.   נשים כאלה לא רק שאינן ראויות להיות בנות זוג לגרמני ההגון שאשתו המכובדת והמוערכת  באמת יודעת את מקומה בבית, אלא לא מתאימות להיחשב כנשים אנושיות בכלל, ולכן גם כללי ההתנהגות שחלים כלפי נשים – אפילו זרות  בארץ אויב – לא חלים עליהן, ומה שייעשה להן בסרט  או בעתיד בחיים, ראוי להיעשות.

 

איני יודעת עד כמה היו יוצרי סרט זה מודעים לכך שהוא נדבך ראשון בתכנית לרצח עם, אבל כל מי שלקחו השראתם ליצירת סרטים "קומיים" כאלה מסרט זה, כבר ידעו מה כוחה של תעמולה זו.

 

הסרט נחשב ל"קומדיה וולגארית המציגה את היהודים בצורה מעוותת".

 

אמנם, התעמולה הנאצית כאן עדיין לא מראה את מלוא כוחה, אך מבחינת וולגריות, אני חוששת , נראה שליוצרים יש הרבה מה ללמוד מתלמידיהם.

***

הסרט הבא שיצא למסכים לפני פרוץ המלחמה היה "פשתן  מאירלנד "  Linen Aus Irland"" בבימויו של הינץ הלביג.

 

לא מצאתי את הסרט באף אחד מאתרי הסרטים, ועלי להסתפק במה שקראתי אודותיו, ובקטע בן דקה וחצי ב "you tube" המציג את הרעים בדברם אידיש.

 

זהו סרט תעמולה אנטי יהודי ואנטי בריטי הקשור למרד האירי.

תקציר הסיפור: חברת טכסטיל בפרג קונה את כל החברות המתחרות בה באזור ויוצרת קרטל.

מנכ"ל החברה, ד"ר קון,  יהודי אגוצנטרי, שעסוק מאוד בקידומו בחברה תוך דריכה על גוויות , מפגיש את לילי, ביתו של נשיא החברה, עם פרנץ, מזכיר במשרד המסחר , במטרה למסור אותה כשוחד מיני בתמורה לשחרור ממס של הפשתן אותו מייבא הקונצרן מאירלנד.  הדבר יביא לתחרות לא הוגנת ולנפילת יצרני הטכסטיל המקומיים, וכמובן, יגרור אחריו את האבטלה האיומה, רעב וסבל לפועלים המקומיים.

הסרט הוקרן בתקופה שלפני היות אירופה ל"שוק משותף", ולפני ש"אחים גדולים" כאלה או אחרים לימדו אותנו  שהטבות במס וכסף לעשירים מחלחלים כלפי מטה  עד ל"דירה בהישג יד לכל פועל/ מובטל?"

בראשית יש כאן מאבק  אנטי קפיטליסטי שהופך לאנטי יהודי.  ד"ר קון הוא הרשע שזומם את המהלכים הנפשעים, וגם אם לילי ופרנץ משתפים איתו פעולה, האחריות  עליו ולא עליהם. הם האנטי גיבורים הנגררים, עד שיתעשתו וישתחררו מהשפעתו המזיקה של היהודי המשחית.

המסר:- היהודי הוא המושך בחוטים. הוא, הערמומי, הסכסכן והמשחית, זמם והרעיב את ההמונים במפולת הכלכלית, ורק עם העלמו תשוב אחוות העם ותאחד את בני המעמדות השונים המכובדים כולם, רק שלא ידרשו העלאת שכר.

***

 1940 המלחמה באירופה כבר בעיצומה. 

גרמניה נערכת למלחמה בבריטים וברוסים. רוב האוכלוסיה היהודית באירופה שבויה כבר בטופרי החיה הנאצית, מצפה, בלי להאמין שאפשרות כזו אפשרית באמת , להמתתה.

 

אם עד 1939 הקולנוע נתפס כשוק שנועד לשאת רווחים, לבדר ולא לגלות יצרים וכוונות נסתרות, הרי כעת הכפפות כבר הוסרו.

 הסרטים כבר מוצאים בגלוי שעירים לעזאזל למלחמה ומשליכים את הרוע על בני אדם שהוקנו להם תכונות דמוניות- תהליך המסלק רגשות אשם, יוצר מחיצות –אנחנו והם- וככל שההם מפלצתיים יותר הטבח בהם אנושי יותר.

הקומדיות הפכו לדרמות שמטרתן ליצור זעם נגד האויב, ובזכות גירוש היהודים מבתיהם וכליאתם ללא מקורות מזון, ובוודאי שבלי נגישות לאמצעי היגיינה,  בגטאות צפופים באזורים העלובים ביותר בכל עיר, כבר אפשר לצלם "סרט "דוקומנטרי" תוך יצירת אסוציאציות צורניות חזקות בין יהודי ללכלוך,  כוער, עכברים, מגפות. היהודי המגפה של העולם, "היהודי הנצחי"והנגדה לטובים של הסרט שהם יפים, תרבותיים, אסתטיים, שופעי בריאות כפרית.

 

"הרוטשילדים" / אריק  ואשנק 1940

 

הסרט חזר בגרסה "משופרת", בשם  –DIE ROTCHILDS AKTIEN VON WATERLOO  –

והמתעניינים יוכלו למצוא אותו באינטרנט כולל תרגום לאנגלית,  הרי לצופה האנגלי הוא מיועד.

