כשכל חברותיה לקן "קיבלו את דין התנועה" והתנדבו לצאת לשליחות לפזורות אשר מעבר לים, קנדה וארצות הברית, לגייס עולים או לפחות כספים לפיתוח הארץ, האמינה נילי שהתרומה האמיתית היא לצאת להתנדב, לעבוד ולפעול בעיירת פיתוח.
חברותיה הוכשרו לדבר רהוטות באנגלית ולפרוט על הנימים הנכונות של שועי הארץ או לפחות הקהילה. מה שלא בהכרח הגביר את ההתגייסות לעלייה המונית, אבל תרם בהחלט לכושרן למצוא בני זוג אמידים ולהשתקע לצמיתות ביעד שליחותן.
היא לעומתן נשלחה לקורס הוראת עברית וחשבון לילדים ומבוגרים.
כרווקה קיבלה דירת שני חדרים ב"שיכון המורים" בעיירה, ואחר כך כשהיו טענות לגבי הכשרתה נשלחה לקבל תעודת מורה מוסמך בסמינר הקרוב.
על אף שאיש מבני הזוג הפוטנציאליים שלה לא הסכים להצטרף אליה, בכל זאת החליטה להשתקע לצמיתות ביעוּד שלה.
בתחילה היו לה חיי חברה מעניינים. עוד בחורות מלאות מוטיבציה ושואפות לטוב שנשלחו ללמד או לטפל בבני העיירה על ידי משרד החינוך או הבריאות.
אפילו משפחות שנזקקו להטבות המוצעות על ידי אותן רשויות לבעלי מקצועות נדרשים.
את כולם הדריכה. הזמינה לחוגי בית, בהם הרצתה להם על דרך העבודה המומלצת עם תלמידים והורים בעלי מנטאליות שונה.
אלא שאט אט התחלפו הדיירים בשכונה. הבחורות הצעירות נישאו ועזבו. המשפחות שגדלו והתבססו כלכלית חזרו לביתן הקודם בערים הגדולות או שעברו לשכונת הוילות שנבנתה עבור האוכלוסיה החזקה יותר.
הדירות הממשלתיות הוסבו למשרדים, וחושך אפף את מרבית המבנים בשיכון לאחר שעות העבודה.
המחנכת השקיעה את כולה בעבודה, ואף ראתה פרי בעמלה. תעיד על כך שושנה.
את שושנה פגשה המחנכת בתחילת שנת הלימודים שבה קיבלה לקדם, כפי שרק היא יודעת, את כיתה ה1. שום מורה אחרת לא העיזה לקבל על עצמה אחריות לחינוך חבורת ילדים פרועים וחסרת כל מוטיבציה לרכוש ידע או לשתף פעולה שכזאת.
ושם, בחדר הדחוס והמחניק, כמו נצנוץ של יהלום במכרה פחם האיר חיוכה של שושנה מפינת הכיתה.
שושנה בת למשפחה קשת יום הגיעה לכיתה ה' בלי לשמוע על לוח הכפל , היא אפילו לא ידעה איך מסמלים את הפעולה. איש לא לימד אותה לקרוא מפה, והיא לא נדרשה ולא קראה מימיה ספרות יפה.
בזאת לא הייתה שושנה שונה משאר חבריה, אך היא קיבלה את המחנכת במבט מחייך מלא ציפייה, וכשבני הכיתה החלו להמהם ולזמזם בשעמום מופגן רגע אחרי שהמחנכת הציגה את עצמה בפניהם, היסתה אותם בלחישה רועמת ומבט מאיים בעיניים, עד שאחרון הפרחחים השתתק באימה.
"היא תהיה המנהיגה החיובית של הכיתה". ציינה המחנכת לעצמה. "צריך רק לדעת איך לטפח אותה".
ואמנם שושנה הכירה היטב את עקרונות ההישרדות "בשוק הפרוע" בו התנהלו חיי העיירה.
היא למדה אותם כבר מגיל חמש, מתקופת היותה העוזרת של אבא בדוכן בשוק.
היא ידעה שאם ק"ג תפוחי אדמה עולה שני שקל, אז חמישה כאלה עולים עשרה שקלים, והיא הרי לא ידעה את לוח הכפל או על קיומו, עד שהמחנכת לקחה אותה תחת חסותה.
היא לא ידעה את ההיסטוריה של השימוש במכשירי או ביחידות המדידה כמו המטר והקילוגרם, אף כי ידעה באילו אבנים להשתמש במשקל, ואיך לסלק אחת קטנה, לא נראית, ואז גם כמות הירקות שצריך לספק ללקוח יורדת.
