כשעמדו אירנה ושתי בנותיה הפעוטות לעלות לישראל, איש לא בנה עבורן לא את כרמיאל ואפילו לא את דימונה.
שר השיכון של אותם הזמנים הודיע חגיגית שיש מספיק דירות ריקות לקלוט כל עולה. כן ירבו מקבלי סל הקליטה, ויפתרו את בעיות התקציב של שחקני המונופול הותיקים, שסחורתם המוזנחת ברובה עמדה ריקה בעליבותה וחסרת ערך.
עד מהרה נתפסו כל המקומות הראויים למגורי אדם, אך זרם העולים לא פחת.
הבאים בתור כבר העבירו את כל סל הקליטה שלהם, שהיה אמור לספק להם רשת כלכלית עד שימצאו תעסוקה, תמורת חוזה מגורים לשנה במקומות הפחות ראויים, אך תאבת הבצע של המשכירים לא שככה .
ברגע שהודיעו שלטונות הערים שהם פוטרים את העולים מתשלום ארנונה, גלגלו המשכירים את הסכום מראש אל כיסם, כי זה הפרס המגיע להם על קליטת העלייה.
בסוף השנה הראשונה לשהותם בארץ מצאו עצמם חלק מהעולים בחוץ, חסרי כל, בלי עבודה ששכרה מאפשר קיום מינימאלי ואפילו בלי ללמוד את השפה, כי באולפנים דרשו ללמד אותם במקום רשימת מילים ביטויי התנצלות ממעגל ראשון, ואחר כך ביטויי התנצלות ממעגל שני, אף שאיש לא ידע על מה בדיוק עליהם להתנצל כל כך.
ובכל זאת לא רצו השלטונות " לחזור על הטעויות של שנות החמישים" ולבנות להם מעברות.
להפך, ככל שרב סבלם והשפלתם של אלה החדשים, כך התחזקה תחושת החשיבות העצמית הדמיונית של הותיקים, וחיזוק זקפתם של אלה, אמרנו כבר, היא נכס אלקטוראלי חשוב לעסקי הבחירות של כל חרמני השלטון- לאו דווקא בעירנו.
אך אירנה שיצאה למדבר, לארץ לא זרועה, אחרי הבטחה לאביה ז"ל שתחבור לבני עמו ברגע שיתאפשר לה, לא ידעה כל זאת.
"את אחי אנוכי מבקש!"
אירנה ובנותיה הקטנות ירדו נרגשות מן המטוס, וצורפו אל קבוצת עולים שהובלה אל נציגות משרד הקליטה. ההליכה בקבוצה הרגיעה מעט את האם הנפחדת.
הנציגה דיברה רוסית, הסבירה שכעת יקבלו סל קליטה לכיסוי ההוצאות לשכר דירה למשך שנה ולקיום שישה חודשים, "עד שיפלסו להם את דרכם בארץ".
אירנה חתמה על אישור קבלת הסל . מה עלי לעשות כעת? שאלה את הפקידה.
"את ילדה גדולה. הגעת עד לכאן, אז את יכולה להמשיך הלאה." ענתה לה זאת בחוסר עניין מופגן, ופנתה אל הבא בתור.
אירנה הצטרפה אל קבוצה של משפחות צעירות שעמדה באחת הפינות. מישהו קרא בשמות, וכל משפחה שנקראה הלכה לכיוון אוטובוס שחיכה מעבר לכביש. בסוף נשארו רק אירנה והמדריכה. "מה יהיה איתי?" שאלה אירנה. "את לא ברשימה . כל האנשים כאן סיכמו על בית ראשון בקיבוץ לפני שהחליטו לעלות. את נרשמת לפרויקט?" איש לא סיפר על פרויקט כזה לאירנה כשבאה לבדוק את זכאותה, ולכן רק הנידה את ראשה בעצב לשלילה.
אירנה חברה לקבוצה אחרת . אנשים מבוגרים יותר , אך היו ביניהם גם ילדים שהתחילו לשחק עם הקטנות.
"באים לקחת אותנו למרכז הקליטה", קראו ההורים בשמחה, ותוך מספר דקות נעלמה גם קבוצה זאת מעיניה. אט, אט הגיעו קרובים וחברים, נפלו בבכי ונשיקות על כתפי הנותרים, ואספו אותם אל מחוץ לטרמינל , אל תוך הארץ המובטחת. עד לשעת בין הערביים נשארה אירנה לבדה, כמו הברווזון המכוער בתום היום הראשון לחייו, צופה אובדת עצות בעוברים ושבים בטרמינל כששתי הפעוטות העייפות משעינות את ראשיהן הזהובים זו על זו, ישנות על הספסל .