 

גרעין הסרט- נתנאל רוטשילד מנצל את שוויון הזכויות שקיבל באנגליה כדי לצבור עושר אגדי תוך בגידה במדינה שקיבלה אותו כבן בית והפיכת אותו הבית לאי חורבות כלכלי.  

 

הסרט מתחיל בגנרל שמגיע לבית הרוטשילדים להעביר דרכם שטרות בשווי שש מאות אלף פאונד להשקעה בבריטניה. הוא אמנם מדבר אל בעל הבית בגסות הראויה, אך היהודי לא נעלב, והרי הגנרל זקוק בכל מקרה לשירותיו, ורק הרווחים מעניינים.  שש מזכיר לנוצרי הדתי  בקהל את בגידת יהודה איש קריות " אלו הם כספי דמים, סחר בחיילים, באדם ודם,  ואנחנו תמיד מתפרנסים/ מרוויחים מאותן מלחמות". מסביר היהודי לבנו שצותת לשיחה בעזרת חור נסתר בקיר.  היהודים מתעשרים מאסונם של אחרים, ומכאן מתבקש שהם יעודדו את התלאות האלה.  בנוסף ליהודי בני משפחה גם בצרפת, גם בגרמניה וגם בבריטניה, ולכן אין לו שום עכבה מוסרית של נאמנות. הוא יעבוד גם עם בוגדים.

 

רוטשילד שולח את משרתו עם הכסף לנתן בנו, הענף הלונדוני של הרשת המשפחתית.

הכסף מגיע בערב שבת להדלקת הנרות, אך נתן לא מתאפק, מפסיק את הטקס וסופר את הכסף ליד השולחן, כשעיניו נוצצות מחמדנות.

"כל השבוע אני מתחפש לאנגלי, מתלבש נכון ומחקה את המבטא הנכון ועושה עסקים עם האנגלים. בשבת אני מתחפש ליהודי ועושה עסקים עם אלוהים".  ציניות ופשיטת רגל מוסרית טוטאלית.    לצופה הבריטי הדתי – היהודים נאמנים רק לכספם ולא לדתם. כך שאין כאן רדיפה דתית שהבריטים עשויים להתנער ממנה.  

נראה שבין כותבי התסריט היה מי שהתמצא היטב לעוינות שבין האורתודוכסיה  הדתית היהודית  לבין חסידי ההשכלה, ואלה האחרונים "איימו" עליהם יותר. בתמונה מאוחרת  יותר יטיף רוטשילד לעזרו שאם רק תהיה לו הופעה יותר מהוגנת, בריטית, הוא יתקבל על ידי החברה האנגלית אפילו כלורד. כמובן שהסרט רוצה להוכיח שליברליות זאת היא בסופו של דבר בעוכרי בריטניה.

כסף הדמים הזה שהגיע בערב שבת בחטא לידי נתנאל רוטשילד משרת את נתנאל לרכוש זכויות על זהב שהגיע מהודו המזרחית ולקרב אותו לשלטון.

 

בהמשך, כשהשלטונות הבריטיים צריכם להעביר כספים לגנרל וולינגטון בספרד, אך ההסגר הימי של צרפת  מסוכן מדי, והשלטונות נמנעים  מלספק ערבויות לבנקאים מהסיטי שחוששים שכספם יוחרם, מציע נתנאל את הבנק שלו לעשות את ההעברה, כשהוא סומך על הקשרים הבין לאומיים שלו עם בנקאים יהודים.  השלטונות מתחילים לתת בו אמון מוחלט, על אף החשדנות שמגלים כלפיו העמיתים הבריטים.

 

כשאשתו של הבנקאי טרנר מעורבת בתאונה ליד ביתו של נתן רוטשילד, הוא ממהר לצאת ולהגיש לה עזרה, אבל סילוויה טרנר היא אירית, וככזו בזה לבריטים. היא "יודעת" שטוב הלב של נתן מחושב ונועד רק להוות  הזדמנות להידחף ולהיצמד לחבורת הבנקאים הלונדונית. היא מלמדת את הצופה כיצד "להודות"  בעלבונות צורבים  לבנקאי היהודי על כל ניסיונות ההתקרבות שלו.  בהמשך ישאל אדון טרנר את נתן  "האם רצית משהו מאשתי? האם העזרה שהגשת לה עלתה לך כסף ?… רק רציתי למנוע ממך הפסדים." לועג "הבנקאי שאינו תעב ממון"  ליהודי תעב הבצע,  אך החנפן חסר הכבוד לא מרפה.    בהמשך תעודד  סילוויה את ביתו של הבנקאי ברינג  למרוד באביה ולהינשא בניגוד לרצונו.

"אביך לא מרשה לך להיות לבד בחדר עם הקצין  אפילו דקה, אבל זה בסדר שהוא (הקצין) ייפול בקרב למען אנגלייה."  (באיזה מחזמר ישראלי גנבו את המשפט ה"נשגב" הזה ונגד מי השתמשו בו)?

 

את דברי ההסתה האלה שם התסריטאי הגרמני בפי האירית (זמן קצר אחרי המרד האירי בבריטים)  שכאילו שמה מראה בפני החברה הבריטית הסנובית.  אבל החברה הגרמנית היא כנראה לא כזאת, ולכן בכל הסרטים מהז'אנר נראים הבנים, ובעיקר הבנות הגרמניות, פועלים עם אבותיהם יד אחת ולב אחד.

