יד ושם

נראה שהמקום המאוכלס בעירנו בצפיפות הגבוהה ביותר הוא לוח הזיכרון לחללי המלחמות ונפגעי פעולות האיבה. בתוך אלה גדול ורב במיוחד הוא מספרם של שמות הנופלים במלחמה הראשונה ההיא.   שמות שלעולם לא תמצאו בספר הטלפון או על דלתות הבתים.

לא, לא מדובר בדור שהלך אחרי צו האופנה ועברת את שמו.   מדובר על נצר אחרון למשפחה, נער שהגיע לבדו לארץ, ועוד בטרם הבשיל ובגר, יצא לקרב ולא חזר.

"יימח שמך", הקללה הנוראה ביותר שיכול יהודי להעלות בדעתו, נחתה על יחידים ולעיתים אפילו משפחות שלמות דווקא בעירנו, בה האמינו שייבנו מחדש. אחת המשפחות הייתה משפחת קורנרייך. האם קיימת משפחה כזאת במרשם האוכלוסין של עירכם?

הנריק והנרייטה קורנרייך היו מחלוצי תל און .

כשהנרייטה נישאה להנריק בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובאירופה התחילו לנשב רוחות קרות, מנבאות סערה, החליטו בני משפחתה האמידים לקנות אדמה במה שנראה אז הספָר המבטיח של הארץ, לשלוח את הזוג הצעיר כחלוצים לפני המחנה, ולכשתחסל המשפחה את עסקיה המסועפים ותמיר אותם באמצעי הייצור המתאימים, יקימו אימפריה תעשייתית, כמו שידעו להקים, בארץ הנחשלת ההיא.

בינתיים עבד הנריק כפועל בפרדסים אותם נטעו שכיניו הותיקים יותר.

כשפרצו מאורעות 36 , נרצח הנריק עם קבוצת חבריו בדרכם לעבודה. הנרייטה ההרה נשארה לבדה בביתם המוקף בגינה ענקית אותה טיפחה במו ידיה, מצפה לתינוק שיולד ולבני משפחתה הענפה שיצטרפו אליה בבוא היום.

אביחי נולד בסופה של אותה שנה עצובה. את כל האחרים לא זכתה יותר לראות.

"כי היינו בזבזנים עד מאוד"

אביחי, ילד יפה, חכם ונאמן, אוהב את אימא שעובדת כל כך קשה אחרי שאיבדה את כל שהייה לה.

אינו בוכה בלילה כשנשמעות יריות. אימא צריכה לקום בבוקר לעבודה.

הנרייטה פתחה גן עבור ילדי הפועלות שנשארו לפרנס את ביתן בעצמן, כשהגברים התגייסו למלחמות השונות. הראשונות מביאות את ילדיהן כבר בשש לפנות בוקר, וממהרות לאוטובוס היוצא לעיר הגדולה, ואלו הן המאחרות לשוב ולקבל את ילדיהן בידיים רועדות אחרי שירדה כבר החשכה.

הנרייטה מגדלת את כולם באהבה, מאכילה ומשקה במה שיש. כך, יחד עם בנה הפעוט, שברגע שגדל מספיק כדי להפסיק להיות מטופל, הוא עוזר לאימא לטפל באחרים, להרגיע ולשעשע, ואחר כך מדריך בתנועה ומתנדב לסייע כראוי לבן נאמן, אמיץ, אחראי ואוהב של הארץ הזאת.

אחראי ואוהב, האומנם?

ילדים יקרים, ואינכם מבינים עד כמה יקרים ונדירים. בנים יחידים לאימם. שריד אחרון למשפחה מפוארת. מדוע המרתם את הזכות, את ההזדמנות האחרונה להמשיך את שושלת משפחתכם עד אחרית הימים, עד שיתגשם חזון העצמות היבשות בכל דרך שאנשים עשויים להבין אותו. מדוע המרתם את זכותה של אימא למעט אושר בחייה בתהילה קצרת ימים?

