חופש העיתונות, או עיתונות חופשית?
זרח אברמזון, מייסד המקומון "עירי", היה בעבר עורך המוסף החברתי של עיתון מפלגתי גדול בתפוצה ארצית.
העיתון לא נמכר בקיוסקים, אלא היה לו קהל מנויים רחב – מוסדות ומפעלים ציבוריים, אשר רוב העובדים בהם , כך האמינו פטרוניהם, השתייכו למפלגה השלטת.
תפקידו העיקרי היה לתווך בין האידיאולוגיה המפלגתית הטהורה, בה האמין בכל מאודו, לבין ההתנהלות המעשית של מנהיגיה. לצורך זה היה עליו לגייס לעיתים קרובות את כל כישרונו, מרצו ויכולת השכנוע העצמי שלו.
הוא, בהחלט, העדיף לסקר את חייהם של נבחרי האומה תוך ראיון בני משפחתם או עוזריהם הקרובים הכפופים להם, ולבשר לעם שבצמרת הכול בשליטה וכשורה,(גם אם לא ממש על מי מנוחות).
אלא שהמפלגה הלכה ושקעה. המוסדות החליפו ידיים, והמנויים לעיתון הלכו והתמעטו.
הבלתי נמנע אירע-העיתון נסגר.
זרח נאלץ לעזוב את העיר הגדולה, ואת אשתו שעדיין עבדה כרכילאית בעיתון נשים- כי "עבודת הנשים לעולם אינה מסתיימת".
הוא חזר לעירנו, שבה היה לו קהל מעריצים לא קטן- בעיקר חברים של הוריו ממייסדי העיר, שעדיין ראו בו – בבוגר האוניברסיטה הראשון של היישוב- "אורים ותומים" במה שנכון לחשוב ולעשות בעולם הולך ומסתבך.
הוא גייס את מעט ההון שנשאר למשפחתו והוציא לאור את המקומון הראשון באזור.
ביתו , נאווה הג'ינג'ית, שהלכה בעקבות הוריה, ועמוס, חבר שלה ללמודים, הצטרפו לצוות.
מעט סיקורים על הנעשה בישיבות העירייה. ראיונות עם נבחרי ציבור לפני ואחרי בחירות ועם מנהלי מוסדות החינוך בתחילת וסיום שנת הלימודים. מעט הודעות ומודעות מטעם הגופים הציבוריים בעיר. (בעלי העסקים בעיר מעטים מדי או חסרי אמצעים מלגדוש את מדור הפרסומות.) יש ביקוש למדור דרושים, אך לא מספיק הצעות עבודה.
זרח ממלא עוד דף באנקדוטות סלחניות על אימא וחברותיה, על המנהגים המוזרים שייבאו מחו"ל. זה אמור להצחיק את הצברים החמודים. קריקטורה של עמוס על ענייני היום, וטור של נאווה על ענייני בנות.
קשה למי שפונק על ידי המוסדות לשרוד ברחובות.
צריך לגייס מודעות לעיתון. צריך לקבל טיפים ומידע ממי שמקורב לשלטונות או למרכזי ההחלטה. צריך לעניין את הקורא שטעמו הולך ומתחלף.
זרח עובר ביום ראשון ברחובות, ורואה במבט כלה כיצד מוציאים בעלי החנויות ערמות של עיתונים שלא נקנו- להחזירם למפיצים.
לא המפלה הכלכלית היא השוברת את רוחו, אלא התובנה שהוא , שהגיגיו פרנסו בעבר את השיחות התרבותיות בערבי שבת בכל סלון של משכילי האומה, מושלך כעת לגריסה בערמות מִחזור של עיתון שאין בו חפץ.
"אבא, תקשורת לא עובדת יותר בשרות השלטון." מבקרת אותו ביתו. אתה צריך להיות נשכן יותר- כיאות לכלב שמירה של הדמוקרטיה."
והנה, נזרקת לבנת החבלה בעיירה המנומנמת, ולעיתון הייתה עדנה. דיווח על מעלליו של צורף ותחקיר מקיף של עמוס על קשריו ומקורות כוחו מחזירים את המכירות לשיא.
