חוק הלול
אינה הייתה רווקה בתחילת שנות השלושים שלה כשהיגיעה עם ניצני גל העלייה לעיר.
בחורה שמנמנה, שחורת שיער וממושקפת עם תואר באיזו דיסציפלינה חברתית שאיש לא יכול היה לתרגם מילולית או מעשית. אבל אינה הביאה איתה נדוניה מושא לקנאתן של כל חברותיה במרכז הקליטה. נדוניה שלא תסולא בפז –סבתא דוברת אידיש.
כמי שהגיעו כמעט ראשונים אחרי שנים של שערים נעולים, התקבלו השתיים בחיבוק ובאפשרות לרכוש דירה מעמידר. סבתא ידעה לספר איך הייתה כל אותה עת מסורבת עלייה.
אחד הרווקים הזקנים ממחנה תומכיו המסורתיים של ראש העיר החליט שיהיה זה מעשה ציוני ראוי לשאת את אינה לאישה, ולאחר שזרזיף העולים הפך לשיטפון, הצליח לסדר לה מינוי כרכזת קליטה.
גם סבתא "קלטה עלייה" בדרכה שלה. היא מעולם לא סלחה לבחורים היהודים שמסיבות אופורטוניסטיות, או מהעדפה בשל טעם אישי, ויתרו על נכדתה ונשאו להם נשים מבנות הגויים.
כשרק הבחינה בקבוצת עולים מורדים מרכבים מול מרכז הקליטה , שבינתיים התמלא עד אפס מקום, הייתה ממהרת אליה, ומורה באצבעה על הקורבנות הפוטנציאליים- "גויים, גויים, אויף געפורס זולען זיי זיייען"-(שיהיו לכפרות).
"ציידת הגויים" הזקנה הייתה זאת שקיבלה את פני אירנה והילדות בגידופים קולניים ביומן הראשון בעירנו.
ואילו אינה, רכזת הקליטה החדשה, הייתה עסוקה בניסיונות סרק להתחבב על מי שנתפס בעיניה כגרעין הקשה של בני המקום.
כשהגיעו לקראת החגים חבילות מזון למתנ"ס עבור משפחות העולים הנצרכות, נאלצה אינה לחלק מייד לאתיופים את ההקצבה שלהם, משום שאלה מאורגנים היו וקיבלו מידע מדויק מתי מגיעות החבילות ומה הן מכילות. אך את שאר החבילות חילקה כראות עיניה.
"יש לך אולי חבילה גם בשבילי"? שאלה בתחנונים רות הקטנה, שהגיעה לנקות חלונות בחופשת הפסח כדי לתמוך בהוריה הקשישים, שהגיעו זה לא מכבר לארץ, וחוק הפנסיה עדיין לא חל עליהם.
"כל מה שאת רואה כאן שמור." ענתה אינה באדנות, וחשבה- "היא לא תאכל ממילא מצות בפסח". (כאילו שיש אפשרות אחרת למי שקונה את מזונו הדל במכולת המקומית).
אחר כך פנתה לציון הגנן שקיבל כבר שי ותלושי קנייה מהעירייה, ושאלה אם ברצונו לקבל חבילה שנשארה לה, וכשזה השיב בשלילה התחטאה בטון ילדותי ושאלה- "אולי בשביל אחד השכנים?"
על אף דלות דמיונה הבינה אסתי, שהייתה עדה לאותה שיחה, משל בסיסי אחד שסיפר להן המרצה ב"מבוא למדעי החברה"-
החברה האנושית משולה ללול תרנגולות ענק. יש מי שיושב על המוט העליון, ויש מי שיושב במרכז או על המוט התחתון. לכל תרנגולת מקומה. גם במקום ששום חוק אחר אינו פועל יותר, עדיין פועל חוק המשיכה. וכך תמיד תפריש התרנגולת שלמעלה את הפרשותיה על זו הממוקמת תחתיה, וכן תעשה זו בתורה, עד שהתחתונה מכולן תטבע ברפש.
ותיקי העיר קראו לעולי שנות החמישים "אבק אדם", ואלה שנאו בתורם והשמיצו את עליית ה"וילה וולבו" מעוררת הקנאה. . ואלה האחרונים התכחשו ל"בשרם " שזרמו לארץ בשנות התשעים, והינה אלה זה מקרוב באו כבר הצליחו ליצר מתוכם מעמד נמוך יותר להתנשא מעליו, וגם בני הגוֹיות ימצאו בקרוב למי להתאנות כדי למלא צורך חיוני בנפשו של האדם.
