ניתנה ראש ונשובה?
מפה לאוזן עוברת הידיעה – אפשר לחדש את האזרחות בארצות המוצא ולהעניק לילדים זכות עבודה בארצות האיחוד.
גם הקנאים ביותר שבקרב מייסדי היישוב, מלח הארץ, שהקריבו רכוש וחיים למען הרעיון, לא חפים מהרהורי כפירה: "הלוואי שרק נוכל להגן על ילדינו . אפילו לחזור ולבקש דרכון מן העולם שנטשנו. לפחות שהם יוכלו להמשיך בכבוד את חייהם".
זה היה המצב ערב בחירתו של דוייטש לראשות העיר.
כ"מתנת כלולות" ממש בבוקר שלמחרת , מקבל דוייטש הודעה ממשרד הפנים על סיפוח נווה און ואדמותיה לתל און "רבתי".
דוייטש שגדל ושרת עם ילדי המקום נחוש לשקם אותו.
גם וותיקי נווה און סומכים ידם על הזיווג. דויטש הוא "אחד משלנו". הם אכלו עם אביו מאותו ה"מסטינג" בהגנה, והם סומכים לחלוטין על רצינות הצהרותיו. רק שהם ומשפחותיהם המצומצמות שהתפזרו לכל עבר לא יכולים להבטיח את בחירתו מחדש.
על אף קריסתו הכמעט מוחלטת של האזור היצרני בעיר, הולכת העיר ומתפשטת לכיוון נווה און וכמעט סוגרת עליו. במקום המפעלים נבנו מרכזי קניות, ואנשי העיר גודשים אותם יום וליל.
"מניין יש למובטלים האלה אמצעים לבלות את זמנם בבתי הקפה ולצאת עם שקיות מלאות מבתי המסחר"? תמהים התמימים שבתוכנו.
החקלאים מחפשים פרנסה חדשה על אדמתם. אולי יבנו "צימרים", ויפַתחו את התיירות בעיר לטובת כל העוסקים בשירותים ומסחר? ויש גם תל עתיקות שלא נחקר דיו בפאתי העיר ומאחוריו שטחים נרחבים של ריאה ירוקה.
בהסכמת כל הצדדים מחליטה עיריית תל און לשנות את ייעוד הקרקע החקלאית של נווה און לבנייה, למסחר, לכל מה שיידרש בעתיד לפיתוח המקום. "החקלאות לחקלאים". רק הבנייה הכפרית תישאר על כנה, וילות ובתים פרטיים, נווה ירוק בתוך העיר. שכונת נווה און תישאר היהלום שבכתר.
היום בו הגישו אנשי נווה און את תוכנית כפר הנופש שלהם לאישורו של מהנדס העיר תל און היה היום בו הודיעה המחלקה המשפטית לאן שאדמתה מופקעת ללא תמורה, היום בו הודיע הקול המתפנק לאסתי שדויטש שלה הוא "אפא".
אבל הם, אנשי הכפר , לא ידעו על כך. כל כך נרגשים היו, וכל כך בטוחים בתוכנית הנהדרת שתכננו להקמת ה "דיסני" הראשון על אדמת ישראל מזה אלפיים שנה. תוכנית שכולם עִבּדו ביחד, ואפילו עמוס התעורר בשמחה ותכנן שני מתקני שעשועים ייחודיים שהגה כשעדיין היה ילד.
הם לא היו ערים למבט הערמומי המגחך בעיניה של המזכירה שרימז- "עוד מעט תאכלו אותה", אלא שבויים היו בחיוך מסביר הפנים ומזמין האורחים שיכלה לשוות לפניה, ממש כמו ברטה.
לא הבחינו בסכנה גם כשבחדר חיכה להם בפנים חתומות, נוסף למהנדס העיר הנבוך, לוי, סגנו של ראש העיר.
ראש העיר, דווקא, נעדר. כנראה יצא שוב לאחת מן ההשתלמויות המסתוריות שלו.
מזמינים אותם לשבת, ואפילו מגישים קפה. לא כל אזרח זוכה לכבוד כזה.
מהנדס העיר מעיין בניירת. "מעניין", הוא פולט. "ואיך אתם מתכוונים לממן את זה?"
"הכפר מתוכנן רק על מחצית מן הקרקע שלנו", עונים האנשים.
"יש קבלן שמתעניין מאוד בשטח. נמכור לו את הזכויות ובכסף…"
"ואיך אתם מתכוונים להעביר זכויות שאין לכם לקבלן הזה?" מתערב לוי בשיחה בטון קשה, כאילו היה "החוקר הרע".
- "מה זאת אומרת? זה השטח שלנו."
