מתנשפת ורגוזה רצה וטיפסה שרית במדרגות המובילות אל חדר האחות. השעה כבר תשע וחמש דקות. התור שלה לבדיקת הדם נקבע לרבע לתשע. מי שמאחר יחכה שני תורות לפני שייכנס.
הבנות הבטלניות בתיכון, בו היא עובדת כמזכירה, שוב תמצאנה תרוץ לצאת מהשיעור תוך כדי האשמה שהמזכירה אף פעם איננה כשמחפשים אותה בהפסקה, והמנהל שוב ישמח למצוא סיבה לגעור בה.
על הספסל מול הדלת היא מזהה כרגיל מספר קשישים מהשכונה. השכונה קטנה וכולם במרפאה מכירים את כולם עוד מהילדות.
"מי בפנים?" שואלת שרית מודאגת, כשהיא בוחנת את הרשימה התלויה על הדלת.
-"אל תדאגי ! הן מאחרות היום". עונה בז'ז'ינה, תוך שהיא מפנה לה מעט מקום בקצה הספסל. "תורך עוד לא עבר".
– " את אחרי !" מציינת שרית כשהיא מסיימת לעיין ברשימה ומתיישבת.
-" כבר עשר? אמרתי לאחות שיש לי שאלה, והיא אמרה 'רק אחרי עשר'." נשמע קולה המתלונן של עזיזה הזקנה. עזיזה היא מעין בת דודה של סבתא של שרית, ושאלתה כנראה הופנתה הפעם אליה, אבל שרית מתעלמת מן השאלה ומן השואלת. עיניה תלויות בדלת חדר האחות. ברגע שזו תיפתח היא מתכוונת לזנק פנימה ולסיים במהירות את הבדיקה, והיא לא תיתן לאף אחד ושום דבר להסיט או לעכב אותה, גם אם הוא זקוק להחייאה.
האחות מתנהלת כנראה באיטיות מופגנת מהרגיל הפעם. המטופלים מוזמנים בהפרש של עשר דקות זה מזה, אבל התור לא מתקדם כבר רבע שעה.
"כבר עשר?" חוזרת עזיזה בייאוש על השאלה.
"עד עשר צריך לסיים את כל בדיקות הדם, לפני שהבחור מהמעבדה יבוא לאסוף אותן". מסבירה בז'ז'ינה בסבלנות, פעם נוספת, את המצב לעזיזה. "וגם יש כאן אנשים בצום. הינה, אני לא אכלתי כבר שתים עשרה שעות. הבאתי סנדביץ לאכול מייד אחרי הבדיקה." היא מראה לעזיזה כריך עבה עטוף בנייר פרגמנט.
"אין דבר, אין דבר", ממלמלת עזיזה . " אני הולכת הביתה".
היא מנסה לקום מן הספסל, אך חוזרת ומתיישבת שוב. "כבר עשר? אין דבר, אני הולכת הביתה".
"יאללה שתלך כבר!" חושבת שרית, תוך שהיא מציצה בחוסר סבלנות בשעון. "שתלכנה כבר שתיהן.
הינה, הבזזינה הזאת. בן אחד יש לה. נסע לאמריקה. נשוי שם לגויה. למה שלא תיסע אליו במקום לתפוס כאן לאנשים עסוקים את התור?