מדוע הייתם דווקא אתם, מכל היונקים מטובה של הארץ הזאת , צריכים להתגייס למקומות הקשים ביותר, להציע את עצמכם לפעולות המסוכנות ביותר ולהשאיר אחריכם תהומות ללא תחתית של כאב נורא?

יגער ה' בך … הלא זה אוד מוצל מאש!

 

שבועות מספר לפני יום הולדתו העשרים נשלח /התנדב אביחי לפעולת סיור מעבר לקווי האויב.

הסיור נכנס למלכודת, וכל אנשיו נטבחו.

עד היום מתווכחים ביניהם פוליטיקאים מדושני עונג עד כמה, אם בכלל, היה סיור זה נחוץ ולתפארת מדינת ישראל.

לעירנו חזר אביחי כעוד שם על לוח ההנצחה. ובבית הקטן עם הגן הענקי נותרה הנרייטה הגלמודה עם צערה הקשה מנשוא.

הנרייטה ממשיכה לגדל דורות של ילדים, ילדי אחרים, בגן שהקימה.

השכונה הזדקנה.

העירייה מַפנה ילדים אחרים לגן . ילדים שמגיעים בהסעות משכונות מרוחקות .

ילדים עם איבה בעיניים שאינם יכולים לשבת בשקט בשעת הריכוז. ברגע שאתה מפנה את ראשך נשמעות צרחות אימים, ולפחות אחד מהם נמצא מוטל מוכה וחבול על הארץ.

אילו רק היה אביחי איתה, בוודאי היה יודע איך להרגיע ולשמח פעוטות אלה.

פעם הרימה ילדון בועט ובוכה כזה מארגז החול, ומתחת לשרוול שהופשל התגלתה כוויית סיגריה.

מי מכבה סיגריות על תינוק כזה?

העובדת הסוציאלית לא מופתעת בכלל. היא קוראת לילדים "ילדים בסיכון", ומסבירה להנרייטה את מי אסור למסור בסוף היום לאביו, ואת מי יש להרחיק מאימו המתעללת, אך היא מציינת לעצמה שהנרייטה עובדת יותר מדי עם הלב ופחות מדי עם הראש, ושייתכן שכבר הגיע זמנה לפרוש, אחרי שייבנה מעון עירוני לפעוטות אלה.

מה גם שתלונות רבות מדי על רעש מהמקום מגיעות מן השכנים.

היא מסבירה להנרייטה שבין אחת לארבע אין לתת לאף ילד לצאת לגינה לא לצורך התרגעות ואף לא להצלת חיים.

שכנים מימין ומשמאל עוזבים את המקום או הולכים לעולמם. היורשים מפצלים את החלקות או מוכרים לקבלנים, שבונים במקום הבתים הקטנים בניינים של שתי קומות המיועדים לארבע או שש משפחות.

אנשים אחרים אשר לא ידעו את הנריק וגם לא את אבישי גודשים את הרחובות. רק בגן של הנרייטה לא השתנה דבר מלבד השלט הקורא למקום "הגן של אביחי". הן אסור ששמו של הילד יימחה.

אט אט הולך הגן ומתרוקן.

לא, העמותה שהבטיחה לגייס כספים למעון לא בנתה עדיין את המעון המובטח. צריך לשלם משכורות למנהלים. אך לעת עתה יסתפקו הילדים במקלט השכונתי ששופץ וקושט במהירות,   והנרייטה מבינה שהגיע זמנה לפרוש.

דווקא נוהגים בה בכבוד. מסיבה רבת משתתפים ומכובדים מצמרת משרד החינוך ומחלקת החינוך בעיר. גננות שעברו תחת ידיה כתלמידות בגן.

כולם מדברים בשבחה של הגננת הראשונה בעיר. אות יקיר העיר מוענק על ידי ראש העיר בכבודו ובעצמו.   חיבוקים ונשיקות, דמעות, ואחר כך מתפזרים כולם והנרייטה נשארת בבית הקטן עם הגן הענק, שכעת כבר זרים נשכרים לטפל בו, ועם הדממה הנוראית הזועקת מכל פינה.