- "זה לא מה שרשום אצלנו." מטיח לוי.
- "מה?"
- "ישבתם כל הזמן בחצי חינם על שטח ששייך לקרן הקיימת."
- "קודם כל קנינו את השטח , ויש על כך קבלות. לא חשוב מה נרשם. נרשם מה שהיה נהוג- זכות חכירה לדורות."
- "חכרתם, ואני לא אחראי לטעויות ברישום. ובנוסף חכרתם שטח חקלאי זול. כעת השתנה ייעוד הקרקע. עליכם להחזיר במיידית את האדמה ללא שום דרישות."
- "בשום מקום בחוזה לא רשום שהקרקע תוחזר במקרה של שינוי ייעוד. גם אנחנו לא אחראים על מה שלא נכתב בחוזה."
- "לא תקבלו רישיון . העירייה תוציא מכרז , ומי שיזכה, יקבל את השטח."
- "נתראה בבית המשפט ."
– "נתראה בבית המשפט!" מרים לוי את קולו, ומפיל כאילו בלי כוונה את התיקייה עם התוכנית.
ארשת של שביעות רצון עולה על פניו, כשדודו נאלץ להתכופף ולגשש בידיו את דרכו אליה, לפני שהוא, לוי, גם יספיק לרמוס אותה, בלי משים, כמובן, בנעליו הכבדות.
נסערים ונכלמים יוצאים האנשים מן המשרד. הם לא יכלו שלא לשמוע את גיחוכה הרם של הפקידה. מי שפרס לפניהם את השטיח, הוא מי ששמט אותו מתחת רגליהם.
"נדמה להם שהם וועד של משהו." ממשיך לוי אחרי שנשמעת טריקת הדלת של היוצאים.
"מתי הם יבינו שאין מושב, אין שותפות ואין דאאוין. הם סתם ועד של שכונת מיליונרים פרזיטים, שקיבלו אדמות בזול מן המדינה."
המזכירה דווקא חושבת על מה שלווי ובן דודו צורף קיבלו לא בזול אלא בחינם, ועוד בזמן שכל האדמות כבר היו יקרות למדי אחרי קום המדינה, אך היא מבינה שבשלב זה לא תפיק תועלת מהזכרת העובדה.
"ברגע שהעירייה תחליט, היא תבטל את כל הוועדים האלה, אז כדאי להם כבר מעכשיו ללמוד לשבת בשקט." ממשיך לוי לנאום.
אמנם, תקופת הצנע הסתיימה מזמן, אך שוב מסתובבים פקחים בנווה און ומחפשים פעילות כלכלית לא חוקית. רק שהפעם הם לא לובשים מדים של המדינה, אלא חולצות של חברת השמירה של צורף.
מהרגע שאזרחים שומרי חוק וממושמעים אלה, אנשי נווה און, לא ויתרו אוטומטית על אדמתם לפי דרישת העירייה, רואה ראש העיר, דווקא בהם, האנשים שלכאורה צמחו והגיעו עמו מאותו עולם, גוף מרדני, מתבדל ומתנשא. אנשים פרטיים שהתאגדו, וכעת מאיימים על מנהיגותו, ויש להעמידם במקום במיידית, להילחם פרטנית בכל אחד ואחד מהם במלוא הכוח, שילמדו מי השולט.
לעולם (וזה מניסיון) לא היה מעיז לדבר בטון שהוא ועוזריו דיברו אליהם עם אף אחד מתושבי או שליחי הרֹבעים האחרים שבעיר. אך אלה הרי לעולם לא יטמינו רימון מתחת למכוניתו, אז למה להתאמץ?
שום רישיון להרחבת הבית או הוספת קומה שניתנו בשכונות אחרות, בעלות אופי דומה, לא נִתנו יותר בשכונת נווה און. הבתים האלה עומדים על אדמת מריבה, אדמה חקלאית שגורלה לוט בערפל בגלל מלחמה משפטית , מלחמה שהם אנשי השכונה התחילו בה. ייתכן שבית המשפט עוד יצווה להרסם. אז למה לתת רישיון להרחיב? האם אין בכך הודאה מראש בזכותו של מקבל הרישיון על אדמתו?
בחצרה של משפחת רוזן פועלת משתלה כבר יובל שנים. אין איש ביישובי הסביבה שאינו מכיר את המקום.
בערבי חג ובחופשות בדרכם להתארח או בדרך הביתה, עוברים עשרות דרך המשתלה לקנות עציץ פורח, אדנית לחלון או שי למארח. הפקחים חזרו מן המשתלה עם דובון אכפת לי קטן, והגישו דו"ח על שימוש חריג בקרקע חקלאית.