היא תמיד עיגלה את סכום הכסף שעליה לקבל כלפי מעלה ואת העודף שעליה לתת כלפי מטה, על אף שרק לקראת סוף אותה שנת לימודים למדה כיתתה את הסימנים > ו < ואת המושג "בערך", ונבחנו על: "תעריך מה גדול ממה", ו"מה קצר ממה", בעיירה שבה הגדרות בין הבתים נקבעו לפי המכות שבעלי החצרות יכולים להעניק לשכניהם ולאו דווקא לפי המודדים המוסמכים מטעם משרד השיכון או מהנדס העיר .
"כמה מהר היא מתקדמת!" ציינה המחנכת באזני חברותיה. "תראו, היא תהפוך לנסיכה מהר יותר מסינדרלה שהפכה לכזאת בהינף מטה הפלאים".
מה שהמחנכת לא העלתה בדעתה הוא ששושנה כלל לא הייתה זקוקה לפֵיה.
המחנכת לא לימדה אותה חשיבה מתמטית, ולא הקנתה לה אפילו מושגים בתפיסה חשבונית. היא רק לימדה אותה בעצם לשיים ולסמן את אותם המונחים.
אך "סינדרלה", בניגוד לאותו תם שמרגע ששמע שהוא מדבר פרוזה נאלם דום, דווקא החליטה בשלב מסוים שהיא תשתמש יפה ובצורה משכנעת בכל אותם מונחים גבוהים שלמדה, שישרתו אותה בחשבונה בבוא היום.
והמחנכת נחושה להמשיך בתפקיד הפיה שלקחה על עצמה, גם כשהכיתה עוברת כעבור שנתיים לידיים אחרות. היא נשארת איתה אחרי הלימודים בספריית בית הספר ומלמדת אותה את כל מה שהיא עצמה יודעת, שמסתבר אט-אט שבמונחי התקופה הזאת זה לא הרבה.
בדרך כלל למסיבות הסיום מגיעים כל ההורים שילדיהם לא סומנו ככישלון של הכיתה.
אך למסיבת סיום בית הספר היסודי של שושנה, על אף שברור שהיא תקבל תעודת הצטיינות, מגיעה רק המחנכת הגאה לעודד ולהשמיע תרועות. זהו יום חמישי, וההורים טרודים מדי בדוכן שלהם.
שושנה מוסרת את תעודת ההצטיינות שלה למחנכת. בבית עלולים לקחת אותה בטעות לאריזה, ניגוב או ריפוד של איזה סל. חוץ מזה, מחייכת שושנה את חיוכה הכובש, האם המחנכת לא הרוויחה את התעודה ביושר? בעיניים דומעות נטלה המחנכת את התעודה, לא לפני שחיבקה את שושנה, והבטיחה לה בקול רועד שהיא, שושנה, ורק היא הרוויחה ביושר ובעבודה קשה את התעודה, אחר כך מסגרה את התעודה ותלתה אותה ליד תעודות ההצטיינות שלה.
כן, כמעט כל ארגון ציוני, שנציגיו הגיעו לתרום כספים לעיירה, מצא לנכון להודות למחנכת על התמסרותה הטוטאלית לעבודת החינוך בעיירה, והיא הייתה גאה בתעודותיה, על אף שהן לא עזרו לה כלל להתקדם לתפקיד מתגמל כל שהוא במערכת, גם לא לתפקיד מדריכה.
צריך תכונות אחרות שונות לחלוטין מתכונותיה של המחנכת כדי להתקדם לתפקיד ניהולי, ובאשר להדרכה, האם היא לא עושה זאת ממילא בהתנדבות? אז למה להתאמץ ולהשיג לה תקן ועוד לפגוע בכך בסיכוייה ובפרנסתה של מדריכה אפשרית אחרת שהמערכת רוצה ביקרה?
אמרו חכמינו "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו", שושנה היא "התלמידה" של המחנכת, אך היא בעיניה כבר הרבה יותר מעבר לזה, כמעט בת. ושושנה המצטיינת יוצאת בהמלצתה החמה של המחנכת המוכרת והמצטיינת ללימודים בפנימייה למחוננים, שהיא אמנם כזאת, ולא רק שם מכובס למוסד לילדים בסיכון שעדיין לא התדרדרו.
אחר כך היא מקבלת תפקיד משמעותי בצבא, ותמיד כשהיא מגיעה לחופשה היא מקפידה דבר ראשון לרדת בתחנה שליד דירת המחנכת ולשבת איתה על כוס תה עם נענע טרייה שהביאה מהדוכן.