"צריך להכניס את אינה בעובי הקורה." חשבה אסתי. היא כבר תדע מה לעשות.
וכך , באחר צהריים סגרירי אחד הגיעה אינה ל"ביקור בית" פתאומי אצל אירנה.
אירנה עדיין לא סיימה את המשמרת , ושתי הילדות ישבו צמודות זו לזו בכורסא ישנה מעיינות בספר תמונות חדש שהקטנה קיבלה מהגן.
-"מה אתן כאן לבד?" היתממה אינה. –" כן."
-"אכלתן ארוחת צהריים?" -"אימא השאירה לנו סנדוויצ'ים."
-" ומה תעשו כשירד גשם?"
– "אני יודעת להדליק את התנור." התגאתה הבכורה, וסובבה את כפתור המנורה החשמלית שאמורה לחמם את החדר.
באותו רגע נכנסה אירנה , ועיניה מביטות בבהלה וחרדה באינה. "יופי, זו הפוזה המתאימה", חשבה אינה, והחליטה למצות את המעמד עד תום.
"כיצד את מפקירה כך את הילדות שלך?" הלם קולה, והקטנות כיסו את ראשן בפחד בשמיכה שהייתה מוטלת קודם על ברכיהן.
"חדר קר חסר חלונות, ואם תפרוץ אש מהתנור שאת מרשה להן להדליק, איך נציל אותן?"
מוכת הלם ואלם התיישבה אירנה ליד בנותיה וחיבקה אותן. היא איבדה אפילו את המילים ברוסית בהן יכלה להשיב למפלצת רווית החשיבות העצמית שעמדה מולה.
ברור היה לה שהביקור הוא עונש על בקשתה לעזור לה ברכישת הספרים הנוספים , כי אחרת, איפה הייתה אינה כשלפני שנה ביקשה שידברו בשבילה עם ברטה לשלב אותה במשמרת בוקר?
ולמה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית כשביקשה לרשום את הילדות למועדונית, סרבו בטענה המגוחכת שהקטנה עדיין בגן, והיא תפריע?
"ותראי , אין לך תקרה בבית. את מגדלת את הבנות מתחת לגג אזבסט . זה מסרטן. המדינה לא תיתן לך לסכן כך את חיי הילדות. ייקחו לך את הילדות."
"איפה הייתה המדינה שלך , כשהבאת אותי לכאן, ושידלת אותי לשכור את האורווה המטונפת תמורת כל מה שהיה לי, ואיזה גג היה אז מעל ראשינו, גג זהב?" חשבה אירנה, אך קולה עדיין לא שב אליה.
"שמעי, אני יכולה עדיין לעזור לך ." הורידה אינה את קולה, והפכה אותו לחרישי ומפתה.
"אם תחתמי על בקשה לעזור לך בגידול הילדות, תוכל העמותה שלנו למצוא להן בית חם כאן בשכנות. גם תהיה להן ארוחה חמה כשהן חוזרות מבית הספר, וגם תוכלי לראות אותן כל יום. אחרת רק השד יודע לאן ייקחו אותן ממך."
וכך יצאה אינה מביתה של אירנה עם מסמך המייפה את כוחה של " העמותה למען הילד" למצוא משפחה אומנת לבנות ללא התערבותו של בית המשפט.
ברטה אהבה מאוד את המשרה המכובדת שנפלה בחלקה. מכובדת יותר מאשר תואר המפקחת שקיבלה מצורף, כי צורף, בכל זאת , אחד משלנו- מהמעברה, והיא יודעת בדיוק "מאיזה חור הוא יצא."
אבל כאן , המדינה החליטה .
פעם , במעברה, אם ילדים היו מלוכלכים ועזובים , או שלא הלכו לבית ספר, או שעשו להם דברים בבית, הייתה באה הסוציאלית עם שוטר ולוקחת אותם לפנימייה דתית , או לקיבוץ. גם בקיבוץ היו מקבלים "משפחה אומנת"-אנשים מלומדים, מכובדים. אבל עכשיו הקיבוצים כבר לא מכובדים.
ברטה לא מתעמקת במיוחד בסיבות שבעטיין מוצָאוֹת הילדות מהבית. "אולי תפסו את העולה החדשה כמו שמדברים עליהן?"