"את לא יכולה להמשיך ולהישאר כאן." זעמה הפקידה מהקליטה שחזרה מהפסקת צהריים.
"עוד מעט מגיע מטוס נוסף, וכדאי שתמצאי מקום לישון."
האישה העירה את הילדות, ויצאה שחוחה מהאולם.
מושיקו , נהג מונית מן התחנה בעירנו, שהוריד בדיוק תיירים שהסיע לטרמינל עבר ליד שער היוצאים מתוך רצון להרוויח כמה ג'ובות בדרכו חזרה, הבחין באישה, והבין מייד.
"בואי איתי! תל און טוב מאוד. יש אולפן , הרבה עולים…", והאישה עלתה למונית.
בשעות הערב המוקדמות, בעודו מחשב מה הסכום המרבי שיוכל לגבות מהעולה בלי להסתבך בפלילים במקרה של תלונה, פרק מושיקו מול העירייה את אירנה, שתי הילדות הבוכיות מעייפות,(הן היו צמאות וזקוקות לשירותים ) ואת מזוודתן האחת.
איש ממחלקת הקליטה לא חיכה להן. איש לא חשב שהן אמורות להגיע.
מושיקו צדק בדבר אחד- הרבה עולים כבר גדשו את העיר ושכרו כל דירה עבשה ומחסן שעדיין לא נתפסו. רובם נתקעו כאן בלי יכולת להיטיב את מצבם מעבר לשנה, והאולפן כבר הפסיק לפעול.
"זעסט, נייה גויים. זיי קומען מער און מער, זיי לויפן נייט אויס . יימח שימוי זולען זיי זיין."
אירנה זיהתה את השפה. זו הייתה השפה בה דיברו בינם לבין עצמם חבריו של סבא בהפגנות אליהן נלוותה בעגלת הילדים שלה. היא לא הבינה את האמור, אך הטון הארסי החריד אותה.
נשאה את עיניה, וראתה אישה זקנה מביטה בה בעיני פלדה צרות, אולם בת שיחה הייתה אישה צעירה ונאה שהביטה בה ברחמים. זו הייתה אסתי אשתו של ראש העיר. "דברי אתה!" דרשה מהזקנה.
"לא נוכל להשאיר אותה בחוץ הלילה". אמרה אסתי. היא חשבה על תמונות חסרי הבית שנמצאו ללא רוח חיים לאחר ליל כפור והתחלחלה. חסר לנו שתמונה כזאת תופיע בעיתון המקומי.
אירנה, אישה יפיפייה ושתי הילדות כל כך חמודות, ממש כמו התגשמות חלום האמהות של אסתי. כל כך רוחשות אמון.
את אותו לילה בילתה המשפחה הקטנה בביתה של אסתי, ואלמלא הייתה אסתי אשתו של ראש העיר הצדיק שלנו, האיש שהכתיב את החוקים? האיש שהחוקים הוכתבו לו? , הייתי אומרת כי שפר עליה גורלה. אך כעת אני רועדת מפחד הדברים שעלי לספר לכם בעתיד. כי חודש לקח לי לספר את הסיפור עד כה, אך כעת כבר חודש נוסף אני "שרועה על השטיח מתחת לראשה של המפלצת", ולא יודעת כיצד לדחות את סיפור האימה.
אדמה, אדמת מי? רחומה עד?
ביתם הנאה של הדויטשים נבנה בקצה מגרש שהייה פעם פרדס.
את הפרדס נטעו הסבים של אסתי עם בנם הבכור על אדמה שחכרו בעלותם ארצה מן הקרן הקיימת.
התנאי היה ברור. החוכרים מקבלים אדמת בור ומשביחים אותה, שתהיה ראויה לעיבוד חקלאי .
הבנים שיעסקו בחקלאות, יירשו את האדמות שעיבדו הוריהם.
אלא שהגורל התאכזר למשפחה. באחד הלילות האלימים של נובמבר 47 יצא הבן לשמירה בפרדס ולא שב. הסב המזדקן ירש את בנו, והמשיך לעבד את הקרקע לבדו.
אחר כך קמה המדינה. רבבות עולים זרמו לארץ לא מיושבת. אנשי תל און, שהוגדרה באותו זמן מושבה, התבקשו לוותר על חלק מאדמותיהם כדי להקים מחנה עולים זמני, מעברה.
אחת ממשפחות המעברה מצאה מקלט בבית האריזה הישן, והסב מתוך אמונה שהוא עושה את המעשה הציוני הנכון לזמנו, התחיל להעסיק את אבי המשפחה , אביו של סימון מהחמוצים , כשומר בפרדס שעדיין נשאר בחזקתו.