המחנכת, שכבר מזמן הפסיקה להתעקש לשלם עבור התבלינים, יושבת מאושרת ומקשיבה לסיפורי ההרפתקאות שלה עם בנים ועם מפקדים, ורק לעיתים מעיזה להגניב איזו עצה מניסיון חייה שהפסיק, בינינו, להיות רלוואנטי, אך עדיין יש לה מה להציע ולייעץ כדי להבטיח את הטוב ביותר לעתידה של שושנה.
וכך, שוב בהמלצתה ובמעט לחץ על מצפונם של האנשים הנכונים, מתקבלת הנערה מעיירת הפיתוח ללמוד כלכלה באוניברסיטה הנחשבת ביותר בנושא בארץ.
שושנה מגיעה הביתה לחופשה רק לעיתים רחוקות, ושוב מבלה את מרב זמנה בבית המחנכת. כעת היא זאת שמלמדת את האישה המתפעלת מונחים שמעולם לא שמעה, גם לא בהשתלמויות שעוברות המורות כדי להישאר מעודכנות בעולם משתנה.
היא שומעת משושנה, הגאה בידע היוקרתי שרכשה, מושגים חדשים כגון: אופציות, קרן גידור ורגולאטור. מבקשת מימנה הסבר רק כדי לגרום לה לנחת רוח ולהרגיש חשובה כמי שהתהפכו תפקידיה, וכעת היא מלמדת את מורתה. (הרי יכלה למצוא את כל המושגים הללו במהירות במילון). אך מתוך להיטותה להחמיא לשושנה, היא, שהייתה כל כך חדת הבחנה בעבר, לא שמה לב שגם שושנה מספקת לה רק את הפירוש המילוני המדויק של המושג, בלי התייחסות רגשית או שיפוטית כל שהיא ובלי לקבוע עמדה האם עצם קיומו טוב, צודק, מועיל או מזיק לחברה.
בנעוריה בתנועה נהגה המחנכת להתווכח בלהט עם חבריה על כל תופעה, חוק או מושג שהוזכר בהרצאות- האם הוא מוסרי, טוב לאנושות, האם להילחם בעדו או דווקא נגדו. אבל כעת קול קטן, תת הכרתי, הזהיר את המחנכת לא לפתוח בשיחות כאלה עם שושנה. עם שושנה לא מתווכחים. את שושנה צריך לרצות. היא לא מדברת עדיין על ערכים, אבל למה לצפות מבחורה שבשיניים ובציפורניים ניתקה את עצמה מחברה נחשלת. המחנכת גרשה במידית את המחשבה מראשה. היא הרי לא מתנשאת. היא מחנכת! ושושנה עוד תפתיע גם במישור הזה.
שושנה מעדיפה לשהות בביתה של המחנכת גם כדי להתרחק מאחיותיה הצעירות שמנסות "להלביש עליה" בכוח בן זוג מתאים מהחֶברֶה, כדי שתוכלנה להינשא בלי לעקוף אותה.
הגברים המוצלחים לתפיסתן מהעיירה- בעלי השררה בשוק, פקחים ואפילו חבר מועצת העירייה הצעיר שחזר אחרי שהגיע לדרגת אלוף משנה, שאחת המפלגות הגדולות רוצה להריץ כמועמדה לרשות העירייה, והיא בהחלט יכולה להיות עזר מועיל כנגדו .
היא סולדת מכול הבחורים הגסים והבורים המחוספסים האלה, ממש כמו מהחנונים במעונות הסטודנטים, ורק האחרון שהוזכר ויכול אולי להתאים לה מבין מה היא רוצה. רק הוא לא נעלב.
גם המחנכת תופסת בסופו של דבר מה שאיפותיה של שושנה, וכמו אם שלא מוכנה למנוע מביתה את אשר מנעה מעצמה, היא מוחלת על כבודה ופונה אל החברות באמריקה, שהקשר נותק עימן לפני כל כך הרבה שנים, בבקשת עזרה. היא תשלח את שושנה להמשך לימודים במכון היוקרתי ביותר בעולם ללימודי כלכלה.
להפתעתה הן נענות מייד.
נשים מזדקנות אלה, שמצפונן מייסר אותן על כך שבסופו של דבר בגדו בשליחותן, חשות שהמעשה הציוני האחרון שהן יכולות עוד להספיק לעשות הוא להכניס את נערת הפלא מן העיירה להיכל הרם והנישא ביותר של כלכלת העולם.
מסתבר שבמושגים כלל עולמיים שושנה לא מבריקה כל כך. יש כמה נערות מטיבט ומאינדונזיה שעונות טוב יותר על הקריטריונים המחמירים לקבלת מלגת לימודים במכון.