 

לאורך כל הסרט מנסה נתנאל לשכנע את אנשי הכספים הבריטיים שהוא פטריוט אנגלי, אך הנבונים שבהם יודעים איך לבוז לו ולמנוע ממנו  מלכפות את עצמו עליהם.

 

מהרגע שנתנאל מקבל זיכיון להעברת כספים לצבא הבריטי אנו מגלים שהוא פטריוט של השבט שלו בלבד.

כתובת הסבר "האינטרנציונל היהודי יוצא לפעולה"

נתן אמור להעביר עשרת אלפים גיניאות ללורד וולינגטון למימון צבאותיו בספרד.

 הוא מגיע ללורד ומשכנע אותו שהכסף צריך להתחלק למען  בטחונו למספר  נתיבים מיד ליד בשרשרת של מתווכים, אחרת ייפול בידי האויב. כל מתווך משאיר אצלו אחוז מסוים להוצאות, סיכון  ודמי תיווך.

 מהרגע שהוא משכנע את איש הצבא הוא "מזרים" את הכסף דרך כל הבנקאים היהודים שהוא מכיר מגרמניה, איטליה  צרפת ואף צפון אפריקה ועד ספרד. ידיים חמדניות נראות אוחזות במטבעות, וכשהכסף "מתאחד" סוף- סוף נותרו ממנו חמשת אלפים וחמש מאות גיניאות בלבד.

"הפטריוט" היהודי מתגלה כלא נאמן, תחמן, איש המאפייה היהודית ואפילו כבוגד:- אנשי עסקים יהודים צרפתים מעבירים את הכסף בניגוד לאינטרסים  של המדינה בה הם חיים.

 

גם האנגלים והצרפתים לא יוצאים נקיים מן הפרשה.

נתן משכנע את שר האוצר הבריטי להעלים עיין מכך שהוא מבריח זהב .

הפקידים בנמל  מקבלים תעודת משלוח לפקעות צבעונים , אך הם פורצים אותן ומגלים את תכולתן האמיתית –"אז שתהיה חבילת פקעות אחת פחות." וחבילת גיניאות נגנבת.

 

שר המשטרה הצרפתי מעלים עיין מהעברת הכספים העוינת לספרד תמורת שוחד של שלושים אחוז מן הרווחים. היהודי המשחית מציע כספים תמורת בגידה באמון, ומכיוון שמדובר באויבה הטבעיים של גרמניה, לפחות בסרט הוא מצליח בכך.

 

הטרנרים, בזכות האיריות של הגברת,  דווקא יודעים איך לטפל בטפיל היהודי המשחית.

 הוא מנסה להתקרב לפיליס ביתו של ברינג הבנקאי  כמיטיבו של בנה הפעוט, אבל הטרנרית יודעת לקרוא את כוונותיו הזדוניות:- הוא מנסה להתקרב לחבורה לשאוב  אינפורמציה ולנצל מידע לטובת עצמו בלבד. "האם אתה סוחר כעת בצבעונים," היא לועגת לו, "או שזה תרוץ להיכנס לביתי?" אפילו הכלב מזהה עם מי יש לו עסק , ומבריח את היהודי חסר הכבוד  עם פרחיו מהבית.

 

אך ליהודי המושפל לא די בכך, הוא ממשיך לנסות לקנות אהבה בכוח. הוא מזמין את הקולגות שלו למסיבה במועדון. הטרנרים עורכים בדיוק באותו היום ובאותה השעה מסיבה משלהם באולם השכן, והאולם של רוטשילד נשאר נטוש ומבויש.

הקטע הזה,  לדעתי, לא מוצלח מבחינת התעמולה הנאצית. בני נוער שחוו השפלה דומה עלולים לחוש הזדהות דווקא עם היהודי, ולכן בגרסה הבורקסית ב"סלומוניקו" הרעים הם מי שהחרימו את מסיבת חנוכת הבית של הטובים.

 

המאבק בין הבנקאים הבריטיים אויבי גרמניה לבין עמיתם, היהודי המוחרם , "אויב האנושות", מגיע לשיאו כאשר נפוליון בורח מאלבה וחוזר לצרפת. ברור שתפרוץ מלחמה.

מצד אחד הברית של המיועד לרשת את הכתר הצרפתי ובני בריתו הפרוסים והאנגלים, ומצד שני נפוליון ובני בריתו בצרפת.

 

אם אנגליה תנצח יעלה ערך אגרות החוב שלה, ומי שיחזיק בהן יתעשר ביחס ישיר לכמות המופקדת בכספתו.  אם נפוליון ינצח יצנח ערכן עד כדי כך שמי שהשקיע בהן יאבד את רוב כספו.

 

בסרט, מי שיהיה ערמומי, אגואיסט ומנוול חסר עכבות  יותר, הוא יהיה הזוכה ויפיל את האחרים.

 

רוטשילד, שכבר התנה הלוואה ליורש הכתר הצרפתי בכך שימנה לתפקיד יועץ את אחיו, קשרי הון שלטון , לא נותן בו אמון, אךמצד שני הוא מחזיק אגרות חוב שלו שהיה מעדיף למכור בבורסה במחיר טוב.