זרח בטוח שהוא עוזר לטובים להילחם ברעים ולשמור על חוק וסדר בעיר, אלא שאז מצרפים את צורף ל"כוחותינו ". רבים בעיקר מוותיקי העיר ממורמרים – "שוה להיות סחטן".
זרח וראש העיר היו הילדים הראשונים שנולדו בעירנו. אמהותיהם ההרות הגיעו יחד באותה אנייה לישוב החדש. כך אפשר לומר שהם חברים מבטן ומלידה.
זרח הצטרף לתנועת נוער, ורק אחרי שהפך לאידיאולוג הראשי שלה המשיך בלימודיו, ואילו ראש העיר יצא ללמוד משפטים, ורק אחרי שחזר הביתה מן העיר הגדולה הצטרף לפוליטיקה המקומית.
בימים טובים יותר יכול היה המפגש בין השניים להניב כתבה מחמיאה ומשעשעת בנוסח "אלו הם חייך" המארחת את כל "מלח הארץ" המקומי. אך מסתבר שמלח הארץ נעלם ונאלם (או בסדר הפוך). המרירות ההדדית מן המצב העלתה את השיחה ביניהם לטונים גבוהים, רגוזים וצורמים.
- "אני מחויב לשמור על הדמוקרטיה." טען ראש העיר בלהט.
"אי אפשר לתת לאוכלוסיה כל-כך רחבה, הפעילה בעיר, להתנהל ללא ייצוג הולם , וללא לקיחת חלק בהחלטות חשובות, בלי לצפות לפיצוץ, במקרה שלנו תרתי משמע.
אם הם, ההמונים, רואים בצורף את מי שמבטא את מאווייהם, צריך לקרבו למען לקרבם, גם אם מקריבים בכך כמה עקרונות."
-"אתה מתכוון שאתה מחויב לשמור על הכיסא בכל מחיר. והעיקרון שויתרת עליו הוא מנהל תקין.
השלטת טרור ופחד למען מראית העין של 'אני שולט'."
-"ההתנשאות שלך ושל כל הדומים לך הביאה אותנו למצב הזה." הרים ראש העיר את קולו.- "אתה נפחד ובצדק. המפלגה שממנה ינקת התייבשה. ההמונים בעיר שלנו לא פוחדים. הם לא רוצים לשמוע ממך מה נכון ומה לא נכון.
אני נשאר לשמור על העיר שתתנהל נכון ובצורה חוקית למען כל תושביה. ואם אצטרך להקריב ולרסק לשם כך את האליטות המיותרות מסוגך, לא אהסס לעשות זאת."
- "אליטות ?" חשב זרח. הרי משפחתו של ראש העיר הייתה מאליטות הממון המקומיות.
הוא חשב על הכסף שנשפך על הקניית השכלה לבן היחיד והלא כל כך מוכשר של ה"דויטשים".
-"לרסק את האליטות?
האליטה שלו התרסקה מזמן.
הוא מספר לעצמו סיפור, ומאמין בו. הוא מזדנב אחרי המון מתפרע, ומפנטז שהוא מנהיג אותו."
"אך האם לא כך היה המצב גם עם המפלגה לפני שהעיתון נסגר?" מהרהר זרח, מפוקח לחלוטין.
חלומה של נאווה החל להתגשם: עיתונות חוקרת, עיתונות מבקרת ובלי השתפכויות נוסח "אנחנו עשינו" "אנחנו בנינו".
תחקיר של עמוס העלה שבנם של הדויטשים נגש שמונה פעמים לבחינת האסמכה של לשכת עורכי הדין, ובכולן נכשל. מה שלא הפריע לו, כמובן, להצטרף לפוליטיקה המקומית כ"עו"ד דויטש".
לא שראש עיר זקוק להשכלה משפטית או אחרת. ייתכן שחושים בריאים של בעל בית טוב+ מעט כריזמה יספיקו, אבל כאן יש התחזות, וזה חמור מאוד.
התחקיר שעיקרו "העיקר להיבחר, כל השאר לא חשוב." השתרע על כל העמוד הראשון של המקומון. בתחתית העמוד צייר עמוס, שהיה גם גרפיקאי מוכשר, תמונה של ראש העיר כמריונטה על חוט . בחוט אחז צורף כשפניו, שצוירו בהדגשה על הצדודית (החוטם) כמקובל, מגחכות בלגלוג אכזרי. על הבמה מתחתיו מתפוצצת לבנת חבלה.