מרתה, שהתאלמנה לא מכבר, מתגוררת בגפה בבית דו קומתי, השכירה חדרים לאחיות מתמחות בבית החולים האזורי. גם היא קיבלה דו"ח כזה.
הפקחים חוזרים בשבת. המשתלה סופגת קנס על אי שמירת חוק שעות המנוחה. לא קדושת היום מטרידה את הפקחים. "האם לא הבנתם שאתם כבר לא כפר, ועליכם לקבל רישיונות עסק מן העירייה. אתם לא מרכז בילוי, ולא תקבלו אישור שימנע תחרות הוגנת במסחר." מסתמכים הפקחים על החוק.
"הרי בעיר כל איש משכיר חדרים כרצונו, ועליו רק לדווח לרשויות המס על הכנסה נוספת. מתגוננת מרתה. והאם לא הוחלט על שינוי ייעוד הקרקע? ומה על חופש העיסוק ,ושוויון ההזדמנויות?"
מנסה הישישה להגן על כבודה בעזרת נכדתה שהתחילה ללמוד משטפטים.
אין חוק כזה. לפחות לא בעירנו. ראש העיר שלנו, הרי, לא סיים את בית הספר למשפטים.
ייתכן שהוא מכיר את החוקים חלקית.
כאן הדברים נפתרים- כבר ראיתם- לא לפי פתרון אחד חוקי מסוים, אלא לפי כוחה של קבוצת הלחץ בעלת האינטרס, וקשישי "נווה און" לא היוו קבוצת לחץ מעולם.
אחרי שגם המפעל בו עבד עמוס נסגר, ניסתה אשתו של דודו לחסוך עוד כמה שקלים במכירת סוודרים לבני הכפר.
בזמנים הטובים הכירו כולם את הסוודרים הססגוניים מלאכת יד שהייתה מחלקת כמתנת יום הולדת או חג לחברותיה. כעת יכול כל סוודר כזה שנמכר להקל מעט מהלחץ היום יומי על התקציב המשפחתי. הרווח לא הגיע לשום דרגת מס.
תחילה השאירה את הסוודרים בצרכניה שנשארה לפעול עוד מתקופת המושב, והעובדים, כמחווה אנושית, עשו כמיטב יכולתם להסב את תשומת לב הלקוחות למוצר,
אך כשפחת כל כך מספר החברים, וירקות שהגיעו ישר מן השדה נרקבו בארגזים על המדפים, שוב לא היה כדאי להפעיל את הצרכנייה, ורעיה לקחה את הסוודרים למה שהיה בעבר חדרם של נכדיה.
גם לחדר זה לא התביישו פקחיו של צורף, "האנשים המהימנים", להתפרץ. ואמנם , יש להודות כי
לנערים לשעבר , אלה שהפעילו עבורו את הבאסטות הלא חוקיות, יש את הניסיון הרב ביותר בנושא.
"את מנהלת כאן עסק בלי לשלם מס עסקים כמו שנדרש מהאנשים שלנו בעיר." נבחו לעבר הקשישה הנדהמת, והיא, התמימה, לא מודעת לציניות ולגיחוך שבהכרזה, שאפילו הם האטומים היו מודעים אליה, מתוך חשש שמה הצדק עמם, לקחה את מעט הסוודרים שנשארו ברשותה, ותרמה למרכז של ויצ"ו בעיר.
עד שייפתח משפט הקרקעות עלולות לעבור חמש שנים. עד אז לא ייבנה בנוה און אפילו ספסל בתחנת האוטובוס. ממילא מגיע לשם אוטובוס רק פעמיים ביום כמו במלחמה הרחוקה ההיא. אין כדאיות כלכלית בהפעלת הקו.
גם שום מבנה ציבורי לא שופץ ובוודאי שלא נבנה, על אף שתושבי השכונה שלמו את הארנונה הגבוהה בעיר כיאות לאנשי שכונת וילות שכמותם.
"יש לנו תקציב לבניית מבני ציבור רק בשכונות של בנייה רוויה." טוען ראש העיר בפני כל מבקר ויועץ מטעם מוסדות השלטון המקומי, ולמרות שכלל זה לא מופעל בכל חלקי העיר במידה שווה, הם מקבלים את דבריו.
למכולת שהופעלה בשעות הבוקר עבור פועלי האזור התעשייתי אפשר עדיין להגיע בקלות יחסית, אך לילדים המעטים שנותרו במקום, שצריכים לעבור את הכביש הסואן בכניסה לעיר בדרכם לבית הספר, ולחולים שצריכים להגיע למרפאה לאחר שרופא הכפר פוטר, לא ייבנה גשר, ולא דאגו אפילו להעמדת רמזור במקום. "זה התפקיד של מע"ץ " . השטחים שם עדיין לא נקבעו כשטח העיר.