אצל ברטה
ברטה , אחותו הבכורה של סימון , הייתה המבריקה מבין ילדי המעברה, וקנתה לעצמה מעמד של "אחת משלנו" בקרב ותיקי המושבה. נשות הישוב סמכו עליה בהשגחה על ילדיהן בעת שנעדרו מהבית, אולי בגלל אשליה אופטית- לברטה היה גוף של אישה צעירה כבר בגיל שתים עשרה.
" הבת שלי תהיה מורה." התנבאה אמה בגאווה. ואז, בחופשה שבין בית הספר היסודי והתיכון, פגשה הנערה בת הארבע עשרה את נסים, בחור שנפלט מבסיס טרום טירונים עקב אי התאמה לשום מסגרת . מסתבר שהדבר האמיתי אותו חיפשה ברטה היה בבריון הצעיר ולא בתיכון העירוני, ועד לבוא הסתיו נאלצה המשפחה למצוא דרך חוקית להשיא את הקטינה ההרה. זוג נוסף הצטרף אל המתגוררים בבית האריזה, הוסיף גג עץ קבוע לסוכה שהייתה עדיין צמודה לאחד הקירות, ולפני רדת גשמי החורף הוחלפו גם קירות הסוכה בקירות עץ קבועים והפכו לחדרו של הזוג הצעיר .
נסים התפרנס מאלימות. בעיקר מכר שירותי אלימות בתקופת הבחירות.
מדי מספר חודשים חגגה הדמוקרטיה בעירנו בחירות לממשלה , לראשות העיר, להסתדרות העובדים, לראשות של סניף/קואופרטיב כזה או אחר…
בחליפות מהודרות, או במופגן, בחולצות תנועה, ישבו המתמודדים באספות או בארוחות חגיגיות, ונשאו נאומי הלל לאידיאולוגיה ,לרעיונות עילאיים, לרוח האדם ולחופש הבחירה, ממש כמו שלמדו שם, בארצות מוצאם הנאורות, מעבר לים.
בחשכת הליל היו שולחים שליחים עם כסף מזומן וללא קבלות אל ניסים, כדי שיקרע עם חבריו את הכרוזים של המתמודדים האחרים, יכה את פעיליהם ויחריש את אוזני המאזינים להם באספות הבחירות.
איש לא חשב שכך יוכיח או ישכנע בצדקת דרכו את הבוחרים. המטרה הייתה לשתק את היריב, להטיל מורך בלב תומכיו ואימה על ההמונים, שבדרך הטבע רוצים להיות בצד החזק יותר פן יבולע להם.- ממש כמו שלמדו שם, במשטרים האפלים שהשתלטו על אותן "ארצות נאורות" מעבר לים.
עבור נסים היה טבעי יותר להזדהות עם הצד שבאופוזיציה, אך הוא לא בחל בכספו של איש וביצע עבודת הרס נאמנה עבור כל אחד מהצדדים ששכרו את שירותיו.
ברטה השתלבה מצוין בעסקיו של בעלה. לימדה אותו להבחין בין המודעות שנועדו להשחתה לבין אלו שנועדו להגנה, כשהלוגו שלהן לא היה ברור דיו. שחררה צהלולים לאוויר בזמן ובמקום הנכון, ואפילו חיברה סלוגנים שנקלטו היטב על ידי שכניה .
בעבר הלא רחוק, בערב פסח, נהגו אנשי שכונת הצריפים כשמקלות בידיהם ותרמילים על שכמם לצאת לתהלוכה שבראשה אחד מזקני העדה נשואי הפנים , והם קוראים "ככה יצאו אבותינו ממצריים". בני המושבה ובעיקר הילדים אהבו להצטרף לתהלוכה העליזה תוך קריאות הידד ושירה.
אך מייד אחרי נישואיה של ברטה השתנו הדברים.
בערב הפסח הקרוב, ובאלה שבאו אחריו, נדחקו מכובדי השכונה הצידה, ונסים צעד בראש התהלוכה.
מייד מאחוריו ריקדה ברטה. אחרי לידת בנה הבכור גידלה ברטה זוג אחוריים ענקי אותם נענעה בגאווה לקצב קריאת הסיסמה עליה יש לה זכות יוצרים- " _____ לראשות העיר . ראש העיר יושב על סיר".
פרחחי השכונה החזיקו במותניה וזה בזה כשהם יוצרים "רכבת", ואחריהם מתופפים על פחים בני נוער והחלק הפחות מאושר בחלקו מבין המבוגרים.