הבנקאים  סוברים שמכיוון שהם אינם יכולים להחזיק כמו רוטשילד, שיש לו קרובים בכל אירופה,  בטחונות ביבשת, האוצר הבריטי צריך להעניק להם העדפה מתקנת.

 

האוצר הבריטי דוגל באי התערבות בעסקים ובשוויון הזדמנויות. מבחינתו כולם צריכים לחכות בסבלנות לתוצאות הקרב.

לנתנאל רוטשילד תכניות אחרות.

מצד אחד הוא שולח מודיעים לשדה הקרב, ומי מהם שיביא לו ראשון את ההודעה מי ניצח יקבל פרס כספי ענק. זה לגיטימי.  קצת פחות לגיטימי – הוא מגייס בעזרת טענות והבטחות כזב את קרייטון הצעיר והתמים, כאילו הוא חבר לעסקים של חמיו, ברינג, ומשלה אותו כאילו הגנרל ולינגטון בכבודו ובעצמו המליץ עליו לתפקיד הפטריוטי למען אנגליה, וכך משכנע אותו לרגל עבורו.

 

אך ליהודי לא די בכך.  הוא נדחף בחוצפה די גלויה למשרדו של גנרל וולינגטון אותו עשק כבר בעבר, ומתחיל אומנם בדברי חלקלקות אותם למד מאביו- "שנינו נלחמים למען אנגליה", אך מהר מאוד הזלזול וחוסר הכבוד שלו כלפי האיש אותו הוא נושה –"אתה כבר לא יכול לדבר אלי ככה…" מתגלים, ללמדך שברגע שהיהודי מקבל ממך שוויון זכויות הוא מתנשא, מתחצף ולועג לאצילים שבאנשים.

 

וכשוולינגטון שואל ברכות או במורך את היהודי- לאיזו אינפורמציה הוא זקוק, זה כבר מרגיש מספיק בטוח, ובמבט ערמומי של זומם מזימה הוא דורש או סוחט את בעל החוב האומלל . לא, הוא לא רוצה שוולינגטון יספק לו מידע על גורל הקרב, אם וולינגטון רוצה שערך שטר החוב שלו יעלה לטובתו, עליו לעצב את גורל הקרב. מה שהזהירו הבנקאים את שר האוצר אירע – היהודי  חסר הנאמנות הלאומית השחית, פיתה והדיח את הגנרל ולינגטון לכדי בגידה.

 

אגב, גם בישראל היה סיפור של גנרל שערב יציאה לקרב יצא קודם כל להגן על מניותיו. בעוד ארבעים שנה, כשלא יהיו יותר עדים צלולים לפרשה, יצא בוודאי סרט בורקס בנושא, ולברוקר במדים יקראו גנרל ולינגטונסקי או ולינגטונוביץ'.

 

ברגע האמת, כאשר המפקד הפרוסי קורא לוולינגטון לבוא לעזרתו הוא נענה בשלילה.  ולינגטון יודע שלפי המזימה שרקם איתו רוטשילד,  רוטשילד מוכר לבנקאים את המניות במחיר טוב, ועוד מעט הכסף יהיה אצלו והמניות חסרות הערך אצלם. ממש כמו שחקן מפתח  של קבוצת כדורגל שגורם לקבוצתו להפסיד כדי ששותף להימורים שהימר על הקבוצה היריבה יתעשר. אלא שכאן משחק היהודי הנצלן בגורל אומות, ותוקע סכין בגבן למען כספו.

 

קרייטון מגלה שהיהודי הוליך אותו שולל, ושהוא בעצם פועל למען האינטרס של זה ולא למען מולדתו כפי שקיווה והאמין. הוא משחרר את יוני הדואר שדרכן העביר את הידיעות משדה הקרב וחוזר במיידית לאנגליה.

 

" שש יונים בלי הודעה זה סימן גרוע. קרייטון בגד בי ". מתלונן האיש שונא הבגידות.

"ייתכן שזה סימן לכך שקרייטון נהרג ". אומר לו עוזרו בצער.  היהודי מתמוטט על הכורסא , סופק כפיים ומתאבל:- "כספי! כספי! " הוא זועק זעקת שבר.   אגואיזם ואגוצנטריות מוחלטים. אטימות ואדישות מוחלטת לצערו של הזולת. אהבה אין סופית לממונו.

 

מישהו אחר משיג עיתון ובו הידיעה על מפלתו של נפוליון בווטרלו. הוא מגיע בספינה הראשונה לאנגליה וממהר לביתו של נתנאל רוטשילד כדי לקבל את הפרס המובטח. ברונשטיין , עוזרו היהודי של רוטשילד, מגלה את המידע, מעקב את האיש בשער ורץ ראשון לבשר את הבשורה. גם הפרס עבור המידע יישאר בידי היהודים.