מחלתו של דודו מחמירה. הוא יזדקק לסכום רציני כדי לעבור ניתוח ולהציל את מאור עיניו.
במפעל של עמוס מתרוצצות שמועות על סגירה או העברה למקום אחר . חלק מן הפועלים כבר קיבלו הודעות פיטורים לפי שיטת "אחרון נכנס-ראשון יוצא". עמוס יודע שתורו מתקרב.
לרעייה , רעייתו המסורה של דודו, אם למופת של עמוס, לוחמת אמיצה בתקופת מלחמה, חקלאית חרוצה בתקופת שלום, מאכילת רעבים, מדריכה ושרדנית בתקופות צנע, אין שום מקור הכנסה משלה לעת זקנה.
בעיתון מופיעה מודעה מפתה לקשישים שבינינו: אפשר לקבל הלוואה ללא החזר בגובה שמונים אחוז מערך הדירה, ואין שום צורך להחזירה כל זמן שאתה חי ומתגורר בדירה ללא שינוי. אחרת אתה או היורשים יכולים למכור את הדירה בערכה המלא בזמן המכירה. אם סכום הכסף שתקבלו עולה על מחיר ההלוואה יישאר הרווח בידיכם.
בכל מקרה אחר- או שתשיבו את ההלוואה במלואה, או שהבעלות על הדירה תעבור במלואה לחברה המלווה.
דודו ובני ביתו יודעים שביתם, שערכו לא יסולא בפז בעיניהם, יוערך בסכום נמוך מאוד במצב הנוכחי של נווה און , אך דווקא משום כך, הם מאמינים, יהיה קל לפדות אותו לאחר שצדקתם תצא לאור במשפט הבעלות על החווה, והם מצטרפים לשורה ארוכה של לווים החותמים על ההימור.
בשמחה משפחתית רבת משתתפים כנהוג נפגשים שוב בני לוי וצורף. צורף הוא כעת אחד מפרנסיה המכובדים של העיר, ולכן גם לואי וראש העיר מוזמנים לחגוג.
איך העניינים? נשאל ראש העיר. מה קורה עם המשפט? וראש העיר מדווח על התקדמותו…
"מגיע להם שתיכנס בהם." יורק צורף בארסיות.
פעם היה צורף עסוק בהישרדות ובלעשות טוב , לפחות כלכלית, לו ולבני ביתו.
אבל כעת, כשהוא בעלים של חברות עבדים, עיתותיו בידיו להציק, להכשיל ולעשות את המוות לזולתו.
"הם טוענים שיש להם מסמכים, וגם בלעדיהם, למי שעיבד שנים כה רבות את הקרקע יש זכויות ראשונים,.." מנסה דוייטש להאדיר את הקשיים העומדים בפניו.
"זוכר איך אבא עבד בשביל אלה?" פונה צורף בנהימה לאחיו. "הוא עבד, והאדמה הייתה שלהם."
"המושב שלהם נכשל, וכמה כסף קיבלו מהממשלה!" מצטרף לוי להטחת ההאשמות. "אז מה פתאום לעזור להם להתעשר ולהפוך למיליונרים מתנופת הבנייה בעיר?"
"לקחו את ההורים שלנו מהרכוש שלהם מהחוות ומהבתים, לבוא לקטוף כותנה בשדות של אלה בחום." ממשיך צורף להפר את זכויות היוצרים של מרק טווין בניסיון לבנות פסאדה משפחתית שתהלום את מעמדו החדש. הוא מנכס לעצמו סיפור שראה באיזה סרט, אבל לא הספיק כל כך לקרוא את התרגום, וכעת הוא חושש שהסיפור לא לגמרי אמין.
"כן, אבל בכל זאת הם ישבו והֵגֵנו על המקום בגופם בתנאים אל אנושיים", מפטיר דוייטש בשפה רפה.
על אף שהוא אורח הכבוד של צורף, הוא עדיין חושש ממנו מאוד.
"אז מה?" מתערבת שפרה בשיחה. "בכל העולם אנשים מְגִנים על הארץ שלהם, אז מה?" היא חוזרת בהרמת קול. "נותנים להם על זה מגרשים?"
"ואנחנו לא נלחמנו להגן על האדמות שלהם?" ממשיך צורף בשלו. אחרי שהביאו אותנו לכאן לא לקחו את כל הצעירים לצבא, בזמן שאת המשפחות סגרו במעברות ובמחנות?
אתם יודעים כמה בחורים משלנו נהרגו?"
"מה?" נזעקים לואי וצורף הבן בהפתעה.