המדינה הודתה שהיא טובה יותר מאירנה לגדל את הבנות. אפילו אימא שלהם הסכימה שהן יעברו דווקא אליה. ככה סיפרה לה אסתי. (כדי לשפר ביניהן את האווירה).
ברטה קצת פחות אוהבת את העובדה שהילדות מגיעות באמת לביתה. למה אירנה בחרה דווקא בה? היא מקנאה בה על הבית היפה? היא רוצה לעשות לה עיין רעה?
כמו רבים, ולאו דווקא טובים, בעירנו, שהתפרנסו יפה מאוד מאירנה וחברותיה, האמינה ברטה שאירנה הגיע לכאן כדי לשרוף לה את החמצן. אצלה בבית לא יהיו פרוטקציות לעולים חדשים.
אצלה בבית היא תקבע.
ברטה לא סובלת את שיער הפשתן של הילדות. זה הצבע של הבחורות הרעות הטיפשות. כולם יודעים. עובדה, כמה בדיחות מספרים עליהן במשפחה שלה.
בערבו של היום השני לאומנה היא מכינה מיכל של חינה ומורחת את הצבע על שערות הילדות.
חינה זה יפה . חינה מחזקת את השיער היא פוסקת לילדות הבוכיות, שעדיין לא הבינו למה אימא גרשה אותן מהבית לביתה של האישה הכועסת.
לא כל מה שיפה לאישה מזדקנת שחורת שיער מתאים לראשן של ילדות קטנות בהירות שיער.
למחרת חוזרות שתי הקטנות שוב בוכות.
הילדים בבית הספר ובגן, שבדרך כלל התעלמו מקיומן, דחו אותן בבחילה. "יש לכן קקי על הראש!" צעקו לעברן.
למחרת סרבו הילדות ללכת לבית הספר. ברטה יצאה לקרוא לאם, אך הסתבר שזו יצאה כבר לעבודה. בלית ברירה מרשה להן ברטה להעביר את הנדנדה לחצר, ומשאירה אותן בפיקוחו של המפגר, כשהיא יוצאת לפקח על עבודתן של המנקות.
כבר שבועיים שהילדות לא מגיעות ללימודים.
אילו הייתה זאת אירנה שהתרשלה בתפקידה, היו בוודאי עוצרים אותה על אי קיום חוק חינוך חובה ומעבירים את הילדות לחזקת העמותה. אך מי אשם עכשיו?
"לא רוצות? שלא ילכו" ! זועמת ברטה. "יוכלו ללכת יותר מהר לעבוד אצל מוטה צדיק!"
אך היא חוששת מדפיקה בדלת שתבשר לה שהששת אלפים שקל בחודש "יוק".
גם אסתי מודאגת. זה הסידור הראשון , ולעת עתה היחיד, שבצעה בתוקף מינויה החדש, ויש רבות הלוטשות עיין לתפקיד.
אינה מודאגת בשביל שתיהן. בעלה רוצה להתמודד בבחירות הבאות על תפקיד סגן ראש העיר, והוא סומך על קולות ה"רוסים". היא חייבת לדווח על איך הצליחה לפתור בעיה של אישה במצוקה.
שתיהן ממהרות עם הקב"ס לביתה של ברטה. אינה מזדעזעת ממראה ראשן של הבנות, אך היא אינה אומרת דבר. כשהיא באה במגע עם הוותיקים בטחונה העצמי מתערער לחלוטין.
גם באסתי חל איזה שינוי. החיוך המפרגן מלא המתיקות המרוח תמידית על פניה נעלם, והיא מכונסת בעצמה.
"עשיתי הכול לקחת אותן לבית ספר." ברטה מחליטה משום מה להפנות הפעם את מבטה דווקא אל ה"רוסייה" מבין השתיים. "הן צרחו והתנגדו. אני לא יכולה למשוך אותן בכוח ברחוב."
אינה מהנהנת, וזה מחזק את קובלנותיה של ברטה. "הן לא ממושמעות לי בכלל. את יודעת איך זה?
הן בעייתיות. כל המשפחה בעייתית. את יודעת הרי מאיפה הן באו?" נו כן, נו כן, מסכימה אינה בקול מתרפס.
