"והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ"

מאתיים לירות ארץ ישראליות היו בידי דודו אורן כשהשתחרר מהצבא הבריטי עם כל חיילי הבריגדה היהודית.

הסכום הזה היה אמור להספיק לו להמשיך את לימודי ההנדסה לתואר מתקדם ולהגשים את חלומו להתמנות להוראה כמרצה בטכניון .

"זה לא הזמן להגשים חלומות אישיים." הרצה בפניו איש הסוכנות שחזר עימו באוניה לארץ.

"המלחמה האמיתית שלנו על המשך זכות הקיום של שארית הפלטה   עוד לפנינו, ואבוי אם נובס בה.

המלחמה הבאה תהיה על כל פיסה ופיסה של אדמת הארץ הזאת. במקום שבו נתיישב ונאחז בו נחיה."

עוד לפני שהתפנה דודו להיפגש עם הוריו ורעייה ארוסתו, כבר ידע שהוא מיועד להתיישב במושב עובדים שיעבה את היישוב העברי סביב תל און.

מאתיים הל"י שהיו בידיו של דודו הספיקו בדיוק לרכישת צריף על חצי דונם מאדמת הישוב, להקים עליו בהמשך בית קטן עם משק עזר וכן לבניית התשתיות ליישוב ולהקמת חווה חקלאית משותפת לכל חבריו.

על אף התקפות וגנבות מצד תושבי הכפרים העוינים שבסביבה עלו דודו וחבריו עם משפחותיהם הצעירות על הקרקע ביום המיועד –יום כ"ט בנובמבר 1947, ואת בשורת ההצבעה על הקמת המדינה קיבלו לקראת סיום טכס העלייה על הקרקע .

באופוריה ששררה במקום לקראת שיאה של המסיבה הכפולה החליטו כפי שהיה נהוג אז , ואין אנו יודעים בעצתו של מי, שאדמת היישוב תרשם על שם הקרן הקיימת לישראל, וכל דייר ירשם כחוכר החלקה המיועדת לו, " כי הארץ לא תימכר לצמיתות".

ליישוב הקטן והמבודד שעלה זה עתה על הקרקע במרחק של כשעה הליכה מתל און הוחלט לקרוא "נווה און".

"שוב לא נהיה כעלה הנידף ברוח." נאם בפאתוס המוכתר הנבחר של הישוב שזה עתה הוקם.   "נאחז בקרקע בציפורניים, כי יש לנו מדינה משלנו, וקרן קיימת לישראל שלנו, ואלה יבטיחו את הנחלה אשר רכשנו לנו ולבנינו, והיא לא תינטש עוד לעולם ועד." וכך בהרמת כוסית אחרונה התפזרו המתיישבים עם שחר- אלה להגנה על היישוב, ואלה לעדור את אדמת הקוצים הקשה.

"באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מחזקת בשלח".

ימים קשים עברו על היישוב. כנופיות פורעים השתלטו על הדרך המובילה מתל און אל הנווה .

בלילות נשמעו יריות מכיוון היישוב המבודד, ובבוקר ציפו באזור התעשייה בלב הולם למשוריין שיביא את העובדים מן המושב, ולא , סימן איום הוא שצריך להגיע לשם לאסוף את הגופות.

אך דודו ושכניו לא נטשו.   זה הבית. הגבול האחרון של שרידי העם, ומי שצריך לשלם בחייו בהגנה עליו- ישלם.

כך עברה על דודו וחבריו מלחמת תש"ח. ואמנם, לא כולם זכו להגיע אל הימים האחרים שהיו שונים בתכלית מכל מה שקיוו לו.

אוכלוסיה חדשה דוברת בשפה שונה זורמת גלים – גלים אל תל און, וגודשת בצפיפות צריפונים, קרונות רכבת , פחונים ובדונים.

כיצד להאכיל את כולם?

אנשי נווה און נדרשים למסור את תוצרתם למשרד "האספקה והקיצוב" במחיר שהוא קובע להם, ללא קשר לעלות העבודה , ובוודאי שלא לפי ערכה האמיתי. פקחים מחפשים בכליהם ביציאה מן הכפר,

ובצרכניה המקומית אפשר לרכוש רק את מה שהוחלט עליו ולפי נקודות. לחם, שישים גרם תירס, עשרים גרם מרגרינה, שבעים וחמישה גרם בשר לחודש לאיש. ולא חשוב כמה עמלת וייצרת. כל איש לפי יכולת הנתינה שלו , ואנשי נווה און כבר הראו שיכולת זו שלהם בלתי מוגבלת , כי הרי עליהם להקים מולדת חדשה לעם היהודי.

ודודו- כל אשר יעשה יצליח.