"למה הם לא מופיעים על לוח הזיכרון?" מטיח צורף הבן בראש העיר, שידיו החלו לרעוד קמעה מאחורי המפה.
לואי התעשת ראשון.
המלחמה נגמרה שנתיים לפני שמשפחת צורף עברה לישראל.
הוא זוכר איך צורף הזקן הגיע לביתם בפאריז וניסה לבקש כסף בעזרת איזו בדיה שסיפר.
"אל תדאג , יהיה בסדר! אתה עכשיו נוסע לישראל, והציונים כבר ידאגו לך". התנער לואי האב מקרובו המביך. "מספר הבדיות" קראו לו בעיר הולדתו. ונראה שבנו ירש תכונה זאת ממנו.
"תירגע!" סינן כלפי הבחור.
"מי שטוב איתנו – אנחנו טובים איתו" . אמרה שפרה בשפה פשוטה, על אף כל הקורסים באזרחות ובשפה מכובסת שקיבלה בהשתלמויות השונות. ייתכן שהדברים נאמרו כך כדי להרגיע את הצעיר הזועם, אך אי אפשר להתעלם מהדרישה לתשלום שוחד ואולי אפילו פרוטקשן המשתמעת מן הדברים.
"סך הכול אנחנו רוצים צדק חלוקתי, כמו שלמדנו בבית הספר." עוברת שפרה למשלב לשוני אחר.
"לקחת מכל אחד כמיטב יכולתו, ולתת לכל אחד לפי צרכיו." ותומכיו החדשים של דויטש כבר הוכיחו מזמן שצרכיהם אין סופיים.
"כן, צדק חלוקתי", מהמהם לעצמו לואי את הסיסמה.
בנעוריו היה לואי פעיל באגודת הסטודנטים בסורבון, ואפילו הספיק להשתתף קצת במרד הסטודנטים כתלמיד בתיכון.
הוא אוהב להתרפק על התקופה הבוהמית שלו, כשהסתופף עם חבריו, ילדים מפונקים המפריחים סיסמאות אינפנטיליות, בחוגים הנכונים, וביחד הגו את תחרות הסיסמה המנצחת. סיסמה שתהיה מטומטמת כל כך, שאפילו המחבר שלה לא יוכל להבין אותה.
אבל עכשיו הוא לא יכול להתרפק על נוסטלגיות. יש לו מחויבויות. הוא צריך להוביל חברה למקסימום רווחים, אחרת יעיפו אותו שותפיו, חבריו מאז, בבעיטה לתחתית המדרג הקפיטליסטי.
לואי יודע שזכה במכרז לבניין הקניון החדש, ואם שינוי תכנית המתאר ייודע לאנשי נווה און היושבים מצידו השני של הכביש, אפילו פצצת האטום האיראנית לא תוכל להזיז אותם ממקומם.
ולואי כל כך רוצה לרכוש את המגרשים האלה ולבנות עליהם שכונת קַיּט עבור חבריו בפאריז, כפי שנהוג שם. יש לו מהלכים בישראל מעל לגמד הזה, דוייטש.
אם יצליח עם שותפיו הישראלים לחכור את האדמה הזאת בזול, יוכל אחר כך לפעול להפרטתה, וימכור את הוילות המדהימות שהוא יודע לבנות במחירים של שבע ואולי שמונה ספרות אפילו לנסיך הכתר הסעודי. סתם, בצחוק.
הוא דווקא היה רוצה להישאר ביחסי שכנות טובים עם אנשי תל און. הגיבורים הנערצים מן הספרים שקרא בילדותו. הוא לא מבין איך האנשים האמיצים האלה, שהתגברו בידיים ריקות על האויבים והפורעים שתקפו אותם, ממש כמו שמשון על האריה, נותנים שירמסו אותם כך, ועוד מי? דוייטש עלוב הנפש, שאילו הכיר אותו בזמן היה מונע מאחייניתו המטופשת מלהתעסק איתו.
בצרפת, אילו היה מנסה מישהו לגזול מן הכפריים את האדמות שהם ואבותיהם עיבדו, היה נשפך דם. אולי הייתה פורצת מהפכה שנייה, ואֵלה? אכזבה.
כל כך אכפת להם מה אומרים עליהם ולהיות צודקים. נעלבים מכל בדיה שצורף ממציא עליהם במטרה להעלות להם את לחץ הדם. הם מתחילים להצטדק, וזה יושב ומתפקע מצחוק באיזו קלות הצליח.
לא, לצערו של לואי נראה לו שאנשים אלה לא קורצו מהחומר המתאים להישאר בשכונה.
והוא, לואי, לא יכול לדאוג לכל העולם. הוא צריך לפעול לממש את תכניתו.