הגברות לא מוותרות. הן עורכות ערב התרמה שאליו מוזמנים כל המי ומי של הקהילה היהודית. מציגות את שושנה ואת סיפורה בפניהם, ועד לסופו של אותו הערב נאסף כבר כל הסכום שיספיק לשושנה לשכר לימוד ולחיי נוחות עד לסיום הלימודים.
שושנה לוחצת את ידי מיטיביה ומודה להם בחיוך ביישני. ובו בזמן עיניה בוחנות את בית המארחת, את הכיבוד ואת התלבושות של האורחים בעיניים שופטות. "אך, אם זה היה שלי, מה שאני הייתי עושה עם זה." היא חושבת לעצמה.
זו הייתה השנה האחרונה של המחנכת במערכת. בקשתה לדחות את יציאתה לגמלאות לא נענתה. לא היה לה איש לחזור אליו בעיר שעזבה בנעוריה, והיא נשארה לגור בעיירה.
מכיוון שלא הייתה יותר עובדת מדינה נדרשת, היא שילמה מקצבתה שכר דירה, לא מאוד גבוה יש להודות, לחברה שלידיה הופרטו בניני "שיכון המורים" לשעבר.
האירוע המרגש בשגרת ימיה היה ביום בו הקיש הדוור בדלתה ומסר בידיה את המכתב הנכסף מרוז, כך חתמה כעת שושנה על מכתביה.
רוז עשתה חייל בלימודיה. היא סיימה בציונים טובים מאוד את שנת הלימודים הראשונה. היא התקבלה ללימודי התמחות בחברת השקעות ידועה המנוהלת בידי מלך הפינאנסים המקומי… מצטערת, אבל יש לה עדיין הרבה מה ללמוד ומה לעשות. זרם המכתבים פוחת לזרזיף ובסוף חדל.
"החיים באמריקה גובים ממך מחיר מלא וסוחטים ממך את טיפת הנשמה האחרונה." שכנעה המחנכת את עצמה, ולא הטרידה יותר את רוז, כדי לא להפריע לה בעיסוקיה התובעניים כל כך .
ורוז עסוקה במה שנועדה לו מלכתחילה.
רוז מוכרת תעודות ביטוח.
רוז מנהלת תיקי השקעות, קונה מניות של חברות מצליחות ומתגמלת את לקוחותיה ברווחים גבוהים.
אלמנות הקהילה היהודית, וגם חברותיהן ששמעו על הפלא הכלכלי שצמח בקרבן, מוסרות בידיה את כל כספי הירושה שקיבלו ביד קלה ובלב בוטח.
בעיקר נותנות בה אמון מורות גמלאיות שממש דורשות ממנה שתנהל להן את כספי הפנסיה.
היא מוזמנת לבתי המשקיעים גם לאירועים חברתיים. כעת גם היא לבושה במחלצות פאר.
הסבתות טובות הלב נשבות בקסם חיוכה, זה אותו החיוך שסיגלה לעצמה כבר אז, בתחילת כיתה ה1. הן מציעות לה את בניהן הרווקים, הנסיכים האמריקאים…
אבל רוז לא מעוניינת לא ברומנטיקה ולא בנסיך "חדל אישים" הסמוך על שולחן אביו . היא בנתה את עצמה במו ידיה, וכבר יש לה מוניטין משלה. מגיע לה לקבל את המלך בכבודו ובעצמו.
ואמנם, ה"מלך" זיהה זה מכבר את יכולותיה של רוז.
הוא זיהה תוך עשרה ימי עבודה את כל התכונות המיוחדות של רוז, שלא זוהו על ידי המחנכת שואפת הטוב, בעשר שנות חיים.
הוא הציע ל"רוז שלו" עד חצי המלכות, והיא נשארה בת זוגו הנאמנה.
***
זאת הייתה השנה הראשונה שהמחנכת לא הוזמנה למסיבת סיום השנה בבית הספר.
עד לשנת לימודים זו נהגה לבקר מדי פעם, כאשר הבדידות גברה עליה, את חברותיה בהפסקה הגדולה ולהיסחף איתן לויכוחים פדגוגיים או פוליטיים.
מדי פעם צלצל הטלפון מאוחר בערב או שהעיר אותה השכם בבוקר, ומן הצד השני נשמעה תחינה להציל את המערכת ולהגיע למילוי מקום.
בימים שהייתה פנויה, ישבה בספרייה (הדי דלה) שבשכנות לבית הספר וקראה את כל הספרים המומלצים שלא הספיקה קודם, כשהייתה שקועה בעבודתה. לעיתים היה ילד מגיע לספריה בלוית אימו שזכרה אותה עוד מתקופת ילדותה, ושניהם היו מבקשים המלצה לספר טוב, או עזרה בהכנת שיעורים.