בבוקר הוא מתייצב במפעל אותו תכנן מן המסד עד הטפחות עבור חברת העובדים. שליח הסוכנות, מכרו מאז בימים, קיבל את ניהול המקום.

דודו לא בוחל בשום תפקיד המוטל עליו, ומדריך אנשים שמעולם לא נגעו ידיהם במכונה כיצד להפעיל קו ייצור מודרני משוכלל.

אחר הצהריים הוא עושה לביתו – מטפח את משק העזר שלו, ומשפחתו הקטנה שבעצם ימי הקרבות נוסף לה בן, מעולם לא ידעה רעב. הוא מוצא גם זמן למלא את חלקו בתורנות בחווה, גם אם פרוש הדבר לחרוש לאור פנסים בלילה.   אלמלא היה דודו עסוק כל כך בעשייה, היו בודאי ממנים אותו למוכתר הכפר.

"אנחנו צריכים להטות כתף ולתרום יותר לקליטת העלייה." נאם ראש המועצה האזורית באסיפת ערב שבת בבית העם. המעברה בתל און עמוסה עד אפס מקום. הצפיפות גוררת אחריה יריבויות בין חמולות, ומעשי אלימות קשים . מצפים מיישובי הסביבה שיקבלו לחבֵרוּת משפחות המתאימות לכך."

איש לא התנגד .

המשפחה ש"נמצאה מתאימה" הגיעה מיפו. נראה שהיו חייבים להרחיקה משכניה הקודמים "מטעמי ביטחון". אך כאן, בתוך האוכלוסיה האיכותית ובעלת האידיאולוגיה הנכונה, היו בטוחים פרנסי הקליטה למיניהם שהמשפחה הענפה תשוקם, ותתרום לשגשוג היישוב.

משפחת צורף הגיעה בצהרי יום רביעי לצריף על חצי דונם האדמה שחכרה למענם הסוכנות. לול ובו כתריסר תרנגולות, ושולחן ערוך לארוחה יוזמת נשות היישוב מהקצבת המזון הדלה שלהן.

הכנסת האורחים הלבבית לא הפיקה תגובה זהה מהמשתכנים החדשים. הם הביטו בחשד גובל בעוינות בשכנים שהגיעו לקלטם, ומיעטו לדבר, על אף שהצעירים בהם כבר ידעו את השפה.

"זהו מה שתנאי החיים הנוראיים במעברה עושים לבני אדם." הרגיעו עצמם בצדקנות "הקולטים " ההמומים. כאילו הם עצמם הגיעו מבור השמנת של רוקפלר, ולא משכונות נצורות ומורעבות ומבורות ההריגה.

האגדה המושתלת בכישרון בתודעתם על כמה להם טוב, וכמה הם חסינים לעומת המסכנים מהמעברות וילדותם הקשה של האחרונים, המשיכה לככב שלא בטובתם עד שהפכה למיתוס בזיכרון הקולקטיבי של בני הארץ , והיה מי שיטפח אותו מיתוס לתועלתו עד יומם האחרון.  אך יש לציין שמצד שני היא בהחלט תרמה לניפוח האגו והרגשת החשיבות העצמית של אידיאליסטים תמימים, שלא יצאו לסתור את אותה אגדה גם כשהפכה לנשק בשרות אתוס שעמד לכלותם.

צורף הסב לא אהב את הרעיון שהוא יצטרך להחזיר לשיעורין את סכום הכסף שהשקיעה עבורו הסוכנות במשק.

הוא גם לא הבין את נושא התורנות בחווה המשותפת. אם הוא עובד, הוא רוצה תשלום, מייד!

ולמה לעבוד ולטפח את משק העזר אם אי אפשר למכור את התוצרת בשוק?

במעברה היו עבודות יזומות שהצדיקו משכורת ומענק לעובדים . בני המשפחה חששו שהזכות למענק תאבד להם.

במשך שלושה חודשים שחט הסב בכל ערב שבת את אחת התרנגולות שהייתה אמורה לספק ביצים למשפחה, והפך אותה לנזיד.

לאחר שהתרנגולת האחרונה נאכלה, שכר עגלה, הערים עליה את מעט הרהיטים שאספו במושב, וחזר למעברה לאזבסטון נטוש שאיש לא דרש תשלום עבורו.

כעבור שבועיים חזר צורף הזקן למושב. אין עבודות בשבילו. אין עבודה. אין כסף.

אך בצריף שהיה ביתו כבר התמקם זוג צעיר שזה עתה נישא, והיה נלהב להתחיל את חייו רחוק מן המעברה.

הם הביאו איתם נדוניה –עז . בפינת החצר נבנה דיר חדש. האישה חילקה לשכנים גבינה שהיא בעצמה חבצה.