ועתה הגם פה לא ניבנה?
לחנות המכולת של האזור התעשייתי דווקא קל יחסית להגיע.
אין צורך לעבור, כמו הילדים בדרכם לבית הספר , כביש בין עירוני הומה, שאולי, אם יצליח לקצור די קורבנות, יוחלט מי אמור לבנות מעליו גשר.
דודו יוצא כל בוקר מהבית, מגשש את דרכו לאורך הגדר של מה שהיה פעם פרדס. נשארו לו מעט אחוזי ראייה. הוא רואה את המבנה או אולי את צילו. כאן אפשר לקנות לחם וחלב ואולי אפילו, לשלם חשבון בדואר, אם מגיעים לפני שהסניף נסגר בצהריים.
אין צורך לחשוש . לעיתים רחוקות עובר רכב כל שהו על הכביש הסדוק ששימש את תושבי המקום בימים ההם. מול המכולת מסומן מעבר חצייה עוד מתקופת היות המושב. משה, בעל המכולת , הוא שנקט יוזמה, וחידש את הצבע הלבן אחרי הגשם האחרון.
דודו מגשש דרכו עד השיפוע במדרכה, מרים ליתר ביטחון את מקל ההליכה, וכשזה מזדקר לפניו לאותת לנהג מקרי שאדם עיוור חוצה את הדרך, יורד לכביש.
בוקר נאה ושקט. דודו שומע המיית צוצלות, ואפילו מריח ריחות המזכירים לו את הימים ההם.
הוא יורד כדרכו לכביש, מתחיל לחצות, וכשהוא בחצי הדרך, נשמע רעם של מנוע מאיץ. מונית לבנה קטנה מגיחה במהירות מימין הדרך, עוקפת את האיש מילימטר לפני קצה המטה וממשיכה בדהרה מטורפת לכיוון תל און, בלי שהנהג, שבוודאי הייתה לו מראה מעל השמשה הקדמית כמו לשאר הנהגים, יתייחס אפילו במבט אל דודו שהתמוטט על הכביש .
קבוצת פועלים ששתו קפה בסככה שלפני המכולת ממהרת להגיש עזרה לאיש השרוע על הארץ. משה מזעיק אמבולנס.
לא, איש מן המתקהלים לא הספיק לראות את מספר המונית או כיתוב אחר שיסגיר מאיזו תחנה הגיעה.
אין סימני דם או פגיעה. מן הסתם לא יהיו סימנים כאלה גם על המונית אם תימצא.
הפתולוג בבית החולים קובע שסיבת המוות- שבץ.
מרתה מגיעה לשבעה ומספרת ששבועיים קודם לכן, בזמן שהייתה על מעבר החצייה עם שתי שקיות מלאות במצרכים, שמעה מכונית מתקרבת. תחילה האמינה שהנהג יָאֵט ברגע שיבחין בה, אבל אז ראתה שהוא דוהר במהירות ישר לקראתה עם חיוך לגלגני על השפתיים. "כנראה אחד הפרחחים של תֵלון" שבשה הישישה בכעס את שם הישוב. "פעם היו שולחים את הילדים לגנוב פירות מהפרדס, אחר כך הגיעו בחבורות של ונדלים לעשן חשיש ולהרוס ציוד להנאתם.
כשאמרתי שצריך לנהוג בהם ביד קשה כמו בכל עבריין משיג גבול, שמעתי כמה אני לא מבינה בחינוך, ומקסימום הודיעו לפקידת הסעד שתיתן פרס למשפחת המצוקה שלהם. עכשיו, תראו באיזה מכוניות הם נוהגים, ועדיין מגיעים לכאן, ובחוצפה מוגברת, לפגוע בנפש".
גם הפעם לא עוררו דבריה של מרתה שום סערה. בתום השבעה תמו הקיטורים, והשכונה חזרה לשגרת יומה העלוב. בבית הקטן נותרו רעייה שמטה לחמה חרב ועמוס, שעדיין הוציא את לחמו משכר המינימום שקיבל כמפעיל מכונה במפעל ההולך ומתפרק.
יום חורף. הגשם פסק למספר דקות. רעייה מוציאה את הכלב לטיול. אדמת השכונה הפכה לבוץ, ורעייה לא יורדת ממדרכת האספלט התוחמת את הכביש הישן.
לא רחוק משלולית שנוצרה באחד ממכתשי הכביש הסדוק, בין שתי מכוניות חונות, עוצר הכלב, וכורע לעשות את צרכיו. רעייה, אזרחית למופת , מתכופפת כששקית ניילון בידה להרים את הגללים. קול של מכונית מתקרבת במהירות נשמע, וכעבור רגע זרם מיים עכורים ניתז מן השלולית על ראשה ופניה של האישה הכפופה.