יללות שמחה נשמעו מן הבית שמאחורי הגן .

על אף שהדבר לא תאם את החינוך הנוקשה לנימוסים , הנרייטה, שישבה לבד לקפה של אחר הצהריים, הפנתה את הראש לכיוון והציצה בסקרנות מבין ענפי הגדר החיה.

לשכן נולד בן אחרי שלוש בנות, והוא חוגג בגדול.

ממכונית מסחרית גדולה הורד כבש . הכבש נקשר לאחד העצים בחצר, ובעל הבית לקח סכין והתקרב אליו. למזלה לא יכלה הנרייטה לראות את הנעשה. כעבור מספר דקות התקרבו גם שאר בני המשפחה אל הכבש השחוט. טבלו ידיים בדמו וסימנו על המפתן.

"חמסה, חמסה, חמסה. ימותו הקנאים."

עיניה של הבת הבכירה פגשו את עיניה המזועזעות של הנרייטה.   "איכס" , פלטה הילדה בחיוך מתנצל.

"אני נגעלת …"

"עם מי את מדברת ?" שואלת אותה אימה בכעס.

"השכנה מהגן. היא הרשתה לנו אתמול לשחק בנדנדות שלה."

"הזקנה הזאת שלבד? שלא תעיזי להיכנס לשם יותר.   את רוצה שהיא תעשה לנו עיין רעה?" שומעת הנרייטה המבועתת את הלחישה הזועמת של האם.

יותר לא העיזה להזמין את ילדי השכנים אל הגן.

כמו הענק בגנו התחפרה בביתה, כשרק מי מן הילדים שגדלו עם אביחי, והפכו בינתיים להורים ואף לסבים בעצמם, מגיע לפעמים, בעיקר ביום הזיכרון, לבקר.    מטפלת, אחות בעברה, עולה חדשה שלא הצליחה ללמוד מעולם את השפה, מגיעה שלושה בקרים בשבוע, מקישה בחוזקה ובלב הולם במצילה שעל השער לבדוק אם הנרייטה, ששמיעתה נחלשה, עדיין חיה, ואם צריך לקנות לה דבר מה.

אבל לטיול היומי מסביב לשכונה יוצאת הנרייטה השכם בבוקר בכוחות עצמה, בקומה זקופה ובצעד מדוד, והיא רואה- העיר השתנתה.

בתקופה בטרם פריצתו של לואי לעירנו עם ההון של שותפיו ועם רעיונותיו החדשניים, נחשבו כוהן הקבלן ובנו אריה המהנדס לבוניה ומשפצֵהַ של העיר.

בתקופות של שפל כלכלי, ולא מעטות כאלה היו בעירנו, כזכור, כשלא היה צורך וגם לא מימון למכרזים לבניית בניינים חדשים, תמיד, היו לכוהן ובנו הקשרים והגישה המתאימים לקבל עבודת שיפוץ עבור אחד המוסדות הציבוריים, ובעיר שרובה נבנה בחיפזון "לכבות שרפות" בעת הצורך, לא חסרה עבודת שיפוץ להצלת מבנים מקריסה.

כמובן, פעילותו של לואי מלחיצה מאוד את כוהן, אך שניהם מבינים שחייבים לאפשר לעוד אריות להסתובב בשמורה. השניים מטכסים עצה כיצד לחלק ביניהם את הפעילות, ואז הורסת רעידת אדמה עיר אי שם באוקיינוס השקט. וכשכל העם רואה את הקולות והזוועות , מראיינים, בערוץ הראשון דווקא, גיאולוג המזכיר לעם המבועת בציון את רעידת האדמה הנוראה בשנת אלף שמונה מאות שלושים ושבע, והקורבנות הרבים שגבתה בצפת, ואת מחזור רעידות האדמה במקומותינו, והוא מתרה בכולנו לחזק את יסודות בתינו .

המדינה ערב בחירות, וכבר למחרת נמצא מימון ממשלתי עבור חיזוק יסודות בבניינים הרעועים שבפריפריה-תל און שלנו? כשאת שאר המרכיבים יסכמו נותני ומקבלי השירות ביניהם, כמקובל

במדינת כלכלה חופשית.