צורף לא ביקש לחזור. הוא לא קינא בבני הזוג, להפך – ריחם עליהם ועל חיי העבדות שלקחו על עצמם.

בני המושב דווקא ריחמו על בני צורף שלדעתם פספסו הזדמנות לבנות ולהיבנות בישראל .

כל שיכלו לעשות היה לאפשר לזקן לסייע לנשים שנשארו במושב בבקרים לנכש מעט עשבים, ולעזור בעבודות תחזוקה בחצר. בתמורה נתנו לו ירקות וביצים כדי שהמשפחה לא תרעב.

מי שחזרו בשעות הערב מעבודתם באזור התעשייה סיפרו שצורף הזקן יושב על עגלה ליד התחנה ומוכר את המזון למרבה במחיר.

עברו שלוש שנים. תקופת הצנע הסתיימה. הצריפונים ומבני הבטון בנווה און מפנים מקומם לבתים קטנים ולבנים עם גג רעפים אדום. ערוגות הירקות במשקי העזר שמסביב לבתים הולכים וקטנים ובמקומם מופיעים כרי דשא וגנות נוי.

דודו ושכניו יוצאים כל בוקר בהסעות למרכז התעשייתי, ועל אף שהם מיעוט יחסית לבני תל און המועסקים במקום, הם נחשבים לעמוד השדרה המקצועי עליו נשענים המפעלים.

החווה מתרכזת כעת בענף מומלץ אחד- הפרדס. העצים שנטעו בני המקום צעירים עדיין, ומניבים פרי משובח לייצוא. העבודה שם כעת לא רבה. פרדסן מקצועי מנהל את המקום, ובתקופת הקטיף מתנדב כל הנוער ביישוב לעבודה.

כך היה המצב כל זמן שהיה נוער בנווה און, אחר כך נאלצו אנשי הוועד לבקש קוטפים מלשכת התעסוקה שבעיר, וכשאלה לא נמצאו – מן הכפרים הערביים שבסביבה. אבל כל זה קרה מאוחר יותר. אנחנו נמצאים עדיין בתור הזהב של נווה און, כשהפרנסה מצויה בשפע. ליד שערי הבתים מופיעות חניות מקוּרות למכוניות החדשות, והסתדרות העובדים מתכננת מפעל למיץ וריבת תפוזים משובחת מפרי המקום על גבול המושב ואזור התעשייה.

עמוס , בנו של דודו , היה ילד מחונן, המבריק בכיתתו. הצטיין בכל מטלה שהוטלה עליו בכפר בבית או בבית הספר. כשהתקבל לעתודה האקדמאית האמינו כל בני היישוב שהוא ימשיך בפעלו של אביו, ויצעיד את היישוב לעידן הטכנולוגי החדש.

לאחר שסיים בהצטיינות גם את קורס הקצינים , נשא לאישה את חברתו, מתנדבת מחו"ל באחד מקיבוצי הסביבה, שראתה בנישואיה לקצין יפה התואר את הגשמת שיא שאיפותיה הציוניות.

בערב יום כיפור התקשרה לאימה לספר לה שהיא בהריון, ולאחל "חתימה טובה". למחרת בצהריים נשמעו צפירות עולות ויורדות של אזעקת אמת.

ייתכן שגם על בנו של צורף הזקן ,מיודעינו מטמין הפצצות, אפשר היה להגיד שהוא ילד מחונן , אילו היה אביו שולח אותו לבית הספר. כך לפחות חשבה מורתו בבית הספר הצבאי בבסיס הנח"ל שהכשיר טרום טירונים חסרי השכלה למעמדם החדש כחיילים בצה"ל. אך לנער לא הייתה מעולם הזדמנות ללמוד בצורה מסודרת.

כזכור, אחרי שמשפחת צורף חזרה למעברה, התחיל צורף הזקן לסחור בצורה פיראטית בירקות אותם קיבל ממשקי העזר. הוא לא יכול היה לבקש רישיון לדוכן, ראשית, משום שתוצרת משקי העזר לא נועדה למסחר בשוק השחור, ושנית, גם לאחר שהסתיימה תקופת הצנע , אילו היה מבקש רישיון לעסוק ברוכלות היה מאבד את זכותו לקצבת הסעד אותה השיג במאמצים רבים, לאחר ששִכנע את פקידת הסעד במעברה שאינו מסוגל לפרנס את בני ביתו, ואולי, חלילה, היה נדרש אפילו לשלם מסים.