ותיקי הישוב הסתגרו במבוכה ובחשש תורשתי בבתיהם "לחגוג את הסדר בצורה תרבותית" , כשהם מעמידים פנים שההפגנה אינה נוגעת להם , אך ברטה שמה לב שאף אחת מחברותיה לכיתה לא באה לבקרה, ואף לא אחד מהילדים של "ההם", שבעבר הצטרפו בצהלה לתהלוכה, לא חוגג איתה יותר, והיא נטרה להם.
בשנות השישים החלו בפינוי המעברה בעירנו. שיכונים בנויים מבלוקים צצו בקצב מטורף בצפונה ובדרומה של העיר.
אביה של אסתי היה אחד הקבלנים הראשונים בביצוע הפרייקט. הוא ידע לספר שכל משפחה שעוברת לשיכון מקבלת מענק פינוי לרכישת ציוד ופיצוי כספי תמורת הצריף שכמעט מכסה לגמרי את מחיר הדירה.
המילה "פיצוי" בתוספת מבט שביעות הרצון בעיני מורותיה כל פעם שמשפחה נוספת מבני כיתתה עברה למגורי קבע, קיבע באסתי הקטנה את המחשבה שעוול נוראי נעשה בעבר לחבריה מן המעברה, וכי חייבים לפצות אותם על כך.
סבא לא זכה עדיין לפיצוי על האדמות שרכש במיטב כספו מן הקרן הקיימת, שלא עובדו ולא נתנו תוצרת חקלאית בכל אותן שנים. יתכן שאפילו לא דרש פיצוי כזה. הוא חי בעולם שבו ועד הישוב שימש את הכלל בהתנדבות, ואנשים תרמו גם רכוש וגם חיים לבניין המולדת. הוא נפטר שבור לב לפני כל התהליך, ואימה של אסתי ירשה את רכושו.
כל אנשי המעברה עברו כבר לשיכונים של קבע.
משפחתו של סימון פינתה את בית האריזה לטובת דירה לכל בן, ואפילו רכשה חנות בחזית אחד הבניינים, אבל נסים מסרב להתפנות . ציפור קטנה, או אחד מדורשי שירותיו, לחשו על אזנו כי אחרי שנים רבות כל כך יש לו חזקה במקום, וככל שיתעקש לדחות את פינויו, כן ייטב. הוא מכניס סוסוני פוני לבית האריזה שהתרוקן, ומרחיב את סוכת העץ בקירות בטון, הטיפול המשפטי בעניינו נסחב שנים, ועדיין לא הוצא צו הריסה נגד המבנה הלא חוקי שבנה על אדמתם של אחרים.
בינתיים הפכה המושבה לעיר . ייעוד הקרקע השתנה. הפרדסים נעקרים, וערך הקרקעות המוסבות למגרשים לבניה עולה.
אסתי ודויטש יורשים את המגרש ומקווים למכרו במחיר טוב לאחד הקבלנים החדשים, אבל נסים וברטה לא מתפנים בשום מחיר.
"הקרן הקיימת", טוען נסים," החכירה בפרוטות את האדמה לבעליה הקודמים, ועוד במטרה שתשמש אותם לחקלאות. הפרדס נעקר. ייעוד הקרקע השתנה,'והקרקע לא תימכר לצמיתות.' אז מה אם הם חיו שנים על אותה קרקע, עבדו אותה ונתנו נפשם עליה? בכל מקום בעולם מגנים חיילים על הארץ, וזה לא נותן להם זכויות בעלות על אדמות."
אבל הוא, נסים, חי שנים בבית האריזה ובמבנה המצורף. שם נולדו וגדלו ילדיו. שם הקים עסק משגשג של רכיבה על סוסי פוני. המדינה אפשרה זאת, ולכן היא צריכה למצוא פיתרון הולם.
מהו פתרון הולם ? לפצות אותו בשווי העכשווי של הקרקע שהוא עומד לפנות, ולשלם לו את כל עלויות הקמתו של עסק חדש, חוקי.
אסתי הוקסמה מיכולתו של נסים לראות רק את עצמו ו"זכויותיו לכאורה" בכל כיוון שבו יביט, כאילו עולמו מוקף כולו במראות המופנות אליו, או שאולי מחוסר יכולתו לראות את הזולת וזכויותיו ממטר.
אבל אולי זו הדרך היחידה לשרוד במקומותינו.
היא נזכרה באחד משיעורי התלמוד אותם לקחה כלימודי השלמה לתואר-"שניים אוחזין בטלית. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. יחלוקו. זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי…" בניגוד לכל הציפיות של תלמידי הכיתה יפי הנפש, השופטים לא שבחו ולא תגמלו את מי שהבין שבמצבים שונים גם לשני יש זכויות. הם פשוט העבירו לשני את מחצית הטלית שעליה האחד ויתר כל כך בקלות, והוסיפו עוד מחצית מהחלק הנתון במחלוקת. מבחינה מתמטית הם צדקו.