בערבי חג הייתה אורחת הכבוד בהרמת הכוסית ובחופשות הוזמנה על ידי הוועד להשתתף בטיול או הרצאה.
אלא שאז הוכרז על צמצומים במערכת. המנהל החדש, שמונה לא מכבר לבית הספר, הכריז על פיטוריי התייעלות, והוציא את מרב הצוות שאיתו עבדה לפנסיה מוקדמת.
"הן שחוקות והנוער לא ממושמע להן."
"הן חוסמות את התקדמות המורות הצעירות והמוכשרות, תרתי משמע, שמגיעות מלאות מוטיבציה מן המכללה האזורית." טען בשימועים, כאשר שלח אותן ממורמרות זו אחר זו הביתה, והחליף אותן במורות ילידות המקום לשביעות רצונם של העסקנים הפוליטיים במשפחותיהן.
וכך, לקראת מסיבת סיום השנה לא היה מי שיזכיר לוועד שצריך להזמין את ותיקת המורות לבמת הכבוד ולתת לה לשאת דברי שבח בזכות הישגי בית הספר מיום הקמתו ועד ימינו.
מפוחדת ועצובה ישבה בודדה על המרפסת, ושמעה את הד הנאומים השחוקים והמסכת הישנה, שנכתבה עוד בתקופתה, חוזרים ומושמעים מפיות לא מוכרים.
אבל כעבור יומיים נשמעה נקישה בדלת. למראה הילדה שעמדה בפתח כמעט נעתקה נשמתה. "שושנה"?
הקטנה שבאחיותיה של שושנה באה לבשר שרוזי מגיעה לבקר בעוד שבועיים.
ההורים כבר צבעו לכבודה את הבית, והיא הקטנטונת באה ביוזמתה לעדכן את המחנכת, כדי שגם זאת תספיק להתכונן לאירוע.
המחנכת לא יכלה לצבוע את הקירות המאפירים, אבל היא מרקה ככל שיכלה את הרהיטים והמראות, קנתה מפות חדשות לשולחנות ולמדפים השחוקים, וליום המיועד מילאה את האגרטלים בבית בפרחים. הרי שושנה תמיד, דבר ראשון כשהיא חוזרת לעיירה, יורדת בתחנה שליד ביתה של המחנכת ומכבדת אותה בביקור.
היום המיועד עבר, ואיש לא בא לבקר. אולי השעה לא הייתה מתאימה, ואולי פשוט משום ששושנה לא הגיעה הפעם בתחבורה הציבורית. מונית מיוחדת הוזמנה לכבודה לפתח שדה התעופה, והביאה אותה לפנות בוקר ישירות לבית הוריה.
עבר יום ויומיים, הפרחים הרכינו ראש בחום, ואיש לא בא לבקר. גם מכשיר הטלפון עומד דומם בפינה, ואיש לא טורח להתקשר. כנראה שרוז טרודה מאוד. ככה זה כשאת אשת קריירה.
ואמנם רוז הייתה טרודה ביותר .
בדרך כלל העניקו בעיירה אזרחות כבוד למבקרים מן החוץ שתרמו לאחד ממוסדות העיר, ומייד אחרי הטקס עזבו את המקום. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבת העיר נמצאה ראויה לכבוד.
תחילה, כמי שמכירה היטב את כל המכובדים, הוזמנה לישיבת חברי מועצת העירייה. היא ישבה מחייכת את חיוכה המקסים, והאירה פניה לכולם, גם לחברי האופוזיציה, עד לרגע שבו העיזו הנוכחים הנרגשים לפנות אליה ישירות. "אז מתי את חוזרת? העיר זקוקה להנהגה מוכשרת." ו"אם את לא יודעת במה להתחיל, אולי אפשר להמליץ על הספרייה בבית התרבות?" באותו הרגע קפאו ונאטמו פניה. היא הרי לא מתכוונת לא לחזור ולא לתרום לעיירת הקיפוח הזאת שמימנה נמלטה במאמצים כה מרובים ואחרי כל התלאות שעברה…
אך היא לא התפרצה על הדוברים החצופים כנהוג במקומותינו, אלא סובבה את פניה אל עבר ראש העיר המארח, ואמרה לו בקול שקט שיש דברים אישיים שברצונה לשוחח איתו עליהם, אולי בזמן המפגש בין בני משפחתה למשפחתו שלו, בארוחה המתוכננת לאחר הטקס.