"הבוגד ישלם את מחיר בגידתו. " חושב זרח, ומאשר את הכתבה.
שוב נסקו מכירות המקומון, אבל רק לשבוע אחד.
בישיבת חברי מועצת העיר הקרובה חילקה מזכירתו של ראש העיר עותקים מוקטנים ולא כל כך ברורים שצלמה מן המאמר.
הדברים לא משכו תשומת לב מיוחדת, משום שמי שבאמת התעניין כבר קרא את המאמר בבית.
מה שמשך את עיני כולם הייתה הקריקטורה שצולמה דווקא ברור ובהגדלה של מאה וחמישים אחוז. המבט הזחוח של צורף , האף המעוקל ומעל הכול שער שחור מקורזל מעוצב בתספורת אפרו.
גם מי שחייך בתחילה למראה הקריקטורה המשעשעת בהחלט, מחה את החיוך מייד כשהרגיש בארשת הרצינית בחדר.
חברי המועצה עיינו בדממה בדפים , ועברו ללא שום הערה לסדר היום.
"הוא ישלם את המחיר, הבוגד!" אמר ראש העיר בליבו. "אני האחרון שניסה לעזור לו ולשתף איתו פעולה כשכולם, כולל אשתו, זרקו אותו לכל הרוחות, והוא נשך את היד האחרונה שליטפה אותו.
נראה אותו עכשיו."
למחרת ניסה עמוס לקבל את תגובת האופוזיציה למאמרו. (צריך לתת חיים לנושא לפחות עוד שבוע). הוא חשב שכך ייתן במה גם לשלומי, חברו הטוב מהתיכון, שזו הקדנציה הראשונה שלו במועצה.
"יא חתיכת נאצי, יא גזען! " שמע קול נוהם אליו מהצד השני של הקו." זה אתה ציירת את הקריקטורה הזאת? העבריין המזרחי הקלאססי…
יש לך מזל שהחברה לא עלו עליך כבר בבית הספר. היו מסדרים לך את הצורה. רוצה להיות ילד כאפות? אל תערב אותי!"
מבועת פרץ עמוס לחדרו של זרח. "איך סידרת אותי ככה? אמרת לי שצורף בולגרי. על בולגרים הרי אפשר להעביר ביקורת.
-"אני אמרתי לך?" תמה זרח. "אין לי מושג מה המוצא של האיש."
– "אמרת לי לבדוק בקשר ל'בולגרי' הזה מיפו."
– "לא! אמרתי לך לבדוק בקשר לבחור הוולגרי הזה מיפו, ואגב, שני הדברים נכונים. משפחתו הגיעה למעברה שהוקמה כאן בזמנו לאחר סכסוך שכנים אלים מאוד במעברה ההיא. כאן הייתה להם משפחה מורחבת תומכת, וראש הוועד של הישוב היה גאה בהצלחת הקליטה במקום."
-"לא משנה, את הנעשה אין להשיב ." חשב עמוס, שכלל לא היה פחדן, אבל היה אדם מעשי מאוד, וליבו ניבא לו רעות …
***
דיואי היה מורה לגרפיקה במכללה האזורית ומדריך אומנות במתנ"ס . במסגרת זאת קיבל כפרויקט קבוצת נערים בסיכון, והחל להכשירם ברצינות לעולם העבודה במקצועות הצילום והדפוס.
ככל שהדבר היה תלוי בכישרונו עשה עבודה טובה. מציאת תעסוקה עבור חניכיו באזור כבר הייתה סיפור אחר.
אזור התעשייה הלך והתנוון. המקומון הלך והצטמצם. לפרסומות לא היה ביקוש. הוא ונעריו נאלצו להסתפק בהזמנות מתקתקות לשמחות ומעט מודעות עבור שני בתי הקולנוע שעדיין לא נסגרו בעיר.
"אני מכין את דור המובטלים הבא בסביבה." היה מכריז בציניות.
יום אחד הוגה, או שאולי מייבא, אחד הנערים רעיון: " נדפיס לחנויות במרכז המסחרי פרסומות פרטיות עם תמונות של מוצרים, נדווח על מבצעים, ואולי נדפיס אפילו תלושי הנחה. נחלק את הדפים במו ידינו בכל תיבות הדואר בעיר."