בנוסף , נסים פטריוט.
הוא אמנם מעולם לא שירת, לא התנדב ולא נתן , אך אסתי זוכרת היטב את מצהלות השמחה שנישאו מביתו כשהקריין הודיע שהר הבית בידינו ואת תהלוכת הריקודים הספונטאנית שהובילה, כשהפעם גם בנות שיכון הוותיקים מצטרפות אליה. ברטה ידעה לעשות שמח.
אחר כך באו מלחמות אחרות מוצלחות פחות . נסים הסתובב מתוסכל וזועם. "מה זה , הוא אוהד של הקבוצה, והיא לא נותנת את ה show שהוא מצפה לו?" אלמלא חשש מתגובה חריפה של שכניו לשעבר שחלקם שכלו בנים במלחמות אלה, בודאי היה יוצא "לשרוף את המועדון".
אך כל זה כבר לא הטריד את מנוחתה של אסתי. דויטש, בעלה, שמע ממקורות יודעי דבר (עסקני מפלגות), שבקרוב יפריטו את האדמות האלה. הוא מיהר לבשר על כך לאסתי ולמספר מנכ"לים של חברות בניה. כעת מוכנים כבר לקנות אותן בכל מחיר שידרוש, ויהיו להם כלים לסלק את מסיגי הגבול.
אסתי, שאת כוח העמידה והנחישות שלה בויכוחים בחננו ברב שיח עם תלמידי התיכון, יכולה להמשיך ולנענע בידה לשלום לשמרטפית שלה מתקופת הגן כאילו לא אירע דבר.
בחזרה ליום האם
אין לי מושג מדוע לא שילחה אסתי "על הבוקר" שלמחרת את אירנה ובנותיה מן העיר. היו לה קשרי ידידות עם מנהלת מרכז הקליטה בעיר הסמוכה. גזברים ממשקים בסביבה, ששימשו בית ראשון לבאים, היו מבאי ביתה . יכלה לסדר לאישה את הקליטה הכי ידידותית בעולם, אבל-
בבוקר שלמחרת לקחה אסתי את האם ובנותיה אל אינה,רכזת הקליטה בעיר , וכל החבורה פנתה לעבר בית האריזה הישן לסדר למשפחה הקטנה מקום מגורים.
יתכן שעשתה זאת כזכר למעשה סבה, שנתן על אדמתו מחסה ולחם לאכול לאלה שזה עתה הגיעו חסרי כל. יתכן שכך קיוותה להקנות לאירנה מעמד דומה לזה של אנשי המעברה לשעבר, אלא שהיא לא זכרה או לא הפנימה שהמקום הוא כעת אדמת מריבה, שמי שתפס עליו חזקה רחוק בתפיסת העולם שלו מזו של סבא כרחוק הקוטב הצפוני מן הדרומי, ושיעשה הכול למנוע מאחרים לעשות לו את מה שהוא עשה לאותו הסב. גם לוט לא היה מודע למצבה של סדום עד הרגע בו ציוו עליו המלאכים לברוח.
יתכן שנזכרה בדיבורים על הצורך לפצות את בני העלייה ההיא, ששמעה בילדותה. רעיון שהשתרש בתודעתו של מתבגר, ויהיה מופרך ככל שיהיה, אי אפשר לשרש מתודעתו של המבוגר.
האם תכננה "לפצות", או אולי לרצות, את ברטה באמצעות אירנה?
ציניקנים אולי יאמרו שתפסה הזדמנות נדירה להימנע מתשלום מסים במשך שנה על כל הנכס . נסים, שכפר בזכויות של משפחת דויטש על הפרדס, לא כפר מעולם בזכות בני אותה המשפחה להמשיך ולשלם ארנונה עבור הנכס הרשום על שמם וכל המבנים שנוספו בו.
אני אישית חושבת שאסתי הייתה ילדה טובה מבית טוב, שרצתה לעשות טוב ולהיות אהודה בתמורה.
כאשתו של ראש העיר, וכמי שהתאוותה לזכות בהכרה כאחד מעמודי התווך של החברה, קיוותה גם היא להוכיח שליטה.
היא למדה מנטרות , ופעלה לפיהן, אך לא היה לה מספיק דמיון לתכנן מהלכים או קונספירציות, או לדמיין את השלכות דבריה או מעשיה על העתיד.
את מעשה הגבורה הרומנטי היחיד בחייה בצעה באותה מלחמה בה מצאה את בעלה, ומאז חייתה בצילו הארוך.
