אחרי "הרמת הכוסית" של ערב יום כיפור במרכז המסחרי, עוד בטרם התפזרו הנוכחים, ניגשו צורף, לוי, סימון ועוד כמה אנשים לא מוכרים אל דוייטש.
"חתימה טובה!" ברכו בחיוך הלבבי המיוחד המוכר כבר כל כך בהיותו מלווה במבט המציק בעיניים. "מבטה של הזקנה מאגדת דג הזהב", כך קרא דוייטש להבעה המציקה ברגעים המועטים של התפכחות מהכחשה שפקדו אותו.
"תבוא לצורף בצאת החג?" שאל אותו לוי. "נפתח שולחן, וחוץ מזה רוצים לדבר איתך על משהו…"
כאילו שיש לו ברירה. אם הוא לא מגיע הוא מעליב אותם. אבל מה הם רוצים עוד ?
יום גדוש היה לראש העיר. יום גדוש בביקורים בבתי הכנסת השונים בעיר מתוכנן לו למחרת. הוא לא המשיך לחשוב על הדבר.
בלילה שאחרי כל נדרי, ליל יום הדין, כשראש העיר המותש ניצב בגבעה, באו כל מתיו וניצבו נבוכים סביבו בשדה. היו שם אבא ואימא וכל הדור ממקימי העיר שגידל אותו מילדותו. והיו שם גם דודו ואפילו עמוס המת החי, והנרייטה ואביחי, וברקע נשמעו יבבותיהן קורעות הלב של התאומות ושל אירנה, ואז מתוך החשיכה הופיעו לוי, חבריו, וכל באי החפלה האחרונה אליה הוזמן, שאת רובם כלל לא הכיר.
אלה, האחרונים, ניצבו מנגד. זרועם הימנית מורמת כהכנה להצדעה במועל יד, והאמה, הפוביה המחרידה ביותר של דויטש, מזדקרת בהיכון.
לוי יוצא קדימה לטעון את טענתו, אך כאשר הוא פוצה את פיו נשמע קולו המגחך של צורף מהדהד ורועם:" בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל עיין ימין…", והאמה האימתנית מתקרבת ומתרחקת מפניו של דויטש בקצב שאין לטעות במשמעותו.
ראש העיר יודע שהוא חייב לשכנע את העומדים לצידו להסכים לדָבָר. נאום מלא פאתוס מוכן ושגור על פיו, אך כשהוא מנסה לדקלם את הדברים משתתק קולו, פיו ולשונו מתאמצים ומתאמצים, אך אף הגה לא נשמע.
מוכה חרדה נוראית, ונקווה לכבוד קדושת היום שגם חרטה, הוא מתעורר לפנות בוקר , ויורד לסלון להתקשר לאסתי.
"אני לא יכול יותר." הוא לוחש , ומוסיף בקול רועד-"זכרתי לך חסד נעורייך , אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה…"
"הייתי עושה זאת שוב בשמחה." מתייפחת אסתי בהתרגשות. בתפיסתה המוגבלת היא הייתה בטוחה שמדובר במסע שלה עם משאית הממתקים למדבר בעקבות הגדוד של דויטש אחרי אותה מלחמה נוראה.
כרגיל, לא הבינה את כוונותיו ואת עומק תעייתו באותו מדבר.
"לעולם לא הייתי יוצא לאותה דרך , אילו ידעתי את אחריתה." אמר,
ואלו היו המלים האחרונות שאדם כל שהו שמע מפיו.
אני, וכעת גם אתם , יודעים שדויטש, אמנם נפטר אחרי וידוי, נפטר צדיק.
ואיך אני יודעת זאת?
כשהתברר לאסתי סופית, שהיא לא נמנית על מוזמני הכבוד לטקס מלאת השלושים של דוייטש, התקשרה לתנות את דבר העוול לפֶרַח , החברה היחידה שנשארה לה מאז הפסיקה להיות "גברת, אשת ראש העיר".
פרח ישבה באותו זמן בכיסא לידי במספרה של סימון, והסלולארי שלה היה פתוח בעצמה על רמקול.
ברגע שנשמע קולה המייבב של אסתי, התחילו באי המספרה, שלא נמנו על אוהדיה של האישה המודחת, לצחקק. פרח שקיוותה שצוחקים איתה ולא עליה, ורצתה להאמין שמעשה זה יגביר את הפופולאריות שלה בעיר, הגבירה את הרמקול לכל עצמתו, לבשה חיוך אווילי על פניה ובחנה בסיפוק את פניהם המגחכות של הנוכחים.