כשהיא מזדקפת, היא מספיקה לראות פנים צוהלות בלגלוג מציצות אליה מהמונית הלבנה. האם לא ראתה לפני שנים את הפנים האלה? האם אין אלה פניו של הפועל המסכן שהרשתה לו לעדור מעט בגינה, כדי שירוויח בכבוד את הירקות שקיבל? לא ייתכן . הוא צריך להיות כעת בן תשעים בקירוב.
רעייה לא הוציאה רישיון נהיגה מעולם, אך כשהיא בוחנת את הסטייה ממרכז הכביש אל השלולית שבשוליו, ועל הזווית שבה חזר הנהג אל הכביש מבין החניות, היא מתחלחלת. עד כמה מוכן היה האיש להסתכן בהתנגשות במכוניות החונות רק כדי להביע חוסר כבוד כלפיה?
כשרעייה חוזרת הביתה, היא מופתעת לראות את עמוס מחכה לה בסלון.
באותו היום הגיע תורו לקבל מכתב פיטורים.
אם חייל מאבד חלילה יד או רגל בזמן שירותו, יש תעריף קבוע לנכותו (הן האיבר הפגוע לא יצמח מחדש) ולסכום הביטוח שעליו לקבל כתוצאה מכך.
אבל מה קורה כשהוא נפגע נפשית? איך מתמחרים את אחוז הפגיעה? איך יודעים אם האיש החלים?
ככל שעמוס חזר והתמיד בעבודה, ובעיקר לאחר שילדיו בגרו וניתקו איתו כל קשר, קטן הסיוע שקיבל ממשרד הביטחון.
עמוס לא התלונן. להפך, הוא היה גאה ביכולתו המחודשת לחזור ולפרנס את עצמו, גם אם הייתה זו פרנסה דלה ביותר.
הוא לא חשב שצריך או אפשר לפצותו על אובדן חיי משפחה או על אובדן הסיכוי הכמעט ודאיי שהיה לו להפוך למנהל חברת היי-טק מצליח.
כעת עמוס מובטל ודינו כשאר המובטלים הגודשים את משרד התעסוקה בעירנו, אך מה סיכוייו לעומתם?
רעייה יושבת בלילה במטבח האפל, ובור נפער בנשמתה .
למעט קצבת שאירים קטנה שרק היא זכאית לה, איבדה המשפחה את כל מקורות הפרנסה.
הבית ממושכן.
השמועות לא מנבאות טוב לסיכויי המשפט . מסתבר שקבוצת כרישי נדל"ן שחומדים את אדמות המתיישבים בני דורה הצליחו להקים, או לגייס לטובתם, "ארגון חברתי" כל שהו בעל סיסמאות מחץ על אפליה וארגון מחדש של אדמות המדינה. מעניין שסיסמאות אלה לא חלות לא על החברות ולא על הטייקונים שזכו בזול במשאביה של המדינה, אלא רק על תושביהם קשי היום של ישובים כמו נווה און. אך שום שופט לא מוכן להסתכן ולשפוט לטובתם של ישובים אלה, ולזכות בזרם רותחין מן "המפלגות החברתיות", ולמטר צוננים מן העיתונאים החוקרים , אלא אם יש לכל חבר וחבר בהם שטר מכר המעיד על רכישתה של קרקע פרטית, כמו שהיה מקובל עוד מימי השלטון הטורקי, לפני הקמתם של הגופים המיישבים.
"מה יהיה על עמוס אחרי מותי"? שואלת רעייה את עצמה, כשהיא מתייפחת. "האם ימצא את מותו בקור וברעב באחד הגנים הציבוריים"?
והשמועה הגיעה גם אל ראש העיר.
דוייטש הִכּיר והעריץ את עמוס עוד בבית הספר התיכון. הערצתו גברה כשהכיר אותו כמפקד בצבא. האיש היה מודל לאומץ, כישרון והצלחה לדורות של מפקדים. אסור לזנוח אותו ביומו הקשה.
דויטש יורד אל משרדו של צורף בפסאז' הבניין.
"יש לך כאן אדם מוכשר, שיוכל לארגן יפה את כל מערך השומרים בחברת השמירה שלך, ומי יודע, אולי בהמשך אפילו ישפר וישכלל את ניהול החברה לגבהים חדשים."
צורף בוער מזעם. מי זה דויטש שיגיד לו איך לנהל את החברה שלו. מה הוא הצליח לנהל לפני שצורף הצטרף אליו?