עד ערבו של היום הייתה אירנה חתומה על חוזה שכירות לשנה באורווה/בית האריזה הישן.
כל סל הקליטה כולל קצבת הקיום לחצי שנה נשאבו ממנה לטובת בניית קומה שנייה בביתם של ברטה וניסים.
לא נורא! ממילא אין אולפן בעיר. ואילו היה, אז מה? היו מעסיקים אותה כמזכירה ראשית אחרי שהייתה לומדת את השפה?
גם אילו הייתה מדענית גרעין, עדיין הייתה עובדת בחברת שירותי הניקיון של צורף כמו כל אחיה העולים שהשתקעו/ נתקעו בעירנו.
ואמנם, את שאריתו של אותו יום בילתה אירנה בקרצוף האורווה שנועדה לה למגורים, בסידור הריהוט הבלה שתרמו לה חברותיה של אסתי ובניסיון כושל להשוות מראה אסתטי לחדר השירותים הקטן בבית האריזה שכבר שנים לא שימש בתפקידו.
ממחר היא תקרצף את השירותים במשרדי הקניון. ברטה, שמונתה למפקחת ראשית אצל צורף, מצאה לה את העבודה. הבחור שעסק בכך עד כה ישן בהסתר בדירות חברים , או בגן הציבורי, והצליח לחסוך סכום כסף על מנת לחזור כלעומת שבא.
אירנה מקרצפת את הקניון במשמרת בוקר . אירנה מקרצפת אותו בערבים. אירנה מרוויחה את לחמה בכבוד. ככל שרבה העבודה וקשה -השכר מספיק ללחם ודייסה.
עברה שנה. כלום לא השתנה, רק שכעת אירנה נאלצת לעבוד יותר, כי צריך לשלם גם שכר דירה.
הזקנה הזועמת שנתקלה בה בערב הראשון עוד הופיעה וסימנה בידה את הבחורות העמלות כשהיא פולטת גידופים לא מובנים.
חבורה קבועה של פרחחים מלכלכת את האזור בבדלי סיגריות , כל פעם שאירנה מסיימת לנקות.
היא לא משערת בכלל את עומק המשטמה ורגש הנחיתות שאלה מנסים למרק דרכה.
"זונות" . מפטירות זונות בלות שלקוחותיהן איבדו בהן עניין.
"באו לקחת לנו את הביטוח הלאומי. באו לחיות על חשבוננו." פולטים את ארסם מי שלא עבדו ולא שילמו יום בחייהם מיסים, אבל ידעו היטב איך לסדר לעצמם קצבאות.
אירנה וחברותיה לא מבינות כלל איזה תפקיד פסיכולוגי חשוב הן ממלאות כקתרזיס לנשמותיהם הנאלחות של "שולי החברה" בעירנו, וכל זה בתעריף נמוך כל כך.
ובינתיים, בבית האריזה הישן מגדלות שתי הילדות הקטנות זו את זו.
עברה שנה, והן כבר מדברות ביניהן עברית. הגדולה כבר בכיתה א', והיא למדה כל כך מהר לקרוא.
משוכה קוצנית מפרידה בין מה שהייתה פעם אורווה לבין הווילה של ברטה . מנותקות מהעולם הן מתנדנדות בערסל שתלתה אימא בין שני עצים ששרדו, והגדולה קוראת לאחותה סיפור עד שיחשיך ואימא תחזור עם ארוחת הערב.
ובינתיים בבית של ברטה העסקים בשפל. הבנים היגרו לקנדה . הם מפעילים שם עגלות, וטוענים שהעסקים מעולים.
הבת, שרצתה עוד בתיכון להתנער מהדימוי השלילי של הוריה, חזרה בתשובה, נשאה ועברה לישוב מרוחק. ברטה נותרה עם בן הזקונים . נער חייכן, ידידותי וטוב לב, שנולד לה באמת בגיל זקנה. מונגולואיד. חסר תועלת לחלוטין לעסקי אביו.
נסים הזדקן. השרירים הפכו לגושי שומן. כרס ענקית משתפלת מלפניו , ושערו החל להאפיר. את מי הוא כבר יכול להפחיד במראה זה?
בנוסף , יריבים פוליטיים הפכו לשותפים. ה"מלחמות" עברו מלוחות המודעות למסכי הטלוויזיה, ומאז שצורף הפך לתומך נלהב של הממסד, איש אינו מזמין אצל נסים שירותי ונדליזם.
לבתי הקפה וה"פיצוצייות " בעיר יש שומרי סף צעירים ורהוטים. לא נשאר לניסים אלא לגבות מדי פעם חובות שוליים עבור עסקים זעירים בשוק האפור.