"אל תדאגי, יהיה בסדר", ענתה הפרחה לפוסטמה באמרה סתמית שחוקה, כשזו פסקה לרגע מלהגה. כאילו שהיא פרח, גברת הגורלות ויודעת עתידות… ואילו אסתי, ברגע נדיר של תבונה, קלטה שפרח משעשעת קהל, ולא מתייחסת כלל אליה. (אולי שמעה רחשים בשפופרת)? ובלי ברכת פרידה ניתקה את השיחה.
אחרי מות קדושים
אחרי טקס גילוי המצבה התכנסו אנשי מועצת העיר ומכובדֵהַ לישיבה חגיגית מעל צלחות עמוסות בורקסים ובקבוקי משקה תוסס.
לוי, סגנו של ראש העיר המנוח, פתח כיושב ראש האסיפה בדברי פרידה ושבח ל"ראש העיר הדגול, ידיד ההמונים, עמוד התווך של היוזמה החופשית בעיר שהביא אותנו עד הלום , והפך את תל און לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות הגיונית", ועל כך אנשי העיר השיבו לו בכבוד, אהדה ופרגון בכל החלטותיו".- מה שנכון , נכון.
אחר כך נִתנה במה לראשי המחלקות השונות להציג את הישגיהם לשנה החולפת.
מר אבן פז, גזבר העירייה, הודיע כי השיג הנחה בארנונה לתושביה החדשים של נווה און כדי למשוך משתקעים מחו"ל. נווה און בכל זאת רחוקה ממרכז העיר, ויושביה צריכים להשתמש ברכב ולחפש חנייה בכל גיחה לעיר.
זאת גם הסיבה שילדיהם זוכים לכרטיס נסיעה "חודשי חופשי" . אמנם יש גשר חדש בינם לבין קרית החינוך, אך צריך להרגילם להתערות בחיי העיר.
לגבי רוכשי הדירות בשכונת הבטונדות המשופצת – הם זכו לקבל תווית של "אזור הגבייה היקר בעיר". בכל זאת הם קרובים למרכז ולכל השירותים העירוניים. "יש בעיר אוכלוסייה ותיקה רבת הקף שזוכה בפטור מתשלומי מסים, ואנחנו רוצים למשוך לעיר אוכלוסייה שתסיר ממנה את תווית המסכנות והנצרכות."
את הדירות הזולות יחסית בשכונה קונים בני משפחות המעמד הבינוני הנמצא בהתדרדרות ממושכת, אך אלו הם האנשים בעלי כושר העמידות שישלמו מסיהם בלי תלונה ולא יודו בקריסה.
מהנדס מחלקת המים והביוב, מר ראייק, אמר ברכת הגומל על זכייתו במשפט ייצוגי שניהלו נגדו משפחות של חולי סרטן בעיר. מסתבר שהאיש נתן אישור לשאוב מי שתייה מבאר שהייתה מזוהמת בשפכי מפעל אזבסט. זכייתם של נפגעי האזור המזוהם במשפט הייתה עלולה למוטט הן את קופת העיר והן את קופת חברת הביטוח המועדפת שלה. אבל ראייק הצליח להוכיח לבית המשפט שלא היה לו שמץ מושג על הזיהום. אמנם טענת הגוססים ובני משפחותיהם הייתה שתפקידו, עם השכר הגבוה בארץ לצידו, היה, בדיוק, לברר, לבדוק, לדעת ולמנוע תרחישים מסוג זה, אבל עורכי דינם לא הצליחו לשכנע את השופט בטענה זו, וכך ניצל ראייק, ששם משפחתו המכובדת ידוע בעיר, מעונש והדחה.
בזכות ניצחון טענת ה"לא ידעתי" ניצלו גם המזהמים, בני משפחות פחות מכובדות, (ויותר שפיטוֹת, יש להודות), מתשלומי קנס .
רק דיווחה של מנהלת מחלקת החינוך עלה על מוקש.
מלכה דיואי ממחלקת החינוך, לא, אין לה קשר משפחתי מדרגה ראשונה לחינמון, סיפרה בגאווה שלקראת החגים קיבלה כל תלמידה בחטיבת הביניים ערכת איפור תוצרת ביכורים של "סינדרלה".
לטענת דוברת ההורים של אותן הבנות שהן צעירות מדי להתאפר, ענתה מלכה "את לא מעודכנת. תתעדכני! היום הן מחליטות מתי להתחיל להתאפר ולא האמהות שלהן."
"בכל אופן" , הוסיפה הסבר," בנות החטיבה העליונה כבר רגילות למותגים יוקרתיים ויקרים מחו"ל , ואילו מחלקת החינוך, הפטריוטית, רוצה לעודד את הייצור המקומי."