מהרגע שלדעת האב היה בנו גדול וחזק מספיק להחזיר מכות לכל מי שעשוי להיטפל אליו, העביר לו את העגלה הרתומה לחמור עם הוראות בכמה למכור כל ירק וירק. אחר כך, אחרי שגם אחיו גדלו ויכלו להצטרף אליו, שודרג החמור לסוס, ובני המשפחה יצאו בדרך החולית שבין הפרדסים לכפרים הערביים שבסביבה לקנות תוצרת בזול, כשבדרך הם "מפרקים את הצורה" למי מבני המעברה שהתקנא בהם, וניסה לסחור באותם המקומות , ובעיר למי שניסה למכור את תוצרתו במחיר זול משלהם.

גם הפקחים, ואפילו השוטרים בעירנו, ידעו להיזהר, ולגשת לדוכני צורף רק בזוגות , ואם אפשר בחבורה.

וראה זה פלא – הנער שמעולם לא למד את השיטה העשרונית, או כמה גרם יש בקילוגרם, ששקל את תוצרתו במשקולות פגומים אותם אסף מן הסוּפר או ב"שווה משקל" מאבנים בחצר, מעולם לא טעה, ותמיד ידע לעגל את מחיר הקנייה כלפי מטה ואת מחיר המכירה כלפי מעלה, כך שזכה ברווח של עשרות ואף מאות אחוזים בכל קניה ומכירה. עד שהגיע זמנו להתגייס, אפשר היה לומר עליו, שלו העסק שלו היה מוּכר, שהוא בעל "רשת מסחרית החולשת על כל סחר הירקות בעיר".

עם השנים התחילו השכנים במעברה לעזוב אל השיכונים החדשים שהלכו ונבנו, עד שהקיפו וסגרו את מתחם המעברה.

משפחת צורף לא מיהרה לעזוב. כל צריף שהתפנה בשכנות נתפס מייד על ידי אחד מבני המשפחה. ה"רובע המשפחתי" גודר בפח גלי. אורווה נבנתה לסוסים , והחצר הפנימית רוצפה במרצפות שנלקחו מאחד מאתרי הבנייה. מדי פעם עלה בסביבה מלבד ריח גללי הסוסים ריח המנגל שהועמד כך שהרוח תִשא את העשן לכיוון השכנים ולא חלילה אל חלונות בית המשפחה. איש מאנשי הרשויות לא העז לחטט בענייני משפחת צורף.

ובכל זאת, בכל פעם שצורף עבר בפיתול הדרך הצופה אל נווה און,   הוא עצר והביט באיבה בבתים הלבנים המוקפים דשא, בחצרות שאחת מהן הייתה אמורה להיות שלו. הוא לא פרגן להם לבני המושב על הצלחתם. הוא לא רצה להיזכר בצריפים הקטנים היציבים אך במעט מאלו שבמעברה, ובוודאי שלא להתבזות במחשבה על אביו שבמקום לטפל בלול התרנגולות שקיבל, שוחט תרנגולת אחר תרנגולת , ובסוף , לאחר שחיסל את "סיר הבשר" ,מחליט , לצערם של בני המקום , "נתנה ראש ונשובה מצרימה", כלומר למעברה שבה לא יצטרך לעבוד כעבד. צורף העדיף לדבוק באגדה העירונית שהתחילה להתרקם בין שכניו, על הממשלה המפלה שחילקה כספים, ג'ובים, מכוניות ודשאים מטופחים לאחרים האלה שנשארו שם במושב, בזמן שהוא ושכמותו נאלצים לעבוד כל כך קשה, נרדפים על ידי נציגי החוק, ותקועים במעברה המסריחה מעשן.

כן האגדה הזאת החמיאה הרבה יותר לאגו של צורף מן הדברים שאני הבאתי בפניכם בסיפור,

והוא יודע , כפי שכבר רמז לי, איפה אני גרה, ויבוא יום אחד לגמור אתי את החשבון, אם יתפנה מעסקיו המגוונים. אך לעת עתה הוא רק התיז יריקה לכיוון נווה און, ופלט, "כל כלב יבוא יומו".

כפי שסיפרה מורתו של צורף בבית הספר להשלמת השכלה, הוא בהחלט בלט לטובה יחסית לשאר החניכים.

הוא לא התלונן שהופכים אותו לילד ומכריחים אותו ללמוד. לא התפרע ולא ביים התקפי עצבים בניסיון חוזר לקבל פטור מן השרות.

אפילו התנדב הראשון להיות תורן מחלקה. רק ביקש מייד שיחה עם סמלת הסעד.

"אני מפרנס יחיד של המשפחה שלי. תלכי תבדקי. מגיע לי קצבת רווחה להורים".

"אין כאן תלוש משכורת שלך", התפלאה הנערה. היא זכרה את ההנחיה כיצד להיזהר מ"ארטיסטים". "אין שום סיבה שצה"ל יהיה הבן הטוב להוריך, כשאתה עצמך לא טרחת מעולם להיות אחד כזה."