וכך, יום אחד לא היסס אחד מבעלי החוב, והתלונן . ללא עורכי דין מתוחכמים שילחשו על אזנו מבין הצללים, כשהוא מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית בלבד, נדון נסים לשנת מאסר בעוון תקיפה.
" ממה אני אתפרנס עכשיו"? מי ייתן אוכל למפגר?" לחשה ברטה לחישה רועמת על אזנה של אסתי, כשהיא אוחזת בפרק ידה.
ברטה חייכה אל אסתי, כמו שזה נהוג בין שתי מכרות ותיקות הפונות זו לזו, אך אי אפשר היה להתעלם מן המבט המאיים שבעיניה.
רק שאסתי, שמונתה בינתיים לרכזת "העמותה למען הילד" בעירה, התכחשה לרגש שעורר בה המבט.
"היא זקוקה לעזרתי," אמרה האישה בלבה, כאילו הייתה משפחתה עדיין פטרונית משפחתו של שומר הפרדס. " איך אוכל לעזור לה?"
תבן לא ניתן לעבדך
"חייבים למצוא לברטה מקור הכנסה נוסף". בזאת הייתה אסתי משוכנעת . איך התקבעה מחשבה זו בתודעתה, ייתכן שהסברנו כבר באחד העמודים הקודמים. ייתכן גם שמדובר בתהליך פסיכולוגי מורכב יותר. היא לא חשבה על "למצוא תעסוקה נוספת לברטה" . ברטה הרי הייתה מועסקת לפחות להלכה כ"מפקחת עובדי ניקיון", ומדי פעם בעברה בקניון, ואם היה לה הקהל המתאים, הייתה נגשת בזעף לעובד המופתע הראשון וגוערת בו בקול-"ככה לא עובדים, ואם אתה רוצה לפרנס אז כדאי ש…".
לקראת שנת הלימודים הראשונה של ביתה חסכה אירנה מפיה, וזו לא מטאפורה, וקנתה לקטנה תיק חדש, קלמר וצבעים מהאיכות המעולה ביותר, ממש כמו שעשו שאר האמהות שראתה בקניון בזמן עבודתה. קנתה מראש את כל רשימת הספרים, חדשים,ועטפה אותם בניילון מבריק, שהילדה לא תרגיש בעליבותן, שתשמח בבית הספר כמו כולן..
והנה מגיעה הבת הביתה עם מכתב. הנהלת בית הספר בהסכמת ועד ההורים החליטה להוסיף לרשימה את סדרת ספרי הוראת הבנת הנקרא של גברת … השימוש בשאר הספרים יידחה לשנת הלימודים הבאה.
ספרי הוראת קריאה בכיתה ב'? רק מי שגר מספיק שנים בעירנו , ויודע שגב' … מונתה זה לא מכבר כמפקחת ראשית, מבין את "חשיבותה הפדגוגית" של ההחלטה.
אירנה, שראתה כל בוקר את פניה הזועפות של ברטה, ידעה רק שאם תפגר ולו בשקל אחד בתשלום שכר הדירה , היא עלולה למצוא את עצמה עם הילדות בגשם בחוץ.
פעם ראשונה מאז הגיעה אירנה לעירנו, היא חוזרת אל בית מיטיבתה מאותו יום ראשון בארץ לבקש עזרה .
הרי אסתי עובדת עכשיו בשביל הילדים. האם לא תוכל לעזור גם לילדיה?
אסתי יושבת אובדת עצות במשרדה . "שתיים נכנסו לפרדס", ולשתיהן אין סעיף בחוק שלפיו יכולה אסתי לפעול.
אין סעיף שמקצה כספים לברטות רק משום שהתרגלו ליותר, ואין תקציב לספק ספרי לימוד באמצע שנת הלימודים לילדי אישה שלא נרשמה מעולם כנתמכת סעד. אולי בשנה"ל הבאה.
ואז עולה הרעיון בליבה של אסתי "מנכ"לית העמותה למען הילד." עכשיו כשיש לה ברשימה את אירנה, "אירנה תציל את המצב".
אסתי קוראת שוב את חוק "משפחות האומנה" החדש, שיצא זה לא מכבר עם הפרטת הטיפול מידי משרד הרווחה לידי העמותות , ומשתכנעת שהרעיון שלה גאוני.
"אירנה הודתה שאינה יכולה לספק את צרכי הילדות. חייבים למצוא בית חם לשתי הילדות האומללות", חושבת אסתי בצדקנות.