כפי שכבר סיפרתי, המחנכת לא הוזמנה לאף אחד מן האירועים הצפויים, וזאת לא עקב החשש שבחליפת הכותנה המגוהצת למשעי שלה, החליפה הייצוגית לכל האירועים המכובדים שלבשה אולי מתקופת הצנע , כפי שטענו הליצנים, תביך את שאר המוזמנים במותגים היקרים והיוקרתיים שלהם.
רוז, שמלבד החושים הכלכליים בורכה גם בחושים פוליטיים, ידעה שאישה כזאת נוכחת באירוע ציבורי, תהיה הסיכה החדה שתוציא את האוויר החם מבלון "עיירת הקיפוח" שעליו נישא ראש העיר למרומים, ושניהם, ראש העיר ורוז יחדיו, יצטרכו להתאמן בביטויי תודה במקום ביטויי התלונה המוכרים והחביבים, דבר שלא הורגלו בו.
זמן קצר לאחר שרוז חזרה לביתה החדש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עברו הוריה מהדוכן בשוק להיות בעליו של הסופרמרקט הענק בכניסה לקניון החדש. ללמדך שגם כאן דברים מתחדשים ושום דבר לא מוגבל.
המחנכת לא שמעה על כך דבר. היא המשיכה לערוך את קניותיה הצנועות במינימרקט הקטן שבפינת הרחוב.
לאחר שהבינה ששושנה לא תגיע הפעם לבקר, קיפלה בקפידה את המפות החדשות, ואכסנה אותן בארון. "אין דבר, בפעם הבאה יהיה הביקור שלה פרטי בלי הפרעות ובלי התחייבויות ציבוריות, ואז תבקר את מי שהיא באמת מעוניינת." ניחמה את עצמה. אנחנו הרי כבר מכירים אותה…
ושוב עוברים ימים מלאי שיממון על המחנכת, עד שערב אחד היא נרעדת. נדמה לה ששמעה את שמה של רוז נישא בפיו של קריין החדשות.
היא מדליקה את הטלוויזיה בדיוק בשעת מהדורת החדשות המורחבת של הערב, ואז נדמה לה שהיא שומעת את כל המונחים המקצועיים ששושנה נהגה לשנן בביתה. אלא שנלווה אליהן צליל של מילים חדשות, ביטויים לא מוכרים. צליל מאיים.
הונאת פונזי, חשבונות פיקדון כוזבים, תרמית פירמידה, כל המילים מעוררות האימה האלה בצרוף שמו של מלך הפיננסים, זה מילא , כבר היו דברים מעולם , אך מדוע קשור שמה של שושנה לסיפור?
ואחר כך החדשות בהרחבה. מורחב הרבה מעבר לסיפור הונאה בנאלי מעבר לאוקיינוס.
מסתבר שה"מלך" פתח חברות פיקטיביות שלא יצרו דבר ולא העסיקו איש, והנפיק את מניותיהן בבורסה. חברת הביטוח שלו קנתה את המניות ובכך העלתה את ערכן. כך גם נרשם רווח לטובת חברת הביטוח. למשקיעים הובטח רווח גבוה מהיר, וגם המבוטחים לא חששו לפרמיה- שזה צ'ופר בשפת העם. המשקיעים ראו שהרבה מכירות וקניות קטנות בוצעו בתיקיהם, ונואשו מלעקוב אחרי הפרטים, מה עוד שבדרך כלל השורה האחרונה הצביעה על רווח. מי שהיה זקוק למשוך כסף, משך כרווחים את כספי הקרן של משקיעים אחרים. בקיצור מפעל ענק בדיוני לחלוטין שהדבר האחד הממשי בו הוא כספם של המשקיעים.
ולאן נעלם כל הכסף הזה? הוא שימש לתשלום משכורות העתק המופרכות לחלוטין של המלך וה"עזר כנגדו" היא רוז, שקנו בכסף זה נכסים- דווקא ממשיים לגמרי- בארצות הברית, באמריקה הלטינית ואפילו בישראל.
מה שאיש לא סיפר בקול רם היה תפקידה של רוז, היא שושנה, במזימה.
על רוז היה למצוא זקנות מפרגנות שמתלהבות מיהדותה, או מישראליותה, ליתר דיוק.
האגדה שנרקמה סביב זינוקה של נערת הפלא מהסְפר הישראלי, שטיפסה מארגזי הירקות המרקיבים הישר אל ארמונו המהודר של אלוף האלופים בקהילתם, הזכירה להם את הטיפוס המייגע של הוריהם, שהגיעו כפליטים חסרי כל מהעולם הישן אל ה"שופים" המחניקים בהם עבדו שש עשרה שעות ביממה, ומשם המשיכו הם ובניהם אחריהם עד לצמרת הכלכלה במדינה.