"זה כי ילדים אצלנו יכולים לעבוד רק בשליחויות . מי ייתן לי תלוש על טיפים?" ענה, כשהוא מדמה עצמו לילדי המעברה, אותם עלובים שהוא מרשה להם לסחוב סלים בשביל הקליינטים שלו תמורת מעשר נדיב מן הטיפ שהם מקבלים.

"אבל עכשיו, אחרי שאשכיל מן הלימודים אצלכם, אולי כבר אוכל לקבל עבודה מהלשכה."

צורף היה רציני לגמרי כשאמר את הדברים. תמיד, כשנאלץ לעשות רושם טוב, המציא לעצמו סיפור, האמין בנכונות הדברים, וכמובן, שכנע ללא פקפוק את שומעיו.

מצויד בהמלצה לקצבת רווחה להורים, ואישור לעבוד בערבים וסופי שבוע, נעתר צורף לדרישת הצבא להצטרף לקורס בלי לעורר בעיות, וכמובן סיים בהצטיינות עם המלצה להתקבל לקורס נהגי משאיות.

"הוא כל כך התקדם אצלנו. הקב"א שלו עלה בעשר נקודות." . ציין מפקד הקורס בגאווה, כאשר הגיע שיבוץ כנהג בחטיבת צנחנים עבור צורף . "אם ימשיך כך יגיע לקורס קצינים" .

אך נראה שתכניותיו של צורף היו שונות.

אחרי סיום קורס הנהגים, ואחרי שסיים מספר סיבובים במרכז העיר, ובבית הכנסת, כשהכומתה האדומה על ראשו,  כבר לא היה לצבא מה להציע לאיש. כמעט שנה מהחיים נשרפה לו . שיגידו לו תודה. הוא כבר תרם מספיק. צורף החליט שהגיע הזמן להשתחרר.

שוב בקשה לסיוע משפחתי, ושוב בקשה לחופשה מיוחדת לעבוד, וכשהזכאות מסתיימת נפקדות קצרה, ואז מצליח צורף להיכנס ברוורס עם המשאית בשער של מטבח המפקדה. כאבי הגב שלו נוראיים, והצבא מצליח להשתחרר מהחייל חסר המוטיבציה, אחרי שהעניק לו פרופיל 24, ומי יודע, יתכן שעוד יצטרך להכיר בו כנכה צה"ל.

"המורה , מה המשכורת שלך בחודש?" שואל צורף את המורה מן הקורס כששניהם נפגשים כבר בבגדים אזרחיים ברכבת לעיר הגדולה. המורה הביעה את אכזבתה מכך ש"גולת הכותרת" של עבודתה בשירותה הצבאי אכזב גם הוא, ובכך עוררה בצורף את הצורך להתרברב.

"שלושת אלפים לחודש" פלטה הבחורה בתמימות.

"אצלנו בשוק, זה מה שאת משלמת כל חודש רק פרוטקשן." גיחך הבחור.

"באמת המורה, אם תצטרכי פעם, תבואי אלי. אני אסדר אותך בעבודה כמו שצריך".

בחיוך רחב ירדה המורה מן הרכבת, ולא תיארה לעצמה שתוך שנים ספורות תוכל רק להצטער על שדחתה את ההצעה.

ובינתיים הולכת העיר וסוגרת על המעברה. הקרקע דרושה לבניית מרכז קניות מודרני לשיכון החדש .

צורף נושא את בת דודו מצד אמו לאישה, ושניהם ממהרים לפלוש לצריף פנוי ב"מתחם"   המשפחתי שלה.

מענק פינוי מובטח לכל מי שיפנה את הצריף שלו והלוואה לרכישת דירה, שחלקה הגדול יהפוך למענק, לכל מי שזכאי לקצבאות .

צורף מלמד את שכניו ובני משפחתו שלא יתנו לדפוק אותם.

הם, תושבי המעברה, קיבלו את המקום איך שהגיעו לארץ, אז יש להם זכות ראשונים, וזאת הבעיה של מי שרוצה לגזול מהם את המקום שעכשיו הקרקע שם יקרה כל כך, ואם מישהו רוצה לבנות ולהתעשר אז שישלם להם, וחוץ מזה הם מתפרנסים מהמקום. יש להם אורוות סוסים, מחסנים,   דוכנים. מגיע להם פיצוי.

אחר כך ארגן צורף את ההפגנה הזכורה ההיא נגד ראש העיר הקודם. ההפגנה שלוחת הרסן ושלוחת האמה הנעה קדימה ואחורה, שלזכרה רועדים גמלאי העסקנים הפוליטיים של תל און עד היום בפחד.