מהו בית חם? משפחה המעניקה לילדיה את צרכיהם הפיזיים ודורשת בתמורה סדר יום והישגים- מודל המשפחה שלה- נראה לאסתי (שבנינו, די נתקעה מנטאלית בגיל ההתבגרות), מודל של משפחה קרה ומתנכרת. "משפחתה של ברטה היא המשפחה החמה"! לחשה נשמת הנערה הרומנטית, כשהיא נזכרת באוכל האקזוטי ושורף הלשון בו הלעיטו אותה בכל ביקור בבית השומר. " אימא של ברטה תמיד הייתה בבית , לא התעסקה בקריירה, לא יצאה לאירועים חברתיים. ברטה ודאי תדע להעניק כמוה אוירה ביתית לילדות."
קומה שלמה עומדת ריקה לרשותן, ואימא שלהן נמצאת סך הכול מעבר לגדר. יוכלו לבקר אותה בכל עת שיחפצו.
ואילו ברטה, היא תקבל ששת אלפים ששקל כל חודש עבור הילדות. הכסף פטור ממס, ממש כפי שהתרגלה, משום שזה אינו שכר אלא דמי קיום, שלושת אלפים שקלים לחודש עבור כל ילדה.
הנה יש סעיף של עוד הוצאה חודשית מיוחדת ארבע מאות חמישים ושבעה שקלים. גם אם ישנה בית הספר כל חודש את רשימת ספרי החובה, עדיין יישאר בידי ברטה סכום לביקור שבועי במספרה האקסקלוסיבית ביותר שבעיר.
אמנם גילה של ברטה עולה על חמישים וחמש, אך עדיין לא מלאו לה חמישים ושש. יש לה הכנסה קבועה כמפקחת בחברת כוח האדם, ויש לה עוד הכנסה של אלף וחמש מאות שקלים שאירנה מפרישה לה כשכר דירה ממשכורת של כשלושת אלפים ושמונה מאות שקלים שהיא מצליחה להפיק. (עוד הוכחה לאי כשירותה של אירנה לשמש אם(. אומנם לניסים יש רישום פלילי, אך הוא מעולם לא פגע באשתו או בילדים . האלימות שלו הייתה מקצועית, ולצרכי פרנסה בלבד-כלומר, גם סעיף היחסים האישיים התקינים בבית מכוסה. מה עוד שנסים לא יהיה בבית בשנה הקרובה.
ברטה תוכל לקיים בקלות קשר קבוע עם אירנה. הן הרי שכנות, ויש ביניהן קשרי עבודה.
המלצה בכתב או בעל פה – מי כמו אסתי, שמכירה את ברטה מראשית ילדותה, יכולה לתת המלצה נלהבת על האישה הפעלתנית, שאלמלא בחירתה האומללה ב"גברתן" שחיזר אחריה, הייתה כבר היום נשואה לאחד מבני הטובים של העיר ומנהלת לפחות גן ילדים, אם לא בית ספר.
וגם לעמותה של אסתי זה טוב.
אסתי רק התחילה בתפקידה, וכבר מצאה פיתרון לבעיות של שתי משפחות. ראו כמה היא מתאימה לתפקידה.
העמותה תקבל אלף ושלוש מאות שקלים על גיוסה של משפחת האמנה החדשה, ומאתיים שקלים על השמה של כל ילדה. כולם חוץ ממשלם המסים האדיש יהיו מרוצים. כולם? תמיד יש הורס שמחות.
לאחר היוזמה האחרונה שלה, שבזכותה נמצאה עבודה מכניסה ביותר לנערות שהתנערו מדעות קדומות ונענו למודעת ה"דרושים" במועודון של מוטה צדיק, התקבל בעירייה מכתב מהמחלקה החברתית של העיר התאומה בגרמניה. ראש העיר נשאל/ננזף על מעורבות העירייה בסחר בנשים.
"מה פתאום הגויים מתערבים לי"? התפוצץ דוייטש על הגרמנים.
"הם לא אמורים לשתוק נבוכים מרגשי אשמה, ולתרום כספי כפרה לפעילות המבורכת של עיריית תל און הענייה?" ובכל זאת ניסח מכתב התנערות מאשמה לראש העיר התאומה, וביקש להדגיש שמפקד המשטרה במחוז לא מצא עילה חוקית לסגור את המועדון הנ"ל שהוא, על פניו לפחות, מקום בילוי לגיטימי.
"עכשיו, חסר לי שמישהו ילשין, ויאשימו אותי בסחר בילדים. אני צריכה מישהו שיהיה שותף למעשה, ולא רק שלא ילכלך עלי, מה שצפוי בכל מקרה מצד כל האופוזיציה בעירייה. אחד שגם יעיד לטובתי במקרה שתתעוררנה בעיות". האדם האחד שעלה בדעתה הייתה אינה, רכזת העולים בעירייה.