 

בסופו של הסיפור מצליח רוטשילד להונות את הבנקאים.   הוא שולח את אנשיו לעורר בהלה ב"סיטי" , להמשיך למכור מניות כאילו שערכן יורד בגלל ניצחונו של נפוליון, וכשהפאניקה שיעוררו תגרום לצניחתן לתחתית- להתחיל לקנות אותן. הבנקאים שקנו את המניות במיטב החסכונות של לקוחות הבנק, שנתנו בהם אמון, נשארו בלי המניות ובלי הכסף.  המשקיעים הקטנים לא יוכלו למשוך את כספם. מפולת בבורסה. התמוטטות  של הבנקים. כל כלכלתה של אנגליה קורסת, ורק רוטשילד סופר את אגרות החוב שבידו- אחד עשר מליון פאונד נוספים. כל מעשי הנבלה , הדיבור המתרפס היפה והעשייה המכוערת, דברי חלקלקות והליכה בדרכים עקלקלות, השחתת בכירי הממשל והצבא, כל זה השתלם. היהודי יכול לקנות את האי מידי הבריטים.

מה השיג התועמלן הנאצי מלבד רגשי זעם ושנאה כלפי דמות יהודית מוערכת בבריטניה שאפשר להעבירם לשאר היהודים?

קודם כל כבוד לפרוסים – הם ניצחו על אף הכול.

"הוכחה"  לדרך שבה האינטרנציונל וההון היהודי תקעו סכין בגב האומה.

היהודים שולטים בבורסה ובבנקים, והם האשמים במפולת הכלכלית של 1929.

היהודים מתפרנסים מן המלחמה, ולכן הם רוצים מלחמה.

הפרוסים ידעו לדבר בתקיפות ולא גילו מורך כלפי היהודי החנפן/סחטן , ולכן לא נפגעו.

צריך לוותר על העקרונות ההומאניים וללמוד מן הגרמנים איך לנהוג ביהודים אלה.

 

מן התגובות לסרט  שהופיעו בyou tube באנגלית אני למדה שהסרט מצליח לשכנע גם צופים במאה ה21 שלא חוו מצוקה כלכלית אמיתית יום בחייהם.  אני מקווה שאין ביניהם ישראלים, אך כלל לא בטוחה בכך.

                

היהודי זיס –  jud Zuss

 

אם ב"רוטשילדים" רצו המפיקים לשכנע את הצופים ברשעותם של היהודים , הרי שבסרט זה אותה רשעות היא כבר אכסיומה, ומהלך הסרט צריך להביא למסקנה הסופית – "את הרשע הזה חייבים להשמיד מייד".   כלומר, באופן גלוי ביותר- הכשרת לבבות לשואה.

קראתי שדווקא לסרט זה קשה היה להם למצוא במאי, ומי שביים אותו, פייט הרלן, הוכרח בסופו של דבר לקבל את התפקיד.

 

גיבור הסרט, זיס, היה יועץ כספי לנסיך קרל אלכסנדר מווירטנברג.  עלייתו המטאורית מהגטו אל חצר המלוכה הייתה חידה שיהודים וגרמנים יכלו לחפש את פתרונה  גם בטוב וגם, בעיקר,  ברע,  בכל הרע שקשרי הון שלטון יכלו להציע לנו לאורך הדורות עם או בלי יהודים.

 

הסרט מתחיל בקטע חזנות (יפה, לדעתי,) שהמילים שלו, אותן הצלחתי לקלוט, היו "ישמעני  ברחמים" גיבור הסרט היהודי יימצא בהמשך כהיפוכם  של האמונה באל וציות לחוקיו, וחסר רחמים הנשלט  על ידי יצריו האפלים לחלוטין.

 

זיס, כשאר בני קהילתו, נותן הלוואות ותכשיטים לאצילים המושלים- "נתינה היא לקיחה" מדקלמים שכניו בגטו מנטרה יהודית בקולות מעוותים

לזיס אובססיה  לחדור  לשטוטגארט, העיר האסורה ליהודים, ומשם הלאה ללב החברה המקומית. ההזדמנות נקרית בדרכו כשהמושל  הבזבזן והנהנתן החדש של וירטנברג  מנסה לרכוש ממנו תכשיטים, שערכם אגדי, עבור פילגשו, כשבידיו רק כחמישית מהסכום. זיס המחושב מוכן לוותר על הכסף תמורת זכות כניסה לעיר. ובכך הוא בעצם משחד את הדוכס לפעול בניגוד לחוק ובניגוד לטובת בני עמו.

 הוא מוכן לוותר על התלבושת הלאומית שלו שמביעה גם אמונה דתית או ערכים כל שהם.

"אתה לא פוחד מהרבי?" שואל אותו עוזרו.  (נראה שבימאי הסרט מודע לקונפליקט שבין מצדדי  ההשכלה לאורתודוקסיה בקרב היהודים, והמשכילים מטרידים את הנאצים יותר- קשה לזהות אותם.)

 

"אלביש את כולכם קטיפה ומשי". מבטיח לו זיס, ובזאת משתיק את מצפון שניהם, אם בכלל היה להם כזה.  

תחפושת לנוצרי היא רק "פתיחת דלת"  עבור היהודי ולא קבלה אמיתית של הקודים המקומיים. חמוש בתחפושת ותכשיטים עבור אהבהבי הנסיך המשחת יוצא זיס בכרכרה לשטוטגארט, אך זהותו האמיתית מתגלה מייד לצופה, כשהוא מסרב לעזור כנהוג לרכב שעגלתו התהפכה, אגב, באשמת זיס שזרז אותו כדי לעקוף עגלה אחרת, ועוד מטיל את האשמה על הדרך המוזנחת. האיש המחושב חומד את הדרך לעיר עוד בטרם הגיע אליה.  אדם אגוצנטרי, גס רוח ותוקפן.