זינוקה של רוז חיזק בהם את תחושת הביטחון וצדקת הדרך של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המאפשרת מוביליות חברתית אין סופית גם לנערה זרה חסרת כל, אם היא רק ראויה לכך.
אלה מהם שאולי הרגישו קצת רגשי אשמה על כי לא חברו לרעיון הציוני של בניית הארץ, ניחמו את עצמם כי גם להם תפקיד בליכוד וחיזוק אחדות עם ישראל, וגם הם פרגנו בלי הרבה דרישות ובחינות, והשקיעו את כספם האחרון בידיה של שושנה.
זה יכול היה להימשך כך, עד שהבחורה תדע שובע, אם טיפוסים שכאלה יודעים שובע אי פעם.
אלא שבדיוק כשהנסיכה ערכה את ביקורה המלכותי בישראל, נפטר פתאום אחד הלקוחות המבטיחים ביותר של הזוג.
היורשים, שכללו כמובן גם את נציגי משרד האוצר, רצו לבדוק את מצב העיזבון, אך כאשר פנו אל סניף הבנק שלו התברר שהחשבון ריק.
תיק ההשקעות שווה לאפס. החברה שאת מניותיה רכש לא קיימת.
השמועה נפוצה כדלקה בשדה קוצים, ובזה אחר זה פנו המשקיעים לחברות השונות של "המלך" ודרשו את הכסף שנעלם.
כשרוז נחתה בשדה התעופה, כבר חיכו לה חוקרי מחלק המרמה והפשעים הכלכליים על המסלול עם אזיקים.
איני יודעת אם זאת הגזמה לומר שרוז הרסה את הקהילה שבנתה אותה. היא הספיקה להמיט אסון על דור שלם של גמלאים.
רוז הודתה למיטיביה בכך שדנה אותם לזקנה של מחסור. אנשים שעבדו כל חייהם קשה וחסכו ביושר, ובכל זאת נותרו חסרי כל לעת זקנה.
לאחר מספר חודשים של שקט תקשורתי בהם רק התערבו אנשי העיירה זה עם זה "אשמה" או "לא אשמה". שוב חזר סיפורה של רוז לכותרות.
רוז תעיד במשפט נגד ה"מלך". "זה סימן שהיא חפה מפשע". הרגיעה המחנכת את עצמה .
רוז טענה שלא ידעה דבר. היא סטודנטית זרה חסרת כל השפעה, שרצתה ללמוד את העבודה ולהשתלם אצל הטוב ביותר, וככזאת רק מלאה הוראות.
בעצת עורך דינה היקר החליטה רוז לגלות את כל הידוע לה על תכנון וביצוע התרמית.
זאת הייתה הפעם הראשונה שרוז מִמנה לעצמה משהו מכספה הפרטי בלי לפנות לעזרת הקהילה. היא לא נמנעה מכך מפני שהתביישה לעמוד בפניהם כמו מי שרצח את הוריו, ואחר כך מבקש רחמים משופטיו, כי הוא יתום. לא היו לה בכלל עכבות מסוג כזה.
לו היו להם אמצעים לכך, בוודאי היה קם יפה הנפש מהקהילה, שהיה טוען שהנערה מהסְפָר זכאית למשפט הוגן ותורם לה את המימון. היא הרי מכירה אותם.
אבל, באמת שלא נשארו אמצעים בידיהם.
בילדותה בשכונה, כשילדים עיצבנו את הוריהם, הם קודם כל קיבלו מכות או עונש מכאיב יותר, תלוי ביצירתיות של ההורה, ואחר כך הצטערו באמת לפחות על כך שנתפסו.
כשהילדים בבית הספר נתפסו על משהו אסור כמו התעללות קבוצתית בילד קטן יותר חסר ישע, או יריקות על הלוח ועל הספוג של המורה כדי להגעיל אותו, ושלא יוכל לכתוב בשיעור, היו המנהל והמורה מעמידים אותם מול הכיתה ומול הקורבן המכווץ מפחד מעניו, ודורשים מהם בטון פדגוגי, כאילו סמכותי, שיתנצלו ויבקשו סליחה. אחר כך היה העבריין חוזר למקום בחיוך ניצחון ציני בעינו, כשעיניהם מלאות ההתפעלות עד הערצה של חבריו לכיתה מלוות אותו.
איש לא שאל את הקורבן אם הוא סולח, כי הרי לא את הקורבן רצו לחנך. איש גם לא דרש שיפצו אותו. אם הוא קורבן – הוא חלש, ולא מפצים את החלשים במקומותינו.