ההצעה של הנערים זולה ומקובלת על סוחרי העיר-מאה אחוז תפוצה.
המיזם זוכה לפרסום בתקשורת:-"כך מטפלים במקומותינו בנוער מנותק, והופכים אותם לאנשי עסקים."
עמותה פרטית, שרוצה לזכות בעצמה בתקציבים ציבוריים, מצליחה לגייס כסף לרכישת בית דפוס קטן, והמיזם נרשם כשותפות של חברי הקבוצה. דיואי לא שוכח לרשום את עצמו כאחד החברים.
בבחירות הבאות כבר מתמודד האיש למועצת העירייה כראש סיעת "תל און הצעירה" למען השתלבות הצעירים בחיי העיר והפסקת ההגירה למרכז, ומתמקם באופוזיציה כסיעת יחיד.
הוא היה יכול להשיג יותר קולות ולהכניס שלושה חברים למועצת העיר. הוא היה יכול להתקבל בחיבוק בקואליציה ולחלק תפקידים לתומכיו, אבל למה לו? כעת הוא שליחם היחיד בעירייה, ועיניהם נשואות אליו בכל משאלה קטנה כגדולה. אם יצליח- התהילה שלו. אם לא- "חבל שהסיעה כל כך קטנה, אבל הוא ממש, ממש, משתדל".
מניסיונם של אחרים למד שברגע שאחד הנערים יצטרף אליו ויריח שלטון, הוא יתחיל לחתור לפילוג או למהפכת חצר שתעמיד את אותו "מהפכן דגול" בראש הפירמידה .
היו לדיואי מסקנות משלו על סיפורי שלגייה ושבעת הגמדים שרווחו אז בפוליטיקה.
הוא אמנם ראה את עצמו כשלגייה שבין הגמדים, אך השלגייה ההיא מהאגדה הייתה מטומטמת. עם כל התכונות שלה יכלה לגרום לכך שהגמדים יבשלו , יכבסו וינקו בשבילה, ולא להפך.
הוא גם לא ייתן לאף אחד להפוך אותו לסינדרלה. הוא גבר, והוא גם לא מצפה משום נסיך לנס, או שיעיר אותו בנשיקה וישלב אותו מאהבה בשלטון. ( בכל מקרה עדיף להיות לשון מאזניים. אתה יכול לסחוט מ"חרמני השלטון" כטוב בעיניך, ולעולם לא להיות אחראי לכישלונות ומחדלים. כל הזכויות ללא חובת הוכחה אחת.)
כעת דיואי במועצה , ויש לו תקציב לקשר עם הבוחר. צריך רק להשקיע אותו נכון.
דיואי מחבר את כל הפרסומות לחוברת, ומפזר בין לבין סיפורים על פעילותו המבורכת בישיבות העירייה ורכילות עם סיפורים פיקאנטיים על מעללי שאר החברים במועצה , אך לעולם לא ביקורת על מעשיהם או מחדליהם. אין לו שום עניין לתקן את העולם או להסתכסך עם מישהו שאולי יזדקק לו בעתיד.
-"אולי תדפיסו גם כמה פרסומים של העירייה?" שואל ראש העיר. "אני חייב להודיע על מכרזים בעיתון, אבל אין חוק שמחייב אותי לפנות לעיתון מסוים. "
-"תפנה לחברה שלי . הם ישמחו לעמוד לרשותך במחיר המקובל. "
ראש העיר סומך על החינמון, ובכך מכתיר אותו לעיתון העיר.
עוד חברי מועצה משקיעים את קצבת ה"קשר עם הציבור", והמרץ שנשאר להם, לפעול בהופעות מצולמות בחינמון. כתבו עליך בעיתון- משמע אתה קיים.
אחרים מתלוננים שאינם מקבלים קצבה מספיקה, והכיסוי לא דמוקרטי. קצבתם מוגדלת בלי הרבה ויכוחים. טעמם של נבחרי העיר משפיע כעת על מבנה ה"פרסומון". הם הרי נבחרו בעזרת הבנתם את טעם הציבור. עיתון שלהם יענה בהחלט לטעם זה.