הנרייטה מסתובבת עם שחר בשכונה, ומיום ליום קשה לה יותר לזהות את המקום.

אריה הציע לשכנים הצעה שקשה לסרב לה. הוא קיבל עבורם את המענק הממשלתי, והם מסרו לו את אדמתם. הוא נתן להם דיור חלופי לשנתיים באחת הדירות העזובות של לואי,   והם נתנו לו אישור להרוס את ביתם הישן, לאחד שטח של שני בניינים או יותר ולבנות רב קומות אחד. אחר כך קיבלה כל משפחה שתי דירות חדשות תמורת הדירה הישנה, לובי מפואר בסגנון לואי במקום החנייה או המחסן הישנים והמון המון שכנים חדשים.

כולם מרוצים. הרכבת לעיר הגדולה מהירה ביותר, ותוך שעה אתה במרכז העיר. מחירי הדירות שם לעומת זאת עברו את כל גבולות ההיגיון, ולכן גם חלק מבני העיר עזבו ועברו לגור בדירות החדשות של כהן. מחיר הדירות עלה , ומי שרוצה יכול למכור את הדירה השנייה ברווח נאה, או להעבירה לבניו.

רק שכני הגן הענק של הנרייטה מחוץ לחגיגה. כהן שם עיין על המקום, והוא מקווה שיחד עם המגרשים שלהם יספיק לו המקום להקמת מרכז מסחרי ענק לשכונה, גורד שחקים עם מפלסים תת קרקעיים לחנייה ולמקלטים . מה שימתג אותו בליגה אחת לפחות עם ליאו.

הנרייטה כבר עברה את גיל שמונים. היא לא זקוקה לדירה שנייה לילדיה. אריה הציע לה סכום כסף שיספיק לה להשתכן בבית אבות מפואר לא רק עד סוף ימיה, אלא גם עד סוף ימיו, אבל הזקנה מתעקשת. היא אינה מוכנה לעזוב את המקום עד יום מותה. "היא גם לא מוכנה למות". ציין לעצמו אריה בציניות.   והשכנים? כן, הם נטרו להנרייטה.

ושוב נשמעו קולות של צפירות עולות ויורדות ברחבי העיר, אלא שהפעם נשמע גם ה"בום". יום ועוד יום ועוד יום כבר שלושים ימים של "נפילות" . קטיושות נופלות ברחובות העיר, ואין מציל.   כמה בניינים מתמוטטים. יש פגיעות בנפש.   מי שאינו מאויים בפיטורים, אוסף מיטלטליו   ובורח מהאזור.

קטיושה אחת נופלת בגן של הנרייטה ומתוייגת כ"נפילה במקומות פתוחים". הנרייטה לא משנה את שגרת יומה. היא יוצאת לצעדת הבוקר וממשיכה אותה באותו צעד מדוד גם כשנשמעות הצפירות.

לא מתרוצצת מבוהלת למצוא מחסה גם כשהנפילות נשמעות קרובות. אין מקלט בביתה, ומעולם לא חשבה שצריך להיות, ממש כמו בימים הקשים ההם. היא גם לא מסתתרת שפופה בחדרי השירותים כמו "בני בניהם של המכבים" בשירו של ביאליק.   להפך, היא, שיודעת בדיוק איך נהרג אביחי, כמהה לקטיושה שתמצא אותה. הן גם לכל קטיושה יש כתובת. אדרבא, היא זוקפת ראש, שתבוא אותה קטיושה ותאחד אותה מחדש עם בנה.

בימים שהמטפלת שלה מגיעה שתיהן יושבות ביחד ואוחזות ידיים.         הנרייטה לא שואבת כוחות מן המטפלת. להפך, היא רוצה לחזק את האישה קשת היום. "למה את ממשיכה להגיע במצב הזה". היא פונה בדאגה לאישה . הן יש לך בן יחיד, וגם הוא חייל. הוא חייב למצוא אותך בחיים, כשיחזור מן המלחמה. הרי את שארו היחיד בעולם". אבל האישה הפטליסטית, שיודעת מהו טעמה של הבדידות, עונה שיקרה מה שצריך לקרות, וממילא אין לנו שליטה בדברים, והיא ממשיכה להגיע יום אחר יום.