"שתי עגבניות נפלו ממשאית והתגלגלו בבוץ. בא מכבש ומעך אחת מהן. 'הא, הא קטשופ!' צחקה לה השנייה." אסתי לא יודעת למה נזכרה פתאום בבדיחה שסיפר המדריך בתנועה לפני כל כך הרבה שנים. כולם פרצו בצחוק, ואסתי הצטרפה כנדרש, על אף שלא הבינה את הפואנטה.
איש לא העיר לברטה על מסכת התוכי המיותרת ששמה על הילדות. הברטות תמיד צודקות ונעלבות, והן זקוקות לה ממש כמו שהיא זקוקה לכסף.
אם הילדות לא ייפטרו מהצבע תוך זמן סביר וימשיכו בסרבנות להגיע לבית הספר. יהיה אפשר לשלבן בחינוך המיוחד, ויהיה מי שירוויח גם מכך.
"שהבנות יישארו אצלך גם בחופשת הפסח." אומרת אסתי. אימא שלהן בטח תעבוד שעות נוספות בניקיונות, ולא יהיה לה זמן אליהן."
כן, ממהרת אינה להצטרף בשימחה. "תבואי אלי לפני החג, ותקבלי חבילות עבורן."
אירנה לא הגיעה לפני החג לקבל חבילות עבור ילדיה. גם בשנה שעברה לא קיבלה. היא הפנימה יפה, שברגע שגילתה חולשה נלקחו ממנה הילדות. אם תקבל על עצמה עבודה נוספת לפני החג , אולי תוכל להוכיח לאסתי שהיא יכולה להחזיר אליה את הילדות.
"אל תיתן לאירנה עבודה נוספת." דורש סימון מהחמוצים מצורף. "אבל גם אל תפטר אותה. אם תפטר אותה, היא עלולה לעבור למקום אחר ולמצוא שם עבודה יותר משתלמת ואפילו דירה, ואז אחותי, ממה היא תתפרנס?" וצורף באחוות אנשי עסקים נעתר לו.
אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו
ערב החג הגיע. בבתים הקטנים והצנועים, שבצד השני של המגרש, דולקים אורות. כל מקומות החנייה ברחוב תפוסים במכוניות פאר. הבנים התפתחו איש בדרכו- מדען, סוחר ,מנהיג פועלים, וגם איש משפחת פשע מוכר. כולם הגיעו לעשות את החג עם הוריהם הזקנים.
בערב החג ממש סיימה אירנה מוקדם יותר את עבדותה, קנתה עוגיות קוקוס ובישלה ארוחה צנועה.
ברטה בוודאי תשחרר אליה את הילדות לקראת החג, והיא תוכל לחגוג איתן, כפי שנהגה בבית סבתה בעולם אחר, בימים רחוקים.
גם ברטה עשתה הכנות צנועות לחג. כבר אין לה כוחות, ואין לה עם מי לארגן תהלוכות, אך גם אסור לה יותר לפשל, אולי עוד יגיעו מהעמותה לבדוק את תפקודה דווקא בערב החג.
לקראת הפסח קיבל ניסים חופשה מהכלא, פרס על התנהגות סבירה. ממש בערב החג פתח את השער, הניח תרמיל על השביל ובחן במבט מלא בוז את בנו המפגר, שדחף את הנדנדה התלויה על העץ ובה שתי הילדות הזרות.
-", נשמה, הגעת?" מתנפלת עליו ברטה.
-"מה זה , ברטה , קנית לך שתי רוסיות?"
ברטה מחווה בתנועת יד מבטלת כלפי הילדות.
-"ת'געגעתי אליך, יה כפרה. ת'געגעת אלי?"
מאז החליטה כנערה בת ארבע עשרה לחיות את חייה לצידו של הבריון, למדה להשתמש בהנמכת השפה כאמצעי לפיוסו של זה, בכל עת בה התעורר חשש לקונפליקט.
היא הרימה את התרמיל, אחזה בזרועו והובילה אותו לבית.
על יד הפתח נעצרה וקראה לבנה: "יללה! יה מצווורע! תכניס את הכונפות הביתה. ערב חג היום". וחושך השתרר מאחורי התריסים המוגפים.
כי לא שמענו לאחינו
בכל העיר דולקים אורות ונשמעים קולות שירה. קוראי ההגדה הגיעו כבר ל"חד גדיה."