התפריט מכיל כעת את דבר ראש העיר וברכותיו למועדים מיוחדים, מידע על תוכניות ומכרזים שמשדר ממלכתיות, לצד מודעות על אירועי בידור ופרסומות של מועדונים לעיתים מפוקפקים למדי. מודעות של העירייה לצד מידע שמקורו חסוי ורכילות על ידוענים של העיר, (לרוב תעמולה עצמית של מי שכל חשיבותם בכך שייצרו רעש, וכתבו עליהם בעיתון), הרבה תמונות ומעט טקסט.
במקום הדיווח היבש על מה שקרה בעיר- תיאורים עסיסיים על שערוריות ויריבויות של אותם יצרני רעש.
בזמן שזרח ממשיך להלל ולשבח בפאתוס את "אבות האומה" המסתוריים בעיתונו, ומקבל מודעות "טהורות" בלבד, מקבלים קוראי החינמון בנות בפוזות מפתות, תמונות נוף מתחלפות בתמונות ערום- "נוף עירוני" בליווי כתוביות בסלנג חביב.
"פעלם" הופך ל-איך חגגו ומה זללו.
"מלחמתם הצודקת " – מלחמת כנופיות שכולם מכירים את ה"סלב" שבהם מדובר.
האנקדוטות החביבות על "אימא שלי" הפכו לירידות בוטות נוסח "אימאשך" , אבל המשיכו להתייחס בעיקר לאמהות מעדתו של זרח. כשהן מאשימות אותן בשרמוטיות/ קרירות מינית , הפקרה של ילדיהן /הגנת יתר, ערמה/טמטום, רוע, קמצנות/ בזבזנות לא טבעית .
"האם גם זה חלק מריסוק האליטות של ראש העיר?" תמהה זרח.
התשובה הייתה דווקא בידי דיואי המעשי והציני. אלו (המושמצות) היו נשות האנשים שבנו את העיר, ולחמו עליה. הם חיו בבתים קטנים ודלים כשהגיעו גלי העלייה למעברות, אך מסביב לכל בית הייתה גינה עם פרחים ודשא, ומראה של מהוגנות וניקיון לבגדים שהביאו איתם משם… שנים לפני הצנע. ואת זה לא סולחים להם תושבי העיר החדשים.
השפלת הנשים האלו היא תבלין נסתר וחשוב בכל מלחמת בחירות, וכמובן גם מוכרת עיתונים, או חינמונים, ליתר דיוק, כי צרכני הבדיחות לא בדיוק זורקים כסף על עיתונים…
כל מה שמשפיל את אותה אם אומללה מחזק את זקפתם של המוני המצביעים בני האם האחרת, וזה טוב לעסקי הבחירות של אותם "חרמני השלטון" שכבר פגשנו. .
"עיתון, זה לא שירות ציבורי. זה עסק פרטי ". היה עונה דיואי למבקרי העיתון. כולם ידעו שבמקרים אחרים, כשרצה להתגאות בפעלו, הוא הפך את סדר המשפטים בתקבולת, ואז העיתון היה בהחלט שירות ציבורי שראוי לסבסוד.
אבל זה אינו ביטאון עירוני, ובעצם למי הוא בכלל שייך?
וכך תחילה פעם בחודש, ואחר כך כל שבוע .קיבלו אנשי העיר "בחינם" חבילה של פרסומות פרסומים ו"צהוב" לתיבות הדואר שלהם.
בין אם אהבו את זה , ובין אם לא, לא יכלו להתלונן. כי לא בודקים את השִניים לסוס שקיבלת במתנה. אך נשאלת השאלה אם מותר לכפות על אנשים מתנה שאוכלת.
את מחיר הפרסומות גלגלו הסוחרים על קוני המוצרים. והסדק הרחב בכביש מול העירייה לא תוקן חודשים רבים , כי התקציב הועבר לקשרי הציבור של "נבחרינו", ומי שמכוניתו נפגעה מהנפילה לאפיק המוזר הזה, לא העלה בדעתו כששלף את פנקס הצ'קים במוסך את מי הוא מממן באמת.
למקומון של זרח כבר לא נשאר מקום.