אחרי המלחמה התרוקן חלק מן הדירות והפך לדירות רפאים. שוב ירד ערך הדירות ל"שפל חסר תקדים". אבל מי שחייו ופרנסתו שזורים בעיר, לא יכול לעזוב את המקום, וגם אין לאן.

עוד בזמן הנפילות פנו התושבים בקריאה לשלטונות לעזור להם למגן את בתיהם. "לא נמגן עצמנו לדעת". סיפק להם ראש הממשלה מנטרה קליטה בחינם. "לא נמגן עצמנו לדעת." החרה אחריו ראש העיר ממעמקי המקלט האטומי החפור מתחת לרצפת הווילה שלו. הרי צריך להוכיח נאמנות לשלטונות בימים קשים אלה.

לא נותר לשכניה של הנרייטה, אלא לפנות שוב לכהן ובנו ולבקש את מימוש ההחלטה לחיזוק הבתים.

אין לנו מושג עד כמה ואיך חיזק כוהן באמת את יסודות הבניינים, אך ממה שגלוי לעיין נראה שהפעם תמורת המחסנים, החניות והשליטה בקרקע קיבלו הדיירים הותיקים בכל אחד מן הבניינים חדרון קטן נטול חלונות- הוא חדר הביטחון הנדרש לפי התקן החדש.

על שטח החניות והגינה בכניסה נבנתה כניסה חדשה לבניין, שתוכל להכיל בנוחות שתי מעליות לקומות הנוספות שניבנו.

"מחיר הדירות ירד, ואין מספיק שטח מסביב לאף בניין לבנות קומות נוספות של דירות בכמות מסחרית. מי שרוצה לשפץ על חשבונו- בבקשה. אוכל אפילו לייעץ ולעמוד לרשותו ברווח גבוה יותר." טוען אריה באזני ראש העיר.

עברה שנה מצפירת הרגיעה האחרונה. באותו יום התעוררה הנרייטה משנת הצהריים מוקדם מהרגיל. היא חשה מעין דקירה ברקה. ראשה היה כבד והראייה מעורפלת. "נסי לספור בקפיצות של שלוש ממאה ומטה" זכרה את אשר אמר לה בזמנו דורון הרופא – חבר של אביחי שלה. "אם לא תצליחי עלייך להתקשר מיידית ולבקש עזרה". הנרייטה מנסה- "מאה, תשעים ושבע, מה בא אחר כך?" בשום פנים ואופן אינה יכולה להיזכר.

יש לחצן מצוקה וטלפון, אבל ברגע האמת נמחו שני האביזרים מזיכרונה של הקשישה, והיא עשתה את אשר עשו דורות של אנשים במצוקה לפניה- רצה ככל שנשאוה רגליה אל מחוץ לשער לבקש את תמיכת אנשי השבט.

שעת צהריים עדיין, וברחוב אין איש מוכר.                 האם שכחה? כולם מתו לפניה, ורק עליה מוטלת הקללה לשאת בבדידות את שם משפחתה עד קץ כל הימים.

שתי תלמידות במדי בית הספר עומדות בפינת הרחוב מתחבקות לפרידה. הנרייטה מצליחה להגיע אליהן לפני שהן ממשיכות בדרכן. היא רוצה לבקש שיזעיקו לה עזרה, אבל כשהיא פותחת את פיה נשמעות ממנו נהמות משונות. שתי הנערות אוחזות בילקוטיהן בפחד ונמלטות מן המקום.

מסתובבת בייאוש לחזור הביתה . יד ימין נעלמה לה. לא היא שם עדיין, אבל אחוזת שיתוק, וכעת רגל שמאל- הרגל החזקה שלה, שתמיד נתנה לה תנופה בתחילת הליכה או אפילו ריצה- רגל שמאל לא ממושמעת לה יותר.