אבל המתנה הנדירה עלתה ביוקר לתקציב המחלקה, והגנים, הם שיצאו מפסידים.
העירייה התחייבה להוציא לאור את ספרה של ריטה סימון, בתו של סימון שלנו מהחמוצים, "לץ המוצץ".
ריטה סיימה בהצטיינות את לימודיה כמטפלת מוסמכת במכללה המקומית, וכבר זכתה במכרז כמפקחת על הגנים ועל חינוך הגיל הרך בעיר.
כדי לממן את הוצאת הספר, יצטרכו גם ההורים להטות שכם, ולשלם את מחצית מחירו.
נציג וועד ההורים העירוני העלה התנגדות. רוב ההורים שלחו לגנים ילדים שכבר נגמלו מהמוצץ, ובכל מקרה, לא יעלה על הדעת שיחייבו אותם לקנות ספר מיותר במקום לסמוך על החושים הבריאים שלהם.
כאן התפרצה מלכה, שחשבה שרום תפקידה דורש מאנשים ציות, וראתה בערעור על דבריה קנטור מסיבות פוליטיות או אחרות שלא שייכות לעניין.
היא צרחה שריטה היא מומחית ייחודית בנושא ולמדה אותו מהפרופסורים הכי חשובים בחוץ לארץ,
שמי שגמל את בנו מהמוצץ בלי להתייעץ בה , בוודאי גרם לו נזק וכדאי אפילו שבשנת הלימודים הקרובה בגנים ירגילו אותו מחדש למוצץ, כדי שאפשר יהיה לגמול אותו מחדש בשיטה החדשנית של ריטה ובלי פגיעות נפשיות לטווח רחוק.
ובקשר לילדים שהוריהם לא מוכנים להשקיע את מעט הכסף בחינוכם, נגמרו הזמנים שיש ילדים שמקבלים יותר וכאלה שמקבלים פחות. כל הילדים שווים.
"אנחנו נשמור על עיקרון השוויון בין הילדים. לא כמו שהיה בזמנכם." התריסה כלפי הקהל המופתע , שלא הבין על "זמנו" של מי מהם היא מדברת.
"מי שהוריו לא ירכשו עבורו את הספר, לא יקבל תעודה שסיים גן חובה, ואי אפשר יהיה לרשום אותו לבית הספר בעיר."
מאוחר יותר, ואיני מתכוונת לגלות מי סיפר לי על כך, היא חזרה למשרד והוציאה טוקבק לעיתון האלקטרוני של העיר שדיווח על הישיבה, ובו סיפרה בעילום שם איך בתקופת הצנע, כשהייתה ילדת גן במעברה, קיבלו כל ילדי הגנים ואפילו תלמידי בית הספר המקומי שי-תפוח אדום וצלוחית קטנה של דבש לראש השנה, ואיש לא העיז לערער ולסרב לשי, ורק "העלוקות מהקיבוצים" שיזמו את המבצע יודעים כמה הרוויחו מכל העניין. אז למה עכשיו, כשהמחלקה מחלקת שי, "כל החצופים" בעיר מתנגדים לו?
האחרון שביקש רשות דיבור היה רב העיר.
גם הוא פתח בדברי שבח וקלס לראש העיר המנוח.
הרב שלנו מומחה גדול בקבלה, ואפילו דויטש הגיע אליו לקראת הימים הנוראים לקבל שיעורים.
"מדוע נגזר עליו למות בגיל כה צעיר?" שאל הרב.
"אין זאת כי בגלגול הקודם היה האיש רשע גדול, ולכן עליו לשאת את ענשו בגלגול זה."
"ספרו לי מה עלה בגורלו של אדם שאתם מכירים בגלגול זה, ואספר לכם מה היה בגלגול הקודם."
"כבוד הרב, כבוד הרב", התפרץ צורף, שישב בין האורחים הצופים בישיבה חציו משועשע וחציו רציני. אולי יותר טוב שתגלה לנו מה נהיה בגלגול הבא?" הייתה לו ערימה קטנה של כסף שזכה בה במשחק קלפים אחרי סעודת שבת. כדאי בהחלט להפסיק להמר ולשים את הכסף על משהו בטוח בשביל עצמו.
אבל הרב החליט להתעלם מהשאלה הקנטרנית.
"בגלגול הזה יצא ראש העיר זכאי, חסיד." המשיך המומחה לקבלה
"בגלגול הבא יקבל את שכרו, אבל שהמזל שלו לא יפגע בעיר שלנו.
