את עיקר הונו עשה לואי , הקרוב הרחוק של לוי וצורף, בזמן שהיה ראש מועצת הקהילה בעירו.
אחר כך התפרקה הקהילה כשרוב בניה עזבו לישראל, אבל לואי דווקא שמח על עזיבתם.
כאזרח צרפתי משכיל ועשיר התבייש בעליבותם של בני משפחתו האחרים. הגירתם הקלה עליו, והוא אהב את חייו כאזרח צרפתי הנאמן על השלטונות. אחר כך נאלצו הצרפתים לחזור לארצם.
לואי הצליח להוציא את כספו למקום מבטחים מבעוד זמן, ויצא עם המתיישבים המפונים לצרפת. השלטונות היו "חייבים" לו, והוא המשיך בעזרתם לעשות חייל גם בארצו החדשה.
הוא שינה את שם משפחתו מלוי ל"לואי". שלח את בנו ללמוד אדריכלות בסורבון, וכשזה חזר משם הכניס אותו לעסקי הבנייה.
שנות דור עברו עד ששמע שקרוביו הנדחים עלו גם הם לגדולה במקום מושבם החדש, וכעת הם מחפשים אחריו- לבנות ולהיבנות הדדית.
להם יש כוח פוליטי ושליטה בעירם, ולו יש הון עתק וארומה של חוץ לארץ עם מראית עיין של נאורות שערכם לא יסולא בפז במקומותינו.
***
והינה, בעירנו שוב מצוקת דיור. על כל הקרקעות שהופשרו והושבחו בזמנו עומדים בתים- צמודי קרקע למתעשרים ובתים בנויים לרוויה לדור אשר "ידע את יוסף " והתפרנס בזמנו בכבוד באזור התעשייה, אך כעת הם ברובם פנסיונרים מן העשירון השישי לכל היותר.
הבנים שעזבו אל העיר הגדולה , לאחר שהתעשייה הכבדה שקעה ותעשיית הטכסטיל היגרה אל המזרח הרחוק, לא מצאו זהב על המדרכות לא בעיר הגדולה במרכז ולא בכרכים שמעבר לים.
כעת החלו הבנים שבים. אולי יצליחו לבנות את ביתם ליד הוריהם, אך תנופת הבנייה שנעצרה עם עזיבתם עדיין לא התעוררה.
"עלינו למשוך אוכלוסיה חדשה ומבוססת יותר אל העיר." הסביר ראש העיר בישיבת המועצה.
"כזאת שתוכל לשלם ארנונה בלי לדרוש הנחות, שתשדרג את העיר בכיוון הערים המבוססות ולא תנחית אותה אל דרוג עיירות המצוקה. מצד שני, לא מתקבל על הדעת שעשירי העיר הגדולה יגיעו לכאן דווקא לקנות דירות פאר. אין לעיר שלנו מה להציע להם מבחינת עתודות קרקע לבניית חווילות ענק, רמת שירותים או סביבה שקטה ונעימה יותר לילדיהם."
מעבר לקו הטיילת, מול קו החוף, עמדה מוזנחת ונטושה בחלקה הגדול שכונת "מעון עמי" המכונה בפי תושבי העיר "שכונת הבטונדות".
שכונת הבטונדות זכתה לכינויה זה בגלל לוחות הבטון התעשייתי מימנו היו בנויים בתיה.
במקור נבנתה השכונה על ידי חברה ציבורית כדי לשמש דירות להשכרה במחיר מסובסד לאלו מתושבי המעברה המתפנה שלא רצו, או לא יכלו, לעבור לדירות בשיכונים החדשים שנבנו עבורם ולהתחייב על תשלום משכנתא. כך הפך המקום לאזור מגורים לאוכלוסיה הקשישה או החלשה ביותר של העיר. שכונה שחבורות נוער משתוללות בה בלילות ומטילות אימה על התושבים. עם הזמן יצא כל מי שהתחזק מעט מן השכונה ועבר אל מרכז העיר.
אחר כך הגיעו העולים החדשים.
אנשים שגרו תמורת פרוטות בשיכון הציבורי, וגם זה שולם עבורם לעיתים על ידי משרד הרווחה
"באין פתרון אחר", מצאו לפתע עבור עצמם סידור מגורים נוח והשכירו את הדירה שגרו בה עד כה באלפי שקלים לעולים שהגיעו בהמוניהם לעיר ולא ידעו להתלונן על העוול.