 

דורותיאה התמימה וטובת הלב אוספת אותו בעגלתה , וכבר תוך כדי הנסיעה היא מתחילה לשלם את המחיר על נדיבותה . הוא מתחיל בהתפארות על כל הערים בעולם בהן ביקר, וכשנדמה לו שרכש את התפעלותה הוא מתחיל לעגוב עליה בבוטות עד כדי גרימת אי נעימות. היום היינו קוראים להתנהגותו הטרדה מינית.

הוא ממשיך להתחנף לאנשים סביבם עד הרגע שהם מזהים אותו כיהודי.  חנפן, דובר שפת חלקות, שחצן,יהיר, מטריד מינית.

 

זיס לא מבין למה הדוכס זקוק לבלט. הוא עיוור לתרבות וליופי, אבל הוא האיש שיספק לו את התקציב ואף יעודד את התמכרויותיו,  וכך, ישעבד את הדוכס לתוכנית החדירה שלו – היהודים לשטוטגארט , הוא לדורותיאה.

 

ושוב, כמו ברוטשילדים, מי שדיבר בחנפנות ובהתרפסות בתחילה מפגין חוצפה והתנשאות כלפי כל מי שמדבר אליו בנימוס כאל שווה בין שווים.

ברגע שהוא מרגיש מספיק בטחון בכוח השפעתו הוא יועץ להרע שופע רעיונות  וזומם מזימות.

 

גם העוזר של זיס, שמדבר כל כך בידיים עד שנראה שהוא רוקד, מציע שוחד לשומרי העיר. גם העוזר משחית. כל זמן שהוא מפוחד ו"יודע את מקומו ", הוא מדבר בשקט ובנימוס. מהרגע שהוא חש ביטחון עצמי, גם הוא מתחיל "להשפריץ" שחצנות.  ככל שהיהודי בטוח יותר בחסות השלטונות עולה חוצפתו.

 

 אין לדוכס כסף לשלם את שלוש מאות חמישים ושניים אלף הטאלרים שהוא חייב ליהודי? לא נורא , שיתחיל לסחוט את בני עמו. "תחכיר לי את הדרכים לווירטנברג. הן במצב תחזוקה איום. אני אטפל בהן ואקבל בתמורה את מיסי המעבר. למה שהאיכרים יעבירו את החיטה שלהם בחינם?

 

המיסים גבוהים מדי? תעלו את מחיר הלחם ואת הרווחים ממנו.

האיש גזל בעורמתו ותוך הסתתרות מאחורי גבו של הדוכס את נכסי העם וניכס אותם לעצמו.

 

כשהיהודי מזין את תאוותיו וגחמותיו של הדוכס, מועצת העם הנבחרת חסרת אונים מלעצור אותו מהתדרדרות שתביא עליו כליה בסופו של דבר. העם נאמן לדוכס, אבל היהודי הצליח להעמיד תריס בינהם. היהודי זומם המזימות הערמומי הצליח לסכסך בין הדוכס לעמו.

 

זיס, שהצליח לשעבד את הדוכס לכספו כמו לסם,  מוכן להעניק  לו "תספורת" לחובותיו- על חשבון העם כמובן.  תמורת חובותיו יקבל היהודי רחוב ליהודים בעיר.  ביתו של הנפח הבולט קמעה אל אותו הרחוב נחצה לשניים והמחצית שעל אדמת היהודי נהרסת ללא עכבות- אטום לחלוטין לסבל הזולת או לרגשותיו. עושק את האוכלוסיה  המקומית בחסות השלטון.

בסופו של דבר כשהנפח יביע את זעמו על העוול בזריקת פטיש, מי שייפגע יהיה חייל של הדוכס, והנפח יוּצא לפי דרישתו של זיס  להורג באשמת בגידה,  כשזיס צופה באדישות מוחלטת במחזה התליה, "יש לי אישור של הדוכס", ואילו ההמונים צועקים צעקות מחאה זועמות.           זיס מפריד בין הדוכס לבין עמו.

 

 

ובינתיים בארמון הדוכס מסיבות החשק בהשתתפותו הפעילה של היהודי, שגילה  זה עתה את כשרונו כסרסור,  נמשכות. היהודי לא רק מספק כספים לדוכס, הוא מעודד את חולשתו של הדוכס לבלרינות, מסרסר בנערות ומנסה לשאוב לתועבה גם את דורותיאה תוך ניצול נאמנות משפחתה לשלטון.

הוא מזמין נערות צעירות לנשף בארמון הדוכס , כמו באגדות, אך שם במקום בנסיך נעוריהן  הן פוגשות את חבר עוזריו של זיס הבונה  מחיצות  מוחשיות  בין הנערות  לבין הוריהן- כמו בעדר בקר- ואז הילדות הופכות לסחורה שתפקידה לממש את הפנטזיות של שני המושחתים.  הנבל היהודי קורא לשתי נערות שהגיעו עם חלומות הילדות שלהן לחדר נפרד, ושם הן נדרשות להראות את רגליהן, ממש כפי שסוחר סוסים היה בודק את פרסות הסוס, מכאן- היהודי סוחר בבני אדם.  ובאותה הזדמנות, בחסותו של הדוכס, מנסה  זיס לכפות עצמו על דורותיאה, מנשק אותה על הכתף בניגוד לכל חוקי הנימוס המקובלים במקרים כאלה, אך היא בזכות אופייה החזק מצליחה לנער אותו מעצמה.