אומרים: 'משנה מקום , משנה מזל', והרי אי אפשר לשנות מקום של עיר, אז מה נעשה?
נשנה את השם שלה. ושיהיה בשעה טובה."
"כן, כשבאנו לכאן קיבלנו את שם המקום בלי שישאלו אותנו." שמחה מלכה מן החינוך . אולי עכשיו ניתן לו שם שיביע יותר את האופי שלנו?"
"זה לא יהיה טוב לעסקים." הפטיר לוי, שהתחיל להתכונן לשבתון, ולא רצה להתחיל לשנות את הכתובת בעשרות טפסים.
" אז נשנה רק קצת. בלועזית זה לא ישנה בכלל. " בואו נשנה רק את הא' בע'" הציע דיואי.
"ממש מתאים לרוח המקום." התלהבה מלכה.
"אבל אין מילה כזאת בעברית." התפרצה צבייה , המורה לתנ"ך, מן הקהל.
"נכון," הסכימה שפרה מודאגת .
"אבל, אם נוסיף עוד ו', הכול יסתדר, לפחות מילונית." נשמע מן הקהל קולו של יושב ראש ועד ההורים.
"או- קיי, מתקבל." מיהר לוי, שרצה לנעול סוף – סוף את הישיבה, לקבל את התיקון.
המכובדים הרימו כוסית. הרב ברך "שהחיינו", והכריז רשמית שמיום זה והלאה יקרא שמה של עירנו בישראל –"תל עוון".
כראוי לישיבה חגיגית שהוקצה לה סכום נכבד הוזמן רוברט, זמר מצליח מבני העיר שעשה לעצמו שם כזמר מועדונים בעיר הגדולה ,לשיר את ההמנון.
רוברט אינו קרוב מדרגה ראשונה של אף אחד ממועצת העיר, וצריך רק לברך על כך שאנשינו השכילו להעניק לו את הכבוד, ואת הסכום הנכבד הנלווה אליו.
רוברט עלה לבמה, ואנפף ברגש רב את ההמנון. עיניים רבות דמעו. חלק מהקהל כבר הסתובב לכיוון היציאה, ואז תפס לוי, מי שהיה צריך להודיע על נעילת הישיבה את ראשו: "ויי… שכחתי".
חבל על דאבדין ולא משתכחין
ייתכן שאצלכם הדברים נעשים בסדר הפוך.
אך גם אצלנו מישהו צריך לקבל על עצמו את האחריות על כל החלטות מועצת העיר. גם אצלנו חייבים לבחור ראש עיר חדש.
"מה הבעיה?" שאל צורף. "לוי, אתה הסגן . אתה מקבל אוטומטית את התפקיד."
"כן? ואתה תצא עם שפרה לשנת שבתון במקומי?" התבדח לוי.
-"לואי, אתה תייצג אותנו בכבוד בארץ ובחו"ל." קראו מן הקהל בתקווה.
"וזהווו?" הבליט לואי את המבטא. "אני מפסיק לבנות קניונים. ניגודי אינטרסים?"
"אולי איזו פמיניסטית? איפה אסתי?" צחקו מן הקהל.
"השני בתור, מי שקיבל את שאר הקולות, זה מהאופוזיציה." הציע סימון.
מנחם לראשות העיר
אבא של מנחם טדסקי היה פקיד אופייני בבית ההסתדרות שלנו, לפני שהוקמה ההסתדרות החדשה.
אדם צנוע ושחוק שנזהר לא לנשוך ולא ללקק את היד המאכילה אותו, וכך אמנם שרד במשרתו עד הפנסיה.
איש לא השגיח בטדסקי ולא שמע את קולו עד היום הראשון של מנחם בחטיבת הביניים הראשונה שהוקמה בעיר. היום שבו מנחם הקטן חזר חבול וקרוע בגדים ממה שהיה אמור להיות יום חגיגי ומאושר בחייו, מס/קורבן הכרחי של ילדי העיר באותה עת לשגשוגה ושלמותה של מפלגת השלטון.
"אני שולח ילד ללמוד ולא להפוך לשק אגרוף של חבורת ברברים." הודיע האב המבועת לראש העיר.
"אני דורש שהעירייה תמצא מקום בטוח לממש את חוק חינוך חובה עבור הילד שלי!"
העירייה נהגה באפס סבלנות וסובלנות כלפי ה"אַוּט- סיידר" החדש. קצין ביקור סדיר נשלח לביתו של מנחם.