אחרי שנוצל סל קליטה עד תום, עזבו בחוסר כל את הדירות בניסיון למצוא פת לחם בעיר הגדולה.
כעת, אחרי שסל הקליטה של העולים עבר לרשותם, ממש כמו בסיפורה של ברטה, היה לשוכרים סכום כסף נכבד לקנות דירה באזור יוקרתי יותר, אך לאחר שנגמרה החגיגה, שוב לא ייצרה עירנו דבר שיצדיק תנופת בנייה במקום.
וכך שכונת הבטונדות שלנו נשארה נטושה. בחלק מן הבניינים גרים אותם קשי יום שלא השכילו להימלט ממנה בעוד מועד, ואילו בחלק אחר דלתות אטומות ונרקומנים חוגגים בלילות בדירות שהצליחו לפלוש אליהן. שכונה שהייתה ונשארה מפגע ציבורי.
"צריך לחדש ולהחיות את השכונה", אומר ראש העיר, ומנהלי חברת "מעון לעם" מסכימים איתו בהחלט, מעבירים על חשבון החברה את מעט התושבים שנשארו במקום לדירות שכורות בעיר.
חברה קבלנית זוכה במכרז לשקם ולהרחיב את הדירות בסבסוד משרד השיכון, ואחר כך לשווק בזכות אותו סבסוד את הדירות לזוגות הזכאים למשכנתא- כך שיעמדו במחיר הדירה, ואילו הקבלן יוכל להרוויח על השקעתו כמקובל בשוק הפרטי.
במכרז זכה קבלן מקומי ידוע שאליו הצטרף משקיע צרפתי עשיר שגם עליו אפשר לסמוך- לואי הצעיר.
כן , לואי עשה הכול כנדרש, כמו שלמד בסורבון. לואי הבן לא חאפר.
כביש גישה רחב ורב מסלולי נסלל לשכונה פעם ראשונה לאחר ארבעים שנות קיומה.
תעלות רחבות נחפרו. מערכת הניקוז הוחלפה במערכת מודרנית.
צינורות מיים חדשים הבריקו לעינינו בטרם הוטמנו בחפירות המובילות אל המבנים המחודשים.
לכל בניין נוסף לובי מפואר, הרחבה- חדר נוסף לכל דירה בצד אחד של הבניין, חדר ביטחון שתוכנן בתבונה, כך שלא אטם שום חלון בצד השני. אכן מלאכה לתפארת.
בני העיר מגיעים בהמוניהם לבדוק את כדאיות ההשקעה במקום.
בתוך הדירות הם מוצאים רצפה שחורה שדורות של אנשים דרכו עליה. הקירות סדוקים, ובימי גשם חודרים המים פנימה.
"המפרט של כל דירה יהיה לפי ההזמנה וההשקעה של כל רוכש." מסביר איש המכירות הערבי שהושאר בשבתות במשרד כדי למנוע חילול שבת על ידי יהודים.
"אם אחד רוצה רצפת שיש שחורה יקבל רצפת שיש שחורה. אחד רוצה להשאיר את השיש באמבטיה – ישאיר, ואולי רוצה דווקא ארונות מטבח אדומים- יקבל "תפדלו". רק כל אחד משלם על עיצוב הדירה של עצמו. על המפרט בתוך הדירות משרד השיכון לא משלם לנו."
האנשים עומדים בחוסר נחת בדירות הצבועות אמנם בצבעים עליזים, אך אלה נראים כאיפור זול על פרצוף הזקוק לניתוח פלסטי דחוף. בדיחות ואסוציאציות לא נעימות של כניסה לטינופת של אחרים מתקופת הטירונות מתעוררות בזיכרון, ושיפוץ אמיתי של דירה יכול להגיע עד מחצית ממחירה של דירה חדשה – יודע כל ישראלי, והם עוזבים במפח נפש.
לואי כועס על כשלון העסקה. הוא אינו רואה את עצמו כאחראי.
" זאת המנטאליות של האנשים פה." הוא אומר בזעף לראש העיר.