הוא רוצה להטיח בדויטש שנמאס לו מכל הפרוטקציות של הדויטשים למיניהם, שגם הוא נכה צה"ל, אלא שהוא בנה את עצמו בעשר אצבעות, לא כמו החנון הזה שחזר מופרע מן המלחמה, ושאבאלה מצא לו עבודה על חשבונם של אחרים…,
אבל אפילו צורף מבין, שעוד לא הבשיל הזמן לאגדה החדשה הזאת שתשמיץ את עמוס. רבים מדי מן החיים עדיין בעיר, מכירים את הסיפור האמיתי.
עמוס לחם באומץ , ועצר עם קומץ לוחמים את כוחות האויב שהפתיעו אותם, עד הרגע שבו נאלץ לפנות את שרידי פיקודיו מאחד הטנקים השרופים.
אמנם יש אנשים מקצועיים האמונים על סוג פעולות זה בצבא, אך ברגע האמת הם לא היו שם.
כל מפקד וכל אויב יודעים, שהדרך הבדוקה להפוך את העזים בלוחמים לאבק אדם היא להוריד אותם על ארבע ולפקוד עליהם לחפש את שרידי חבריהם בחול הלוהט.
צורף מצליח לעצור את התפרצות הזעם שלו מבלי לצעוק "תחזיקו אותי".
"תראה", הוא אומר בשקט לדויטש הנכלם, "לאיש יש פרופיל 21. אפילו עבודה כשומר בפתח של קופת חולים אני לא יכול לתת לו. "
ובמבט של ניצחון הוא מפנה את גבו לדויטש , וחוזר לעינינו.
כעבור מספר ימים מגיע סוכן של לואי לביתה של רעייה.
"אני מעוניין לקנות בתים בסביבה", הוא אומר לה.
"המקום עכשיו על הפנים, אבל אני מוכן להסתכן. אחזיר במקומכם את מלוא ההלוואה, והקבלן לואי מוכן למכור לכם את אחת הדירות שלו בחצי מחיר. בשאר הכסף תוכלו לשפץ את המקום."
רעייה יודעת שהסכום הנדרש מופקע, ושלא תישאר בידיה אגורה לשיפוץ המקום, אך איזה מוצא אחר נשאר?
ביום חורף שמשי, מאלה שהולכים ומתרבים באזורנו בשנים האחרונות, לאחר שהסבלים סיימו להעלות את הריהוט ההכרחי לקומה הרביעית, עמדה רעייה בסלון הדירה המוזנחת בבניין בעל הלובי המפואר של לואי, ובחנה בקדרות את המצב החדש.
לפי עיגולי הלחות בתקרה נראה שהגג דולף, אבל לפחות תהיה לעמוס קורת גג מעל ראשו.
יש מרכז קניות קטן ממש לפני הבניין, אך אם היא ,רעייה, אישה בסוף שנות השבעים שלה תרד אליו, כנראה, לא תוכל לשוב ולטפס הביתה במעלה המדרגות התלולות.
היא הודיעה לכלתה לשעבר שהם עברו העירה, מי יודע…?
"אימא, שבי , אני כבר אדאג לכל!" קורא עמוס מחדר השירותים, שם הוא מחליף את הברז החורק בברז אסתטי יותר.
לפניו של הגבר בגיל העמידה יש הבעה של ילד החש באשמה, כאילו בשלו בא האסון הנורא הזה על המשפחה, והוא מנסה לפייס ולרצות את אימו.
"תראי, חיברתי כבר את האנטנה של הטלוויזיה. בואי, תצפי בינתיים."
רעייה מפנה את ידה לכיוון המכשיר בתנועה של ביטול.
היא שולפת מארגז שהצילה מחדרו של דודו כרך כתבי א.ד. גורדון, ומתיישבת על כיסא הניצב ליד החלון הרחב. לפחות, אור אפשר לקבל בקומה הרביעית.
"המושב כמו הקבוצה…אינו אלא…לבנה אחת בבניין היישוב החדש…." קוראת רעייה. "אם לא יהיה המושב גרעין של השפעה טובה…תשפיע הסביבה לרעה על המושב… מובן כי כל זמן שכל רוח החיים הציבוריים היא רוח הפרזיטיות…אין המושב צריך לתת לרמות את עצמו…"
האותיות מתחילות להתערבל ולהיטשטש מול עיניה של האישה הקשישה. היא מפנה מבט לחלון. דווקא שם, במרחק, המראה מתחיל להתבהר ולהתחדד. "רואים מכאן את נווה און." היא שמחה לבשר. הנה הכביש המוביל אל ביתה, ואז קולטות עיניה מעברו השני של הכביש את היציקה לבניין הקניון הענק ואת הפיגומים לתחילת בנייתו של הגשר מן העבר השני.