"כאן עובדת השיטה של בית הספר", קלטה רוז בהקלה, מייד אחרי שהפרקליט הסביר לה מה נדרש מימנה. "אני מצטער- משמע, אני פטור מעונש".
מכיוון שהמשפט היה לשיחת היום הנוגעת בציפור נפשם של רוב תושבי העיירה, דאגה רשת הטלביזיה המקומית לשלוח כתב שיסקר את האירוע.
רוז נכנסה לאולם בית המשפט בחליפה הצנועה שבה יצאה לפני שנים למסעה לאמריקה הרחוקה. על פניה הזהיר החיוך התמים ומלא התקווה שאנחנו כבר מכירים. האם תשבה את המושבעים בקסמה? לא היה לה צורך בכך. מי ששמע ממנה את פרטי הפעילות המתוחכמת, לא יכול היה אפילו לנסות לשכנע את עצמו שמדובר בקורבן מנוצל ולא במתכנן עצמו.
רוז דייקה ותיארה בפרוטרוט את כל הפעילויות. היא זכרה תאריכים, סכומים, מה הומצא , מה נמכר ובכמה. מה נקנה, ולאן "הלך הרווח". בסוף דבריה נעמדה אבלה וחפוית ראש, ובקול חלוש ורווי דמעות ביקשה את סליחתם של חברי הקהילה שנפגעו. לא, גם בסיוטים הקשים ביותר שלה היא לא יכלה לנחש מראש איזה אסון היא עומדת להמיט עליהם, והיא מצטערת על כך יותר משהנפש יכולה להכיל.
"כמה יפה היא נראית", לחשה המחנכת באוזני החתולה. כבר שנים שלא היה לה בן שיח אחר לשפוך לפניו את הגיגיו. "רק היא מכל האחרים הבינה את חומרת המעשה והתנצלה עליו." לא, חייה של המחנכת לא התבזבזו לשווא! היא היטיבה לחנך את האדם המוסרי והצודק, שגם אם הוא שוגה, הוא מבין, בניגוד לאחרים, שעליו להתייסר בשל כך.
"נשמתי יוצאת אליה! כמה היא סובלת". חזרה ולחשה בהביטה בערגה בדמות חניכתה שעל המסך. "מהממת" חזרה ולחשה. "גם נראית וגם נשמעת"…
והחתולה המהמה המהום מרגיע, על אף שיופי לא היה כלל וכלל אחת מתכונותיה של אותה גברת, ולמי שמבין, גם דבריה לא נשמעו מהממים כלל וכלל.
היא התקפלה בחיקה של המחנכת, וחיממה את גופה שהתחיל לרעוד בערב קריר זה.
מעבר לים הייתה שעת אחר צהריים אביבית.
שמש משוונית חיממה את סיפון היאכטה שעגנה במיים השקטים מול חופי פלורידה, ואת רוז שהשתזפה עליו. כן, היא הצטיינה גם בשיעורי הגיאוגרפיה. ועכשיו הכול מאחוריה.
החוקרים לא התעניינו בה במיוחד. תשא את ענשה ותחזור למקום שהגיעה ממנו.
הם רצו נקמה בבוגד. מי שבוגד בדרך האמריקאית, לאחר שנבנה ממנה, צריך לתת על כך את הדין. אבל צריך הוכחות ברורות שהוא תכנן את מעשה הנבלה מראש, ולא רק כשל ונפל עקב חוסר מזל, למשל.
כך לא הפריע להם כשעורך דינה של "הסטודנטית התמימה" הציע להם הסדר טיעון. היא תגלה את כל מה שלמדה ממעסיקה הנוכל, את כל הדרכים לעקוף הן את החוק והן את חוש הזהירות של הלקוח. היא תפליל אותו בלי להשאיר טענה אחת לזכותו, וזאת כתמורה למעמד של עדת מדינה במשפט שאחריו תעזוב את הארץ לצמיתות.
עסקת הטיעון הייתה מוצלחת במיוחד מבחינתה, כי לא כללה הקפאת או חליטת נכסים בנוסף לאלו שנתפסו כבר.
כך, מכיוון שנכסים אלה, ובעיקר כאלה שכבר הוצאו לחו"ל, היו רשומים על שמה של רוז, אפשר לומר שהיא זכתה בכל המלכות ולא רק במחציתה.
מסתבר שיש לה מעריצים גם בדרום היבשת האמריקאית. הם קיבלו המלצות חמות עליה מבני משפחתם בעיירה. הם שמעו שהיא נשארת עם כל הנדוניה, והם נלהבים לעשות איתה עסקים. ורוז חייכה את חיוכה הכובש ומלא הציפייה.