האב הועמד לדין על אי ציות לחוק חינוך חובה ונדון לחודש מאסר. איננו יודעים מה עבר על האב בחברת העבריינים בכלא אליו נשלח. כשחזר , ניסתה וועדה פריטטית למצוא סעיף שיעזור לה להעיף את הפקיד הסורר ולדון אותו למוות ברעב, אך לא נמצא סעיף מתאים שלא יסכן בעונש זהה את שאר חברי הוועדה. טדסקי שובץ בארכיון, ושם נצפה תמיד שותק ורכון ראש מעל ניירת עד יציאתו לגמלאות.
ללמדך שבמקומותינו אפשר לסלוח לרוצח, שודד ובודאי שלאנס, אך חטא אי התקינות הפוליטית הוא חטא שלא ייסלח.
מנחם טדסקי הקטן שרד את החטיבה, אמנם לא בהצטיינות ובריאות נפשית כפי שהיה מן הסתם קורה לוּ למד בעירכם, אך הוא היה ילד אינטליגנטי וסתגלן, ובכל זאת, החטיבות שלנו מאפשרות לחוות את המציאות המקומית וחוקיה הקשוחים ומשמשות כבית ספר לחיים.
ואמנם, לקראת גיוסו הסיק הנער שכדאי לו מאוד לעברת את שמו. חיבר צליל למשקל. חשב על סיומת מייצגת אהודה. ניגש למשרד הפנים, והגיש טופס בקשה לשינוי השם מנחם טדסקי למני אטדוֹן.
הפקיד בהה לרגע בפני הילד החרדות וגעה בצחוק .
אחרי הדוקטורט, ולקראת הוצאת ספר המחקר הראשון שלו באזרחות "מעמד השלטון מקומי ותפקידו בחיינו", הבין מנחם שהשם שיהלום אותו ביותר יהיה- מני בן אטד. צליל עברי מתוחכם המרמז על חשיבות נושאו.
על אף שהספר הפך לספר חובה בפקולטה ללימודי החברה, לא התקבל בן אטד להיות חבר מן המניין ברשימת הפרופסורים שלה.
משהו נעלם בהבנתו ובעקבות כך בהתנהלותו של מני בן אטד הצר את צעדיו, ודן אותו להישאר אאוט –סיידר שקוף כמו אביו.
המחזה האהוב על מני היה "ביקור הגברת הזקנה " , וזה היה חלום חייו- לחזור לעיר, ולנקום את נקמת אביו, לנקות את האורוות , להפוך למלך הלבבות ולתקן את העוולות מתקופת ילדותו. הרי הוא יודע בדיוק מה מקולקל בממלכתו של דויטש.
דויטש זכה בבחירות האחרונות בשמונים אחוז מן הקולות.
רק עשרים אחוזים מן הבוחרים היו באופוזיציה לדוייטש, אך זה הספיק להפוך את בן אטד לראש המפלגה השנייה בגדלה בעיר.
"אז מה, ממנים את מני לראש עיר, או שפשוט בוחרים בו?" חזר סימון על הצעתו.
"מני ! מני!" התחילו להישמע קריאות קצובות בקהל הערני והמשולהב מעצם ההתפתחות הפתאומית, המרעישה. זאת תהיה הפתעה מדהימה לשאול מחר בבוקר "ראית מה קרה? מהפך!" חבל שלא הימרנו, אבל מי חשב על זה בכלל?
מני, שישב רדום במושבו וחיכה לקהל שיתפזר, כדי שלא יצטרך להידחף בדרכו החוצה, הצליח להתעשת ולקלוט את השינוי לטובתו בהלך הרוחות, מבלי להתבזות.
הוא קם בגאווה, ופסע זקוף אל המיקרופון הממוקם בקדמת השולחן המרכזי.
"כולכם יודעים שהיו חילוקי דעות מהותיים ביני ובין ראש העיר המנוח." פתח מני את דבריו.
"התחייבתי לבוחרי להביא שינוי לעיר.
אם באמת אתם בוחרים בי לראש עיר עליכם, בואו, חסו בצילי!"
"מר אטדסקי! מר אטדסקי!" מימון מארגון הסוחרים לא היה זקוק למיקרופון כלל וכלל.
"תנוח דעתך, מר אטדסקי מכובדי." המשיך מימון אחרי שזכה בתשומת הלב הכללית.
"אתה יכול להמשיך בפעילותך המבורכת ואפילו לחבר ספר מלומד ומחכים נוסף." המשיך האיש בהבעה משועשעת, שהפעם עלתה לא רק על פיו, אלא גם בעיניו.
"תנוח דעתך מר אטדסקי. אתה כבר תחסה בצילנו!"