אחרי הדברים האלה התחילו יושבי המעברה להתפנות מרצון. לא הייתה עדיין חובת שקיפות, ואיש לא יודע מהו השוט או הגזר שבאמת הופעלו עליהם, אבל זכור רק שבצהרי היום הופיעה פתאום מסחרית חדשה מול ביתו החדש של צורף באחד השיכונים היוקרתיים יותר שבעיר. צורף נשמע מסביר לאנשים שהתקהלו סביבו בבית הכנסת, ש"מה שלא הולך בכוח הולך בקצת יותר כוח". אחר כך נשמעו צפירות עולות ויורדות.

מן המלחמה ההיא חזר עמוס אדם אחר.

בני המשפחה היו בחצר האחורית , וכשחזרו הביתה מצאו אותו יושב בקצה כיסא, וראשו נשען על יד שמאל שנשענה דווקא על חודה של פינת השולחן. הוא לא קם להשיב חיבוק   למברכים הצוהלים מאושר, ואף לא חייך . אדיש הביט בפניהן של אמו ואשתו זולגות הדמעות. זרק מבט חטוף לעבר אביו, ואז הרכין את ראשו והתחיל לרעוד.

כך היה גם בימים הבאים. בלילות צרח,   והתעורר שטוף זיעה וחסר נשימה, אחר כך התקפל בשקט וחזר לישון.

בימים לא אמר אפילו בוקר טוב. לפעמים הצטרף לארוחה משפחתית, ואפילו הוריד את הכלים בתורו, אך מייד אחר כך חזר לחדרו.

הגיעו חברים מן היחידה לבקר, והוא סרב לצאת אליהם.

אחר כך הייתה הוועדה הרפואית, ועמוס הלום הקרב שוחרר סופית מן היחידה בפרופיל 21.

"עוד תראו , אחרי שיעקב ואסף יולדו, הוא כל כך יתרגש שהכול יחזור לקדמותו." ניחמה את עצמה רֶבֶּקה שהתאומים התרוצצו בבטנה.

עמוס לא התרגש כשהחלו צירי הלידה. דודו היה זה ש"הטיס" את הרכב לבית החולים, ואחר כך חיכה כוסס ציפורניים במסדרון שמול חדרי הלידה.

רבקה הייתה האישה היחידה במחלקה שאבי ילדיה לא הגיע לברכה עם זר ענקי ביד וחיוך מלא גאווה.

הוא גם לא הגיע לחבק את ילדיו שהגיעו בשלום הביתה.

אחרי שנה של בדידות בחדרם המשותף   לקחה רבקה את התאומים, וחזרה עמם לבית הוריה שמעבר לים, לא לפני שתבעה את מערכת הביטחון בארץ להעביר לידיה את מרב קצבת הנכות של עמוס כתשלומי מזונות לילדיה.

עמוס לא גילה שום אות של צער על העלמות רבקה והילדים מחייו. הוא גם לא נראה מודאג ממצבו הכלכלי הקשה. כנראה, שלא היה מודע לו כלל.

הוא נשאר אותו ילד טוב כשהיה בילדותו. עזר להוריו בכל המטלות, אך שוב לא היה מוקף בחברים ומעריצות. חבריו ליחידה התייאשו מלחדש עמו קשר. בודד ישב ערבים שלמים מול המסך חסר הצבע של הטלביזיה החדשה שרכשו הוריו, ובהה בו בחוסר עניין.

"נצטרך ללמד אותו לדאוג לעצמו מהתחלה", חשבו ההורים ששיבה כבר זרקה בשערם. "אך האם יש לנו פז"ם?"

עברו עוד שנתיים קשות של טיפולי שיקום , לפני שהצליחו להעמיד את עמוס מול מנהל העבודה באחד המפעלים הקטנים במקום ולשכנע אותו שאין שום סכנה בהעסקתו של עמוס כמפעיל מכונה בקו הייצור.

המלחמה עכבה את הקמת המפעל לעיבוד תוצרת ההדרים לצרכי ייצוא, שהיה אמור להיות גולת הכותרת של הישגי האזור, להעמיד את נווה און על המפה העולמית ולספק פרנסה לכמה עשרות משפחות בתל און המתרחבת. כעת התברר שהגופים שהיו אמורים לממן את ההשקעה עומדים בפני קריסה.

מי שלא מתקדם, וצועד במקום נשאר מאחור. זאת מבין כל חבר בוועד הכפר.

קשה יותר ויותר למכור תוצרת חקלאית טרייה באירופה. צריך להתחרות בחקלאים מדרום היבשת שלמדו לשווק תפוזים באותה איכות ובמחיר זול בעשרות אחוזים מחבריהם בפאתי מזרח שמשלמים עבור קווי תחבורה ארוכים ולעיתים משובשים.