"לשכונה הזאת יש שם רע, וזה יישאר ככה גם אם נשכן פה את כל חברי האקדמיה הצרפתית למדעים". מתלונן לואי הצעיר.
"תן לי אזור נקי חדש, ואני בונה לך בו 'מלון רז'ידנס פריז'", מבטיח לואי," ובלי סובסידיה ממשלתית, ומצליח למכור הכול עוד לפני שסיימתי לבנות, ואפילו במחירים שאתם רגילים אליהם."
"תן לנו זכויות בנייה, ותראה מה אנחנו יכולים." אומר האיש. "הרי אנשים אחים אנחנו."
"צריך למצוא עתודות קרקע לבנייה". חושב ראש העיר, "אך בלי לעורר את זעם השלטונות."
***
…"אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי"…
חמש מאות דונם של אדמת קודש קנה אריך לוטן, איש עסקים יהודי אמיד , בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת מיורשיו של סוחר והרפתקן גרמני, שניסה לייסד מושבה גרמנית בגבולה הצפון מזרחי של עירנו.
כמי שרוח הנבואה ירדה עליהם אחרי חורבן בית המקדש, מיהרו הגרמנים להיפטר מהרכוש שמן הסתם ממילא יוחרם מהם בקולוניה הבריטית, ואילו היהודי קיווה לדריסת רגל ובסיס כלכלי כל שהו על אדמת אבותיו, שמן הסתם יגורש אליה בקרוב, אם לא תיפסקנה הסערות המשתוללות במקומו.
צחוק הגורל וגחמות הספר הלבן הבריטי הביאו את בני משפחת לוטן לחופי ארצות הברית ימים ספורים לפני שננעלו השערים.
שם גם נולד בן הזקונים שלהם, שהיה עתיד ליפול בארץ רחוקה בקרב על מלחמה לא לו.
אן לוטן, שהרגישה אשמה על כך שלא ניצלה את הזכות לגדל את הילד בארצו ובמולדתו, התנחמה מאז רק במחשבה שהיא תבנה שכונה ובמרכזה בית תרבות מפואר על שמו, וכך יישארו לו יד ושם בקרב אחיו, אך השנים נקפו. אריך הלך לעולמו. המשפחה ירדה מנכסיה, ואישורי בנייה לא ניתנו.
"העיר לא מתפתחת לכיוונכם, ולכן אין לנו עדיין תוכניות ותשתיות." טען ראש העיר, בנם הנחמד של הדויטשים, אותם הכירה עוד מהקהילה היהודית בברלין, ולא הייתה לה שום סיבה לפקפק באמיתות דבריו.
באותן שנים נהגו עדיין הדויטשים לפקוד מדי פעם את בית הכנסת הקונסרבטיבי בעירה ללא חשש ממשבר קואליציוני בעירם, וגם אחר כך העלימו המתחסדים השונים עיין ממען ביקורם כל זמן שידעו שהם מתמחים שם ב"קבלה".
ואמנם, בני הקהילה תרמו בעין יפה לכל פרויקט שהציגו בפניהם השליחים מציון, מצעצועים לילדי הגנים בעיר- ועד למדשאה עם פסלים שהוקמו בחזית העירייה.
הם המשיכו בכך בלהט של פטרונים פטריוטים גם לאחר שחדל השליח לפקוד את קהילתם. (אנו יודעים שפנה לפריז), וגם כשלאחר כל המשברים שפקדו אותם ראו בזמן ביקור בעירנו שכל אחד מהמתרימים ומחברי המועצה אמיד מהם, אך לא מוכן לגעת באגורה מכספו הפרטי.
ויום אחד מקבלת אן מכתב מישראל, לא, לא מבנם החביב של הדויטשים , אלא מעיריית תל און.
עורך הדין של העירייה מודיע , כי לפי תוכנית המתאר החדשה של העירייה ייבנה בית עלמין חדש עבור האוכלוסיה הגדלה ומתרבה של העיר בדיוק במשבצת שבה נמצא המגרש שקנה בעלה.
לפי החוק המנדטורי השריר והקיים עדיין במקומותינו, זכותה של העירייה להפקיע עד ארבעים אחוז מן השטח המיועד לצרכי ציבור מבעליו ללא תשלומי פיצויים. ערכו של השטח הנותר- אדמה חקלאית לא מעובדת במכפלת שלוש מאות דונם הוא לפי הערכת שמאי כארבע מאות וחמישים אלף דולר.