האישה, שעד גיל תשעים יצאה זקופה כל בוקר לטיול, גוררת את גופה המעוות והבלתי ממושמע בדרך האין סופית חזרה הביתה.

שער הבניין השכן נפתח וקבוצת ילדות קטנות מדלגות לרחוב. הפנים נראות מוכרות. האם נולדו בנות זקונים לשכן החושש מעיין רעה? אולי יש לו כבר נכדות?

הילדות משגיחות בהליכתה המוזרה של הנרייטה. גיחוך זדוני מופיע בעיניהן, והן מתחילות לקרוא דבר מה בקצב. הנרייטה לא שומעת את הדקלום, אך היא קולטת את תנועות השפתיים :"מכשֵפֶה משוגע, מכשפה משוגע".

גבר צעיר יוצא בעקבות הילדות. מביט בדאגה בהנרייטה. "יאללה אתן, מה יש לכן מהזאתי? הביתה! הביתה מייד!"

נראה שזה המרב שהאיש הצליח להפיק. גם הוא לא הציע עזרה. כעוד אחד מבוגרי חטיבת הביניים המהוללת שלנו גם הוא למד שלא להתערב בענייני הזולת, אם אתה רוצה להימנע מצרות.

כמו זאב פצוע הזוחל אל מרבצו, הצליחה הנרייטה לחזור אל מיטתה.

תמונות מילדותה חלפו בזיכרונה. היא נפרדה מדמותה של אימא ומהנריק, אבל אז החלו לחזור בכפייתיות ולייסר אותה פניהן המלגלגות של הילדות המגדפות "מכשפה משוגע, מכשפה… ". כל כך קטנות, וכבר גדושות במשטמה לזר, ללא מוכר.

"סלח להן אלוהים, הן אינן יודעות את אשר הן עושות." לחשה האישה התמימה, ואז כחסד אחרון התחלפו התמונות בפניו של אביחי . עיניים נבונות, חמות, צוחקות, עיניו של ילד אוהב חייכו אליה. "בואי אימא"! שלח אליה יד, והיא אחזה בה והלכה אחריו ככל שיוביל.

*   *   *

אחרי שכספי הסיוע בעקבות המלחמה חולקו בין כל הגורמים שהצליחו להניח עליהם יד, שוב נשארה קופת העיר ריקה.

צורף כבר איים להשבית את אנשיו בחברות הניקיון הגינון ושאר השירותים שעברו עם השנים מרשותה של העירייה לרשותו, וזה, אם העיר לא תעביר מייד את כל התשלומים המגיעים לו לפי חוזה.

"הרי הזקנה הורישה הון לעירייה." מנסה כהן לפקוח את עיניו של ראש העיר. "השטח שלה בתוספת שורת מבנים של הדיור המוגן שנבנה מאחוריו עוד בשנות החמישים, וממילא דורש פינוי, יספיק לבנות בניין של שתים עשרה קומות ותשלומים לצורף לחמש שנים." הוא מַפריז.

"כן, אבל הזקנה כתבה במפורש בצוואה שהתנאי להעברת השטח לרשות העירייה הוא שישמש כבית לילדים בסיכון. שבגינה ייבנו מתקנים לטובת הטיפול וההרגעה של אותם ילדים".

את שאר הרכוש שלה, (וכמה היה לה…), ציוותה למכור ולהקים קרן מלגות לטובת לוחמים נזקקים מהיחידה של בנה. נציג משרד הביטחון הוא המוציא לפועל של הצוואה…", וכהן מבין מתוך הנימה המתלוננת בה נאמרו הדברים את שלא נאמר: "אחרת, אתה חושב שלא היינו יודעים להחליק את הדברים?"

"אם כך אין בעיה" . שמח כהן. "היא הבינה שצריך להרוס את החדרון שהיה לה, כדי שאפשר יהיה לבנות במקומו מבנה ראוי. תן לי לטפל בדברים, ואתן לך תכנית מתאימה לי, שתעמוד גם בתנאים שלה. בשביל מה, אתה חושב, שלחנו את אריה לטכניון?"