כשאינו עסוק בהשחתה מוסרית הוא יושב בארמון ומשחק משחקי קלפים כשהסיסמה שלו " הכסף לא מסריח".

 מצד שני הדוכס שוקע בגחמותיו ותאוותיו, והולך ומשתעבד לזיס ולחובות שזה עוזר לו לייצר.

הנחש היהודי, המפתה והמסית, ניצח.

 

כמי  שמזוהה כעת כאיבר טבעי מגופו של הממסד הדוכסי, מצליח זיס, די בעזרת סחיטה רגשית ובכיינות, "אם לא תרצה להחזיר לי את החוב תמיד תוכל להמית אותי",  לשכנע את הדוכס שכל מי שיפגע בו פוגע בעצם בדוכס, ולכן עליו להיחשב מורד.  הוא דורש ומקבל מסמך המוכיח שכל פעולותיו באישור הדוכס. מכניס את יהודי קהילתו, המוזרים  בהופעתם, לעיר, ומרשה סוף סוף ליהודי הנקמן שבו  לפרוץ החוצה.  נבל ברשות החוק, הוא נוקם בכל מי שאי-פעם התנגד לו או עמד בדרכו. כולם יעמדו לדין כמורדים במלכות.  היהודי הוא מפעיל הבובות האמיתי של כל הרע במדינה. הדוכס הוא הבובה.

רק מכשול קטן אחד עומד בין זיס לבין שליטה מלאה  בדוכסות- מועצת העם. ואת זו הוא זומם להשמיד.

 

ממש כמו הזקנה באגדת "דג הזהב" הוא מחליט להעביר את הדוכס עושה דברו לרשותו על ידי ניתוקו מהתחייבויותיו לחוקה ולמועצת העם.  הוא מעורר בליבו את התיאבון להפוך לשליט אבסולוטי. הוא שולח אותו להיעזר בקבלת ההחלטה ל"אצטגנין הרואה בכוכבים", לרב הקהילה.

בימאי הסרט מכיר את יהדות אירופה, והוא יודע שהם לא אמורים להאמין באסטרולוגיה, אבל זיס מתמרן את הדוכס השוטה אל הרב, ( אנחנו יודעים מי נעזר באסטרולוגים, וכנראה שגם הבימאי ידע, ויתכן שהוא מעביר ביקורת בהפוכה.) זיס מתמרן גם את הרב לעזור לו בתרמית ומסכן את כל הקהילה.

 

גם דמות הרב אמורה להיות דוחה, ולכן הוא משתעל שיעול כרוני מעורר בחילה. דמותו נראית חולנית. אסור שהיהודים ייראו בריאים או חזקים.

המסר של הרב- "אם אתה  רוצה לשלוט בגויים שלוט בכספם, אבל אל תתערב במלחמה בין הנסיכים.

 

תאוות השלטון של זיס ותאוותו לדורותיאה גוברים על חוש הזהירות שלו. הוא מנסה במתק שפתיים למשוך את אביה של דורותיאה לממשלה הלא חוקית של הדוכסות האבסולוטית שהוא מתכוון לייסד, ולוחץ לשכנע אותו/לאיים עליו  למסור לו את דורותיאה על אף שהיא מחויבת לאחר.

 

שטורם רואה בהצעה להתמנות לשר בגידה בשולחיו. הוא מעדיף למות מאשר לבגוד.

היהודי לא מסוגל להבין בכלל את צורת החשיבה הזאת .- "אני מציע לך מעמד כוח וכבוד ככל שתחפוץ. למה אתה מתנגד?

"ומה אתה בכלל מבין בכבוד?" עונה לו הגרמני. הרי ידוע שרק לגרמנים יש כבוד עצמי. ליהודים לא.

 

ובאשר לדורותיאה – זיס מקווה להפחיד אותה כך שתשכנע את אביה למען בטחונו לחבור ליהודי.

"בתי לא תלד ילדים ליהודי." קובע שטורם, אביה של דורותיה.

 זיס, בעל יצר השליטה הפרימיטיבי,  כל כך בטוח בעצמו ובכוחו המזוייף, הנובע בעצם מהדוכס, שהוא מאשים את האיש בחוצפה ועזות מצח על כך שהוא מסרב לאדם במעמדו.

 

וכעת מתגלה היהודי הנוקם  במלוא שפלותו.זיס מזייף עדויות על בגידה כביכול של פאבר ושטרום  –אהובה של דורותיאה, אביה וכל מי שמסכן אותו מתוך המועצה.

 

התחכמות תלמודית – כל מי שאמר שהנפח נרצח – מאשים את הדוכס ברצח.

הכול שייך לי– עוזרו של זיס לוקח ללא רשות את משקפיו של השופט וקורא את כתב האישום.

 

זיס מצליח להפחיד את הדוכס, ובמקום לייצר לו הכנסות מייצר לו אויבים דמיוניים. כשהדוכס מתחיל להתפכח ומבין שזיס גורם להתנגדות, משכנע אותו זיס לקנות "חברים" בכסף מלא- חיילים שכירים מדוכסות אחרת.  את המימון הוא סוחט תוך הפחדה בסכנת חיים מאחיו היהודים ורואה בזאת מעין תשלום פרוטקשן לדוכס.