למנוע הוצאות מיותרות של שני הצדדים על הדיינות משפטית מציעה העירייה להפקיע רק עשרים וחמישה אחוז מן השטח ובלבד שמשפחת לוטן תחתום על הסכם שבו היא מודיעה על מכירת השטח הנותר מרצון במחיר תשע מאות ועשרים אלף דולר-או הסכום המקביל בשקלים.
אן יודעת שעל אף כל השינויים במטבעות בעולם ובערכיהן מאז נקנתה האדמה היא עדיין שווה במצבה זה לפחות פי ארבעה מהמוצע לה.
היא זקנה וחלשה גם כלכלית מלהילחם על זכויותיה בארץ הרחוקה ההיא שאת שפתה ואת מנהגיה אינה מכירה.
כל נכסי המשפחה נמכרו מזמן, ורק תקוותה להנציח את שם בנה בין החיים מנעו ממנה למכור את אותה אדמה במחיר הוגן. כעת נכזבה אותה תקווה . אן זקוקה לכסף להיכנס לבית אבות בו תוכל לסיים את חייה בכבוד, אך אחרי שתשלם את המיסים על עסקת המכירה הכפויה והלא הוגנת הזו, תצטרך לחלק את תוחלת החיים הצפויה לה לשתיים כדי להתקבל לבית אבות כל שהוא.
בייאושה היא פונה אל בנם של הדויטשים. הן לא ייתכן שמי שהיה בן ביית אצלה ייתן לעשוק אותה כך.
התשובה המתקבלת כמעט רשמית, כתובה באנגלית, ללא ציטוטים משפת האם המשותפת, ובמקום הטון המתחנחן הרגיל של בנם המפונק של מכריה מופיעה נימה אדנותית של שליט המועיל בטובו לכבד את עמו בניד ראש, ובנימה זו הוא מסביר לאן שאין ביכולתו לסייע לה. כך פועלת הדמוקרטיה המפוארת בארצנו. מועצת העיר היא שמחליטה על ייעודה וגורלה של כל משבצת קרקע בעיר. אילו היה פועל אחרת היו מאשימים אותו בהעדפת מקורבים, ועם זאת העסקה שהוצעה לה הוגנת ולפנים משורת הדין –כך קבע השמאי העירוני, כמובן.
העיר מעריכה ומודה לה ולמשפחתה על כל העזרה והתרומות שהתקבלו ממנה לאורך השנים, וכל תרומה עתידית שיוכלו להעניק בעתיד לעירנו (הים תיכונית הענייה) תתקבל במלוא ההוקרה.
לסיום, ואולי כדי לנסות ולגרד עוד מעט רגש ציוני ואיתו עוד מעט ממון מ"אן היקרה" צרף מיודענו דוייטש תמונה שלו על הבימה המרכזית בעיר פותח את חגיגות העצמאות.
אן מביטה בתמונת האיש המוכר, ואינה מזהה את האדם.
"זה נראה כאילו משהו אחר גרד את כל התוך , התמקם שם בעצמו והשאיר לדויטש הצעיר רק את הקליפה." חושבת אן בהביטה בעיניים הזרות שבתמונה.
שנים ספורות אחר- כך, לאחר מותה החטוף של אן בבית אבות צנוע, נודע ליורשיה כי חודשים ספורים לאחר ביצוע עסקת מכירת הקרקע התכנסה שוב ועדת התכנון בעיריית תל און והחליטה על שינוי נוסף בייעוד הקרקע. הקרקע נמכרה בשני מליון דולר ליזם צרפתי שבנה במקום קניון ענק ומרכז בילוי מפואר עם ברכה, מסעדות ובמקום בית תרבות אחד – מספר מועדוני לילה.
מספרים שמרגע ההשבחה עלה ערך הקרקע המיועדת לפרויקט לעשרים וחמישה מליון דולר.
אולי מגזימים המלעיזים, והכוונה היא רק לשקלים.
אין ביכולתי להתייחס יותר לעניין, כי משפט הוכחת הקונספירציה של היורשים נגד העירייה ומשלמי המיסים בעירנו, נמשך עד עצם היום הזה.