לאמתו של דבר לא אכפת כבר לדויטש אם יטאטאו את מדרכות תל און או שהעיר תשקע בטינופת שהיא מייצרת.

עיר מכוערת חסרת ייחוד או אופי כל שהו. עיר שינה שתושביה עומדים כל בוקר שעות בפקקים להרוויח לחמם במרחקים ושבים סחוטים ועצבניים באותם הפקקים בערבים.

בתים טרומיים סדוקים עם עזובה בחצרות לצד טירות ענק מפוארות ומכוערות של חייליו של צורף.

בתי ספר שהמורים החנפנים מנסים ללמוד בהם את הסלנג של תלמידיהם במקום לחשוף אותם לשפה תקנית ולתרבות. רשעות בשווקים וציניות במשרדים, ניכור בין עמיתיך לעבודה שלא מונע מצד שני חיטוט בעניינים הכי אינטימיים שלך, והאווירה העכורה כל כך עד שאתה יכול למשש אותה בכל פינה שתפנה.

לא, אין זו פיסת נוף ילדותו אותה הוא זוכר בגעגועים, כך הוא מתוודה באזני חבריו, ולא נותן לעצמו דין וחשבון מי האחראי להשחתת אותה פיסת נוף.

דויטש יודע שהוא נועד ליותר מזאת. כמה מפלגות חדשות נוסדו לאחרונה, ואם רק ידע לחזות מראש מי מהן הולכת לקחת בגדול ולהתברג אליה, יוכל לעזוב את הביצה העכורה של תל און ולשגר עצמו לכנסת ואולי אפילו לבית ראש הממשלה.

יש לו עכשיו אישה אטרקטיבית צעירה עם מבטא זר חמוד, וכל אחת מהסינדרלות של העם הזה- מכון היופי והאשליות שהאישה ייבאה מפאריז קיבל זיכיון מ"רשת סינדרלה"- תוכל להזדהות איתה, ותוך כדי כך גם תפרגן לו.      כך, בהינף יד של דמיונו, הפך את עצמו הצפרדע, או שאולי מדויק יותר לקרוא לאיש שכל ייחודו הוא בהיותו הבן של הדויטשים "ראשן", ובכן, כך הוא הפך את עצמו באגדה שסיפר לעצמו לנסיך.

אבל דוייטש לא מנותק לגמרי מן המציאות . לא כך הצליח להיבחר לקדנציה שנייה ושלישית. הוא יודע שאסור לו לעזוב את העיר כנפל, כמי שהתושבים מרדו בו, לאחר שרוקן להם את הקופה.

הוא מעיין בהצעתו של כהן, ומציע לו להגיש מהר את התוכנית שלו ל"שיקום" "הגן של אביחי" למהנדס העיר לאישור.

כעבור שנתיים עמד על תילו בניין רם, מצופה שיש, מוקף דשאים.

שתי הקומות הראשונות יועדו למשרדים ולמועדונית שתשמש כבית לילדים נזקקים מרגע שובם מבית הספר עד לשעות הערב.

ביום השנה לאביחי הוזמנו נכבדי העיר, תורמים ופעילות בעמותות לרווחת הילד, נציגים ממשרד החינוך, משרד הביטחון, הנצחת החייל והוועד למען החייל לטקס חנוכת "בית אביחי" וחלוקת המלגות על שמו.      בנוסף לפרוטוקול המקובל באירועים כאלה ביקש ראש העיר להקרין מצגת "מן הימים ההם עד הזמן הזה" שתתאר את התפתחותה של תל און ממושבת פרדסנים לכרך הומה אדם ובעיקר, תבליט את תנופת הבנייה בתקופתו.

ביום המיועד הגיעו דויטש וכהן ראשונים, על תקן של מארחים, למקום.

דויטש בוחן את הכניסה המרשימה לבניין. יש שם שלטים המכוונים למשרדים שונים של אנשי עסקים מוכרים בעיר, אך אין שלט כניסה למועדונית.