 

האם העם מורד בדוכס, כפי שזיס משכנע אותו, או שהדוכס נגרר בעצת היהודי הערמומי והזדוני למהפכה צבאית?

זיס משכנע את הדוכס להתפנות מהעיר עד שוך האלימות, וכך הוא הופך לשולט בפועל במקומו.

 הגיע הזמן להיפרע מבני משפחתה של דורותיאה.

 

פאבר נתפס מנסה לצאת מן העיר להזהיר את תושבי האזור שצבא זר מתקרב. הוא נלקח לחדר העינויים, ורק היהודי יכול לחון אותו. אבל פאבר הוא האיש שעומד בין היהודי לבין מושא תאוותו, ממש כמו אוריה החיתי בין דויד לבת שבע.

 דורותיאה מגיעה עם מכתב בקשת חנינה אל האיש חסר היושרה לחלוטין, אבל זה קורע את המכתב.

היא מנסה לשחד אותו ביהלום, אבל הוא לועג לגדלו של היהלום ביהלום ענק משלו.

 

הוא מושך אותה לחדר המיטות שלו תוך רמז בוטה שרק דבר אחד יירצה אותו. מכיוון שהוא מיצג את היהודי החלשלוש ואילו היא את הגיבורה הארית, היא מצליחה להפיל אותו, ואז הוא מנופף במטפחתו ומפעיל אחרים להמשיך ולרסק את אצבעותיו של פאבר . לשמע צרחות הכאב מתחילה הנערה להתפלל.

"התפללי לאלוהייך…" "גם לנו יש אלוהים…" כעת הוא מעמיד את אלוהי הנקם שלו מול אלוהי הרחמים שלה.

לדורותיאה אין ברירה והיא נכנעת לתשוקתו החייתית של היהודי.  וליהודי הרי אין אהבה רק תאווה, ולכן אחרי שמילא אותה הוא מוכן לשחרר גם אותה וגם את פאבר.

רק עוזרו של זיס לועג לפאבר המחפש את דורותיאה ומספר  שאשתו היפהפייה בקשה את שחרורו באופן פרטי מהיועץ הכלכלי.

דורותיאה המחוּללת רצה לנהר להטביע את עצמה וכך לרחוץ מהמעשה הנורא, ובמותה צוותה את נס המרד לאנשי עמה.

כשמגיעים המורדים אל הדוכס ודורשים ממנו לחבור אליהם הוא נכנס לדיסאוננס ומתמוטט.

 

ללא מגינו, זיס  הפחדן  מנסה להימלט, אך ללא הצלחה, ופניו השחצניות הופכות למסכה של פחד.

בריחה מאחריות- כאילו ניחש הבימאי מה יטענו דווקא בני עמו ה"נעלים" אחרי המלחמה, הוא שם בפיו של זיס את המנטרות שלהם- " עשיתי רק את מה שהטיל עלי אדוני הדוכס…יש לי אישור בכתב שאני פטור מאחריות… הייתי רק משרת של אדוני מיילל האיש חסר המצפון.

 

" מה יכולתי לעשות אם הדוכס שלכם בגד- עכשיו הוא ממש פתטי. "קחו את כספי את ביתי , רק תנו לי לחיות. אני רק יהודי מסכן, תנו לי את חיי." צורח הפחדן. (האיש שהוא שלח לגרדום הלך למותו בדממה מכובדת).  ולא נשמעת שום זעקת כאב של שום אישה מהקהל כי לא הייתה ליהודי שום אישה שתאהב אותו. והעונש ליהודים- הם יעזבו את העיר תוך שלושה ימים.

 

הקהל עומד בשקט מכובד וללא שמחה לאיד צופה בתלייה המוצדקת- כן, זהו סרטם של הנאצים שכבר יודעים בחלקם הגדול שהם מתכננים רצח עם, וככל שאתה סוציופאט  גדול יותר הצדקנות העצמית שלך  בסרטים "ראי המציאות"? הולכת וגוברת, והקורבן של ההשתבחות העצמית שלך הולך ושפל, מתגמד ומבוזה יותר מסרט לסרט.

 

אני יודעת , הארכתי מדי בתיאור הסרטים הנאציים, אבל מצד שני , יום אחד אלחץ על הקישור בyou tube   והם פשוט לא יהיו שם. שלא לדבר על הטרחה שבתרגומם.

יש עוד סרט המתיימר להיות דוקומנטרי –"היהודי הנצחי". בסרט זה אפשר לצפות באתר "יד ושם".

עיקרו- איסוף ומיון הפרטים הפחות פוטוגניים של האוכלוסיה המושמצת, הושבתם באזורים היותר מוזנחים של אתר הצילומים, כאילו הם האחראים להזנחה זאת, בימוי בכפייה של סיטואציות דוחות, צילום תוך הצמדה ויצירת אסוציאציות לתמונות מעוררות חלחלה ובזויות היוצרות רושם של גיחוך  וכוער. "דווחו על תמונות אלו…"

 

את הסרטים בחלקים הבאים תוכלו למצוא כל שבת בטלוויזיה בכבלים, ולא נראה לי שמישהו יסיר אותם כל זמן שיוכלו להסב עוד נזק, ולכן אני מקווה שאצליח לתאר אותם בתמצית הראויה.