מדוע אנחנו מייצאים לאירופה הגשומה במסווה של פרי הארץ, במחיר כה זול, את מי המוביל הארצי היקרים מפז ? מפריח סיסמא כלכלן צעיר, וכל צרי העין מחרים ומחזיקים אחריו.

אבל גם דודו מבין שמשק מפותח לא מעביר את המשאבים שלו, המינרלים או תנובת השדה , למשק אחר, שיהוו בסיס לפיתוח תעשייתי שלו, אלא מעבד אותם בעצמו, ומוכר במחיר מלא את המוצר המוגמר.

דודו יצא לפנסיה, הצטרף לוועד המושב, וכעת הוא תורם מהידע שלו לחברים הנאבקים בגרעון ההולך ומצטבר בהפעלת החווה השיתופית.

כך הפך דודו לאחד מהיוזמים והמובילים שדחפו את חברי המושב לבקש הלוואה מקרן הפיתוח למושבים ולבנות בעזרתה באופן עצמאי את המפעל.

זה הזמן לקבל הלוואה לא צמודה. מסביר מתוך הכוונה הטובה ביותר הפקיד בקרן. האינפלציה דוהרת, וכל שקל שאתם חייבים יהיה שווה בעוד שנה עשרים וחמש אגורות. בתנאי כמובן, שתמכרו את התוצרת שלכם בדולרים, אבל, וכאן עבר האיש להיבטים הפחות נעימים בעסקה. זאת הסיבה שהריבית תהיה גבוהה מאוד.   כדאי, כדאי מאוד שהעסק שלכם יצליח. אנחנו בכל אופן ערבים לכם בפני הבנק, אך מהרגע שאתם מקבלים אותנו כערבים לחוב שלכם, גם אתם ערבים לחובות שאר הלווים שלנו. מה שנקרא-"כל ישראל ערבים זה לזה…"

דודו יודע שכל מושבניק שרוצה לקנות טרקטור חדש, להוסיף הרחבה עבור בנו או לערוך לבתו את החתונה המפוארת של המאה, כבר לווה כספים בקרן, ולא ברור כלל כיצד יחזיר אותם כשמחיר הציוד הנרכש כל כך גבוה, ואילו מחיר התוצרת כל כך נמוך. אבל, האם אין זו הסיבה שבגללה רצה לתעש את הכפר?   הוא בטוח בניסיונו ובכישרונו שיצעידו את המפעל לרווחים ולהחזרה מהירה של ההשקעה, והוא ממליץ לחבריו לחתום על ההלוואה.

עוד בטרם הגעתן של המכונות החדשות שהוזמנו למפעל, פועלת תכנית כלכלית שמצליחה לעצור את האינפלציה. וכל הסיכויים למכור תוצרת במטבע זר יקר מתאדים. המפעל נשאר עם חוב של מיליוני שקלים בריבית רצחנית, והרצח בעיניים מופנה אל עבר דודו.

חד -גדיא

הרצח בעיניים בכפר מופנה בעיקר לעבר דודו. למה? תמיד נחשב לאיש החכם והאחראי, ומישהו צריך להיות אשם באסון הכלכלי, אז שייקח עליו את האחריות.

הבנקים מפנים את הרצח בעיניים כלפי בני המושבים, הלא אחראיים, שיביאו בקרוב לקריסתם, אם לא יזרימו את כספי החוב.

הממשלה מזרימה כספי מיסים לבנקים, כדי שיוכלו להמשיך לפעול , והציבור זועם בתגובה על הממשלה, ועל הבנקים, ועל החייבים במושבים ועל דודו שלא מנע את התהליך.

כנראה שהזמנים השתנו, ניסיון השנים לא מועיל , והצעירים המתוחכמים לשלטון.

אם לא ניתן אשראי נוסף לנווה און לסיים את הקמת המפעל , הם לא יוכלו להחזיר לעולם את החוב, חושב המנהל בסניף המרכזי.

תושבי נווה און נחשבים לעובדים חרוצים ופוריים. ייתכן שהמפעל שלהם יעבוד מספר שנים רק כדי לכסות את החוב, אבל בסוף הם יתגברו.

וכך מוצאים עצמם צעירי ועד הכפר עם מיליון שקלים שפירעונם נדחה לעתיד הרחוק.

טוידלידי את טוידלידם.

הגזבר החדש של המושב הוא מהחברה הצעירים המשכילים שכבשו לאחרונה את השלטון בכפר.

יש לו כשרים של בוגר כלכלה וקשרים עם כל המשפיעים בבנק ובמוסדות הפיננסיים של תל און.

"למה שלא תשקיעו אצלנו", אומרים לו חבריו מהפקולטה שעובדים כיועצי השקעות בחברה של "גלאס את קלסאצ'י".