"הכניסה מסביב", מסביר כוהן, ומורה בידו על דרך אספלט המקיפה את המבנה הענק.

"לא הייתי מצליח למכור אף יחידה, אילו הדבר הראשון שהמבקרים בבניין היו רואים, זה שהם ישכנו תחת קורת גג אחת עם מוסד למופרעים", הוא מסביר , כשהוא רואה את פניו המודאגות של דוייטש.

"אתה היית רוצה שהמשרד שלך ימוקם מעל המועדונית? הרי אתה יודע מאיין הילדים האלה מגיעים."

דוייטש לא יודע מאיין מגיעים הילדים, אבל הוא יודע מאיין הגיע כוהן, ודאגתו גוברת.

למועדונית נכנסים השניים דרך חצר אספלט פנימית. מעל הדלת תלוי שלט ברונזה גדול ומעוטר באומנות, המכריז כי זהו "בית אביחי" לזכר אביחי בן הנרייטה והנריק הי"ד.    את השלט מכסים לעת עתה בוילון. אורח הכבוד, נציג משרד הביטחון, ייקרא להסיר את הלוט בטקס חניכת הבית.

דוייטש דווקא מרוצה ממה שהוא רואה בפנים.

מטבח מאובזר, חדר אוכל, ספרייה עם שולחנות עץ ארוכים –שלא יפריעו אחד לשני להכין שיעורים, אפילו חדר התרגעות עם מזרונים צבעוניים לעייפים.

אחר כך יוצאים שוב לחצר. "אתה רואה, החצר פנימית." מסביר כוהן בגאווה, "אף ילד לא יברח פתאום לכביש. התייעצנו עם מנהלת של מוסד כזה."

-"כן, אבל אין גישה לגינה, ואיפה הנדנדות והמתקנים שהנרייטה דרשה במפורש? חוץ מזה, נראה לי שאין צורך שהילדים יברחו לכביש. הכביש מגיע לתוך החצר."

"זה בניין של שתים עשרה קומות", מזכיר כוהן. "חמישים משפחות זורקות את האשפה שלהן בפיר מרכזי למיכל ענק הממוקם בקומת המקלטים, משום שאת קומת הקרקע דרשת למועדונית.

הייתי חייב לאפשר גישה למשאית האשפה, אבל אל תדאג. בשעות הפעילות של המועדונית המקום יהיה סגור, ושיַקפִּיצו כדורים על האספלט. זה לא עדיף על דשא?"

דויטש רואה את הפועלים הנאמנים של כוהן מסתירים את הכניסה לקומת המרתפים במסך ענק עליו תוקרן המצגת. כיסאות פלסטיק מסודרים בשורות ופניהם לכיוון המסך.

"זה אולי קצת מסריח תרתי משמע, אבל בהחלט יעמוד מול כל טענה משפטית." הוא מרגיע את עצמו.

כל המוזמנים הגיעו במועד הנקוב. הטקס התנהל כהלכתו. הנואמים חלקו כבוד לראש העיר ודיברו בשבחה של הנרייטה, אשת חינוך דגולה מחלוצי ובוני העיר, שבחייה ובמותה הקריבה ותרמה את כל אשר לה לתקומת העם.

אנחנו, המעטים שעדיין זכרו את אביחי ואת אימו בתקופת יצירתה, הורשינו להיכנס ולתפוס מקום בשוליים. עמדנו מתייפחים מהתרגשות וצער.

ברגע שקיעת השמש ,שלצער כולנו לא נראתה בחצר הפנימית, קרא מנהל הטקס לנציג היחידה להנצחת חללים להסיר את הלוט מעל שלט הכניסה. האיש קם לתומו, פסע קדימה ובתנופה אחת הסיר את המסך המיועד למצגת ממקומו.   לחרדת כולנו נראה שער ברזל שחור ומעליו שלט נחושת –

חדר פחים. הכניסה אסורה!

כך נפרד דור הנפָלים מדור הנפילים של עירנו.