בסופה של אותה שנת לימודים ריגשו שני אירועים את עירנו הקטנה.
אחת המכוניות שהשתתפה ברונדו המסורתי שעורכים השמיניסטים לקראת סיום הלימודים פרצה פתאום מהטור, רסקה את שער בית הספר, ונעצרה רק על ידי קיר אולם הספורט, כשהיא משאירה מאחוריה את איש הביטחון של בית הספר ושניים מהצופים מתבוססים בדם.
אחר כך התברר שלנהג , בן טובים, לא היה עדיין רישיון, אך הוא התבייש לגלות לחברה שנכשל גם בטסט השלישי, ולקח את אחת מהמכוניות של אביו בלי רשות, כמובן, ובלי שהאב, המוכר כאדם אחראי , ישים לב לחסרונה …
מעלותיו ומעמדו של האב לא עניינו את חברת הביטוח, שסירבה לשלם כל פיצוי לנפגעים, והפנתה אותם חזרה אל בעל הרכב.
באותו שבוע בדיוק סיימה אסתי, "חפש את האישה "(שמאחורי ראש העיר ),את לימודיה בפקולטה ללימודי החברה.
רבים מתושביה המבוגרים יותר של העיר זכרו את הבחורה הצבעונית , ביתו של אחד מ"קבלני החפירות", שעוד טרם שכחו רעמי התותחים "סחבה" את אחת מהמשאיות של אבא, מלאה אותה כל טוב, ובלי להיפרד מאיש חצתה עם שתי חברות מהשמינית את הסואץ.
היא חזרה משם עם מי שהיה לימים ראש עירנו. לפני שהסתיימה חופשת השחרור העמידו השניים חופה בגן ביתה, ומאז הקדישה את כל פעלה לדחוף את האיש שלה למעלה.
השלוחה החדשה של האוניברסיטה, שמאפשרת לאנשים מבוגרים לרכוש תואר, פתחה לפניה את עולם האקדמיה, וכעת ברצונה לחלוק עם בני עירה בידע ובהגיגים שרכשה.
סמיכות האירועים שכנעה את עורכי תכנית הבוקר של הערוץ המקומי שיש מקום לראיון עם אשת ראש העיר.
-"ניסיון חיים וראש בריא", מסכמת אסתי את הראיון, שהכיל כמובן תצלומים וקטעים אוטוביוגרפיים מנעוריה הסוערים, "לימדו אותי שאין טעם ללכת ראש בראש עם הנוער, אלא אם מתעקשים להכניס אותם לכלא.
אין טעם להגביל אותם לא בגיל שמותר לשבת להגה וגם לא במהירות, ולא שאני בעד נהיגה פרועה בכבישים. תאמינו לי , אני נגד! אבל הם ממילא ייסעו מהר מהמותר וישבו להגה בגיל צעיר יותר- אז מה נכריז על כולם כעל עבריינים?
ולא שאני בעד קיום יחסי מין בגיל צעיר כשהילדים לא בשלים לכך עדיין, עולה קולה למעין צווחה צדקנית. אבל, וכאן כיוונה למקרה מצער אחר שאירע בביה"ס, אם ילדים בגיל ארבע עשרה רוצים לקיים יחסי מין נכריז עליהם כעל סוטים, עבריני מין ואנסים, ונכלא אותם בכלא לשארית חייהם?"
-"שמעת?" פונה יוני החנפן בגיחוך רחב לגברי צורף שמשחק ביליארד מול מסך הטלוויזיה . –"נוכל לאנוז את אמה הפוסטמה, ולספר לכולם שהיא ביקשה את זה."
אבל פניו של גברי נשארות חתומות ואדישות בפוזה שאימץ לו לאחרונה מול הראי.
המעמד החדש שרכש משאיר את הפוסטמות מחטיבת הביניים בדיוק כמו את החתולה, ואבוי למי שינסה להזכיר לו את זה, רחוק מרמתו.
לאחר החופשה חושבים בהנהלת בית הספר שהפצצה שהטילה אסתי מצדיקה דו שיח בין הדורות.
ביום הלימודים הראשון יזמינו את אסתי, נציגים של הנוער , רדיו ועיתונות מקומית לרב שיח בנושאים הבוערים –זכויות וחובות? הנוער בעידן החדש.