את אזור התעשייה שלנו הכשירו המוסדות המיישבים וארגוני העובדים בעזרת תרומות של העם בגולה כשזה עדיין היה קיים.
תחילה היו אלה מפעלים שיתופיים לעיבוד תוצרת חקלאית מן הסביבה, אחר כך הגיעו בעלי מלאכה זעירים, והם שכרו מאותם מוסדות מבנים תעשייתיים להקמת מתפרות ונגריות במחירים מסובסדים, ואפילו הלוואות לרכישת אמצעי יצור בתנאים נוחים עמדו לרשותם. העיקר שיעסיקו כמה שיותר פועלים עבריים, וכך יעבו את הישוב.
בני העיר הקפידו לקנות רק תוצרת מקומית , וכך יכלו כולם להרשות לעצמם בגדים ואביזרים, פשוטים אך מהוגנים, לבית, ומצד שני הבטיחו לעצמם את מקומות העבודה .
אזור התעשייה היה רכוש העיר כולה, וכולם היו מחויבים לשמור ולהגן עליו.
אם תשאלו אותי, כך צריך לנהוג עם שקו הייצור העיקרי שלו מכוון להקמת ובניית מדינה שתקלוט את בניו. אבל אני יודעת שדעתי לא מעניינת. המומחית המקומית לענייני חברה היא אסתי, ואילו אני סתם עקרת ביית מובטלת, שהקול שלה כבר ייפסל איך שהו בבחירות הבאות.
אחר כך נוצרה שכבה של עשירים. העשירים הוותיקים- הקלאסיים היו פקידי המוסדות שהיו ממונים על התרומות והתקציבים, ולבלרי העירייה שהפכו לראשי מחלקות עם התעבות העיר, והם כולם כבר התחילו לתכנן את השתלטותם על המוסדות והנכסים שהופקדו בידיהם ברוח הליברליזם האינדיבידואליות וחרות האדם, שלא היו דווקא מאוצר תכונותיהם, אבל היו סיסמאות נוחות מאוד כנגד מי ששאל שאלות מיותרות.
השכבה השנייה ה"נובורישים" אצולת הַמַרקים האדומים. אלה היו יזמים עוד יותר קטנים מקודמיהם, אם נלך על מודלים קפיטליסטיים קלאסיים של יצירת יש מאיין. משמיציהם טוענים שאלו היו בני הקהילה העניים ביותר שהשתכרו אל שק נקוב, והצליחו לשרוד את התופת רק משום שהיו רגילים לקור ולרעב מינקותם. הדבר היחיד שרובם ידעו לעשות בכסף הלא מפצה שנפל עליהם היה לבזבז אותו על מוצרי צריכה ראוותניים. האחראים יותר שבהם שמרו את הכסף לילדיהם, שבתורם בזבזו אותו באותה הדרך, אך בפחות אחריות.
יותר כסף ופחות מוצרים יוצרים אינפלציה. היבואנים חוגגים , ומתחילים לייבא רהיטים משוודיה, מוצרי אלקטרוניקה מגרמניה ומכוניות מיפן. גם שאר ה"עמך" רוצים לקנות מותגים, והיבואנים לא רוצים לסגור את עסקיהם, אז הם מתחילים להוזיל את הטובין המיובאים, שמלכתחילה לא הייתה סיבה אמיתית למחיריהם המופקעים, וכך מתחיל אזור התעשייה שלנו לקרוס.
פיטורין תוך האשמה בסחטנות של העובדים המקומיים המאוגדים, הפרטה של המפעלים הכושלים , כאילו הבעלים החדשים שרכשו אותם בזיל הזול יחזירו אותם לקצב ייצור. עובדים זרים, לא מאוגדים וזולים, ובסוף הוצאת כל המפעל לחו"ל לארץ שעובדיה מוכנים לעבוד תמורת פת לחם. תראו כמה מוכשרים המנהלים שהגו את הרעיון היצירתי.
לשכת הרווחה מתמלאת במובטלים שאיבדו זה מכבר תקווה לחיים בכבוד , ופיצויי הפיטורין שלהם נאכלו.
ראש העיר בהדרכת איגוד המסחר המקומי מכריז על בניית קניון חדש, שאם ישגשג יפרנס אלף משפחות. צריך רק מספר דומה של משפחות עם כסף לקניות בקניון החדש.
ראש העיר לא מודאג. הוא עצמו עזר (במו ידיו) לבנות אליטת צריכה מדושנת עונג וכאבוד, שתחזיק אותו בשלטון לפחות עד צאתו לפנסיה בסוף העשור הבא.
עד שייבנה הקניון החדש בידי עבדי חברת כוח האדם של אלברט לוי,( כן אחיו של לוי מיודענו שידע לדאוג לכל משפחתו, ולא רק לצורף), עד אז יצאו בני העיר אל השוק המאולתר במגרש הריק שמאחורי בנין העירייה הישן כדי לקנות בזול ירקות מהבאסטות שנעריו של צורף ייבאו מאחד הכפרים השכנים.
בסיומו של יום המסחר הם הפכו את הדוכנים עם הירקות הבשלים מדי על אדמת הכרכור הכבוש,ואז בחסות העלטה הגיחו כל עלובי החיים של העיר , בעיקר פליטי מרכז התעשייה שירד לחו"ל לפי מיטב כללי האידיאולוגיה הליבראלית החדשה, לאסוף מעט ירקות לארוחת הערב.
עד שהגיעו עובדי הניקיון לטאטא את השטח כבר היה הכורכר נקי מכל פרי או ירק.
נכון, אפשר היה לעשות הכול בצורה הומאנית יותר, לאסוף את השיירים ולשלוח אותם אל פיתחו של בית תמחוי בארגז נקי. גם סוחרי השוק אינם אנשים ערלי לב שרוצים לפגוע בשכניהם, ולעיתים בני משפחתם. אבל הם עבדו יום שלם, נסעו , התמקחו קנו, הביאו ועמדו עד ערבו של היום במתחם הבלתי מקורה, וגם הם לא רוצים לצאת פראיירים. אז מי שלא רוצה לשלם בכסף שישלם בכבודו.
ההסדר היה מקובל על כולם עד שהגיע צלם טלוויזיה עם מצלמת פלש שקרעה את החשכה והביאה למודעות העולם את "הביזיון של תל און".
לאחר מספר שיחות טלפון לתאום עמדות כונסה מועצת העיר כינוס חרום, וראש העיר קם ונאם בפאתוס רב לפני המשתתפים והצופים מן החוץ-
"במטרה לסייע בפיתוחה של העיר , ובשל הצורך בחיזוק מעמדה וחוסנה הכלכלי והחברתי, ולנוכח צמצום הפעילות באזור התעשייה, והעברתה של פעילות זו להודו , יש לבנות מנוף צמיחה ,
אשר יגדיל את כוח הקנייה של תושבי העיר , יעודד משקיעים להשקיע בעיר , ויפצה את השכבות החלשות, אשר אינן מגיעות לסף המס, ולכן אינן נהנות מהנחות המס הקיימות עתה.
לצורך מימוש החלטה זאת, ומתוך הכרה שראוי שכל הציבור ישא בעלות השירותים, יינתן פטור מלא לסוחרי השוק מתשלום ארנונה. המתחם ייקורה בתקרת עץ כשכל העלות על העירייה. אנו פועלים אצל השלטונות להשיג פטור על מס ערך מוסף לצורך הוזלה ניכרת של מוצרי המזון שיימכרו בשוק, כך שאיש מתושבי עירנו לא יצטרך לחטט באשפה כדי למצוא פת לחם.
"האם אין בכך משום עברה על חוק איסור הקרטלים"? שאל בתימהון יושב ראש וועד הסוחרים של העיר.
"ששש , לעולם תיקח" היסה אותו בקריצה מנהל הבנק המקומי. "תמיד תוכל להעמיד בסטה בשוק, ולמכור 'עודפים'. אתה יודע שאם תשתף פעולה עם הבורים האלה- אתה כמעט פטור גם ממס הכנסה. הם לא יודעים חשבון בגרוש, זה לא הומאני לדרוש מהם לחשב ולשלם מסים."
אחד "'הבורים האומללים" שאליהם התייחס מנהל הבנק היה סימון מהחמוצים.
סימון קנה ירקות בזול באזור, ובעזרת בנות משפחתו החמיץ או עיבד אותם לסלטים שמכר בשוק או למסעדות בסביבה.
"בוא תלמד משהו על אחינו בני האדם." קרא לו פעם אחד מבעלי המסעדות שעל החוף.
אל המסעדה נכנס גבר כרסתן ועימו אישה ושני ילדים.
האישה הזמינה מקרוני וסלט לה ולילדים. האיש רצה מנת דגים. יש לנו דג אמנון עם טוגנים וסלטים הראה לו הבעלים מנת דגים ענקית בשבעים שקלים.
-"ומה עם מבצע 'אכול כפי יכולתך'?" שאל "מזה הרעב" בדאגה.
– "אין בעיה, שמונים וחמישה שקלים בדיוק כמו בשבוע שעבר."
-"אז יאללה…" צהל האיש .
את מנת הדגים הראשונה טרף הכרסתן כמי שחזר בזה הרגע מבילוי ארוך בשפת הים.
במנת הדגים השנייה התחיל לשהק ולגהק . ביקש לצאת לשאוף אויר , אך בעל המקום הזכיר לו שברגע שיוצאים , מסתיים המבצע.
האיש נכנס לשירותים, נשמעו קולות של הקאה. האיש חזר , ובלי להביט בעיניה הנכלמות של אשתו טרף את המנה השנייה, ומייד ביקש שלישית.
רק אחרי שהצליח להשחית את מראו המושלם של הדג האפוי , ולערבב את פירוריו באורז, כך שהיה ודאי שהמנה לא ראויה יותר להגשה , שילם הכרסתן את החשבון, ויצא בזעם מן המסעדה. לפחות לא יצא פראייר.
"כך זה כל יום שלישי בשלושת השבועות האחרונים." גיחכו המלצרים. "כנראה שזה היום שבית העסק שלו סגור אחה"צ , והוא רוצה להרוויח את מה שהפסיד בחצי יום שבתון."
סימון לא גיחך , להפך, הוא הפנים יפה מאוד את השיעור. ובניגוד לדעה הקדומה של מנהל הבנק, אולי לא ידע מתמטיקה , אבל ידע מצוין חשבון.
בסופו של אותו שבוע מעל שולחן של שיפודים וחמוצים שפתח למען חבריו מהשוק בחצר ביתו נאם בלהט את הדברים הבאים:-"ראש העיר רוצה לסנג'ר אותנו שנפתור לו את בעיית הרעבים בעיר. אנחנו לא לשכת הסעד. אנחנו עובדים קשה, ורוצים להרוויח.
נכון קיבלנו הקלות במסים מהעירייה. ("איייזה הקלות?" נהמו חלק מהשומעים שנהגו לשכוח במהירות דברים מהסוג הזה, אף כי זכרו יפה מה מגיע להם).
אנחנו לא יכולים לקבוע מחירים לפי העניים שאין להם. מי שאין לו חמישה שקלים לקילו עגבניות אין לו חמישה שקלים גם אם נספק לו תמורתם קילו עגבניות וקילו מלפפונים.
וחוץ מזה הסוחרים בעיר מאיימים שאם נסכים על מחירים נמוכים אחידים הם יתבעו אותנו על הקמת קרטל ירקות בשוק.
את המחיר לא באמת אנחנו קובעים. את המחיר קובעים האנשים שיש להם כסף והם קונים. אנחנו רק בודקים כמה הם מוכנים לשלם, ומסדרים שיקנו כמה שיותר במחיר הזה."
"אז מה השתנה?" בוהים בו חבריו.
"עכשיו שיש לנו הקלות אנחנו יכולים להמשיך אותו הדבר, אבל יכולים להחליט כל אחד על מבצע פרסים שלו. לא קרטל!
למשל מי שיקנה אצלי חמוצים לשבת ביותר ממאה שקל יקבל פרס שניים במחיר אחד, כאילו קנה במאתיים שקל. גם מי שלא צריך כל כך הרבה חמוצים יקנה רק בשביל המתנה . את העודף שיביאו לבית התמחוי, או ישימו בארגזים בפינה. אני מוכר, מרוויח לא זורק סחורה, והם יזכו במצווה."
את המשפטים האחרונים הוסיף סימון בפקפוק מסוים , כשמראה הדג המושחת במנתו של הכרסתן מרצד מול עיניו.
בסופו של השבוע הבא לא הפכו סוחרי השוק ולו ארגז ירקות אחד.
בכל הבתים עסקו עקרות הבית בבישול מטורף כאילו הן מתכוננות לסדר פסח.
לפני כניסת השבת כשראו הנשמות הטובות שאין מקום במקרר , הן שלחו את הילדים עם סירים לבית התמחוי, אבל שם כבר היה סגור, וספק אם היו מקבלים מנות מבושלות מטעמי כשרות.
אז לקחו את המזון המיותר אל פאתי השוק, אבל זה היה מקורה ונעול. השאירו את המזון בכניסה, וחתולי העיר חגגו עד שעלתה צחנת המזון הנרקב אל השמיים.
אסתי, אשת ראש העיר המחפשת משרה באחת מאגודות הצדקה הפרטיות בעיר, וזאת כדי למנוע דפוטיזים, טוענת שאין זה מתפקידה של מחלקת הרווחה בעירייה להנפיק תלושי מזון למען ביטחונם התזונתי של מובטלי העיר.
א. אין זה מזכויותיה של העירייה לגבות מיסים מוגדלים מחלק מהתושבים כדי להאכיל חלק אחר.
ב. בכל העולם הנאור (מה זה בדיוק?) נתון הטיפול בנושא בידי המגזר השלישי , ואנשים מקצועיים מסוגה יכולים לקבוע איך לחלק את משאבי העמותה: תרומות פרטיות, כספי ציבור וסובסידיות, (שממילא משלם המיסים מממן), בין הנצרכים ובין מנהלי העמותה.
ג. אם יתנו לאנשים להחליט מהו המזון הטוב והבריא עבורם ימיר חלק מהם את תלושי המזון בערק או וודקה , ואסתי מעדיפה שהם יאכלו סוכר וישתו שמן עד צאת נשמתם.
ולבסוף-ברגע שאנשים מקבלים משהו מן השלטונות הם חושבים שזה מגיע להם, שזאת אחת הזכויות שלהם, כי פעם עבדו, שלמו מסים והאכילו אחרים.
אבל כשמטפלת בהם עמותה, במקום לדרוש עוד הם אומרים תודה על מה שהם מקבלים, שלא לדבר על כך שזה תמריץ לקבל כל עבודה אחרת- (בכל שכר), איש לא מאיים על עובדות מחלקת הרווחה, וראש העיר נקי.