אסתי שוכבת ערה באפלה. קולות נהי עולים מבית האריזה החשוך. אירנה בוכה על בנותיה. הילדות שכל כך קיוותה לחגוג איתן את חג החירות- כמיטב ידיעתה, כלואות בצו השלטונות בבית השכנים האפל.
אסתי סבה על צידה, ומניחה את הכרית על ראשה. "מה אני יכולה לעשות? זהו החוק, ולא אני קבעתי את החוקים.". מנסה להרגיע את עצמה האישה, שעברה, מאז התמנתה לתפקידה, על כל חוק אפשרי של אלוהים או אדם.
גם בביתה של אסתי לא חגגו את הסדר, זו כבר השנה השלישית. קרובים וחברים מנסים עדיין לארגן איתם ארוחת חג כבעבר, אך אסתי מתחמקת בתירוצים דחוקים יותר ויותר משנה לשנה.
זו כבר השנה השלישית שראש העיר מבלה בסוכות ובפסח בחו"ל. המשרדים ממילא סגורים מטעמי כשרות בחג.
זה התחיל בסיורי הלימודים ושיתוף הפעולה באירופה והמשיך בפעילות עסקית בפריז .
אך השנה , מייד אחרי פורים, קיבלה אסתי שיחת טלפון מוזרה ביותר.
"אפָּא, אנ'י רוצ'ה אפָּא. שמעה אסתי את קולה של פעוטה ,שזה עתה החלה לדבר, מן העבר השני.
"זו טעות" , חשבה אסתי. " מי זה אבא." ענתה רכות לילדה.
שמעה קול אישה במבטא צרפתי מייעץ דבר מה לילדה.
"אַפָּא טוֹיץ'.'" התפנק קולה של הילדה. "אנ'י רוצ'ה את אפָּא טוֹיץ' 'שלי."
אסתי ההמומה הבינה במה מדובר . זוהי אחת מבנות דודיו של לוי, משפחת אנשי עסקים ענפה בפריז, החוליה החסרה שבינו לבין צורף.
בזמנו נטר להם לוי על עוולה כל שהיא שעשו להוריו בטרם עלייתם ארצה, וקרא להם בוגדים, אך מאז שהפך לאיש אמונו של ראש העיר, וכיד ימינו לאיש העולם הגדול, הוא מתבשם בבשמם, ומתהדר בהדרם, ומושך לפריז כל משלחת רשמית שתל און הקטנה שלנו מוציאה.
אסתי קמה. נגשת לחלון, ומביטה אל מה שהיה פעם הפרדס של הוריה. לא חשוב עם נסים יפונה או יתפנה תמורת כופר מן המקום. היא הבינה כבר מי ירש את המגרש של בית האריזה הישן.
אסתי מניחה את ראשה על אדן החלון, ונזכרת בהכנות של אימה לחג.
את העופות שקנתה אצל הקצב הוציאה האם מייד לחצר שישב בה השוחט. פעם הציצה לשם אסתי למרות האיסור, וראתה כיצד הן מפרכסות שם רגע ואז דוממות.
את הדגים הייתה אימא מאכסנת בגיגית גדולה בבית.
בצהרי היום הקודם לערב החג הייתה מניחה דג על משטח עבודה מעץ, חובטת בראשו במערוך כבד, ואז מתחילה לנקות אותו. לעיתים בזמן הניקוי חזרו הדגים לפרכס, ואימא נאלצה לחבוט בהם שוב.
"אימא", שאלה הקטנה הסקרנית, "מדוע את מביאה את העופות אל השוחט?"
"הוא מיומן בעבודתו," ענתה אימא. "אנחנו לא רוצים לייסר את התרנגולות. השוחט מונע הארכת ייסורים מיותרת."
"ולמה אינך מביאה אליו גם את הדגים?" הקשתה הקטנה.
"הדגים הגדולים בולעים וזוללים את בני מינם הדגים הקטנים, ולכן אלוהים התיר לכל אחד לדוג ולהרוג אותם כרצונו."
"אימא, הוי אימא יקרה",התייפחה אסתי. "מדוע לא הסברת לי אז את הנמשל?"
תם סיפור האימה של יום האם. הסיפור שחששתי שלא אוכל לשרוד ולספר אותו עד סופו הנורא.
אז אם החזקתם מעמד עד כאן, תוכלו להמשיך וללוות את שאר סיפורי תהילתה של "תל און" באומץ.