מלא בתחושת חשיבות עצמית על שזכה בהזמנה אישית, יושב הגזבר במשרדו המפואר של קלסאצ'י.

"קיבלתי על המושב שלכם המלצות מצוינות ממנהל הבנק, מלוי ומראש עריית תל און". מפרט האיש.

אנחנו עובדים עם כל הגופים הגדולים, ולא גובים עמלות, רק מעשר מהרווחים.

ומה אם יהיו הפסדים?

"מה שיהיה עם כלל ישראל, יהיה עם רב ישראל." מדקלם קלסאצ'י פסוק לא אופייני, שהגזבר עשוי היה לשמוע פעם מסבו.

"המניות שלנו חזקות." הוא מהמהם בקול בס.

"כנראה שהאיש בוטח מאוד בחושים שלו", חושב הגזבר. "נוכל להחזיר את ההלוואה, ואפילו לצאת ברווח עוד לפני שהתחלנו לייצר", והוא מעביר את מלוא הסכום לקלסאצ'י איש העסקים מעורר האמון שלמרבה ההפתעה התגלה כחברמן, אחד משלנו.

כעבור שבועיים נופלת הבורסה. צעירי הוועד מבקשים הפעם מדודו שיצטרף עמם למשרדו של המשקיע המהימן שמצאו לכספם בעיר הגדולה . הם מוצאים את המשרד אטום על ידי ההוצאה לפועל.

מסתבר שגלאס מעולם לא השקיע את כספם . הוא המיר אותו למטבע זר. הפקיד בבנק בשוויץ, וכך קנה לעצמו אזרחות של המקום.

את החלום שטווה קלאסאצ'י קבר גלאס.

רק עורכי דינו של גלאס יודעים שמדובר בעצם באדם אחד, ולא בשותפות.

קלאסאצ'י , איש עסקים מפוקפק, שהוצע לו על ידי עורך דינו להחליף את שמו לגלאס , כדי לזכות באמון ובהטבות ששם זה יקנה לו לכאורה.

קלאסאצ'י, שהיה פיקח בהרבה מעורך דינו, ידע כי נהפוך הוא ולא דבק במנטרות. הוא צרף לעצמו שותף דמיוני, ועשה בזכות שני השמות את המיטב לטובת חשבון הבנק שלו. כעת הוא חי כאזרח שלו בקנטון האיטלקי של שוויץ תחת השם קאלאס.

כעת גם המפעל בהקמה וגם הציוד והכסף הדרושים לטיוב הפרדס עוברים לידי קונס הנכסים.

אנשי נווה און מבינים שהם יורישו לבניהם חובות במקום פרדס ומפעל משגשגים.

ושוב יוצא הקצף על דודו, על שלא הזהיר ממרומי ניסיון חייו את הצעירים השחצנים שהם גידלו, לא להיות נאיביים, ולא למסור את כל אשר להם, גם אם זה לא ממש פרטי שלהם, לידיים חמדניות וגזלניות, ללא בדיקה.

הצעירים והמשכילים מבינים שאין עתיד במקום.

מכיוון שמעולם לא חשבו שהתנהלותם קלת הדעת וחסרת האחריות גרמה למצב, ומכיוון שתמיד השכן חדל האישים וחסר התועלת הוא האחראי למצב, משוכנעים שמן הסתם הם בתבונתם יצליחו במקום אחר, אחרי שישתחררו מעוּלם של האחרים. לו יהי.

בזה אחר זה עזבו הבנים ובני ביתם את נווה און, שאט אט הפכה לשכונה מזדקנת בפאתי תל און. גם הפרדס הלך והזדקן והצהיב(ללא התפוזים), עד שאחרי הבצורת האחרונה הוחלט שעדיף לעקור את העצים.

ודודו , אחרי שעיכל שמפעל חייו קרס, ולא בגלל הפורעים מיישובי האויב, שוב לא ניסה להצטדק אל מול המבטים העוינים של שכניו על שלא היה בכוחו לעצור את השיטפון.   אט, אט הלך והסתגר בביתו, ובעצמו.

הוא חלה. רמות הסוכר בדמו עלו. הוא התחיל להתעוור. כאילו הבין גופו שהנפש אינה רוצה לראות את העולם שבחוץ.

בזה אחר זה מתחילים המפעלים באזור התעשייה להיסגר. סחורות זולות מהמפעלים הענקיים שבמזרח מציפות את השווקים, ושוב אין צורך בתוצרתו של הפועל המקומי.

בזה אחר זה פורשים מייסדי תל און ונווה און ממקומות עבודתם. הם קיבלו על עצמם את הדין, ואיש אינו נוטר יותר לדודו. הם הבינו. העולם השתנה, והאחריות על השינוי היא לעולם לא על איש אחד, ובוודאי לא על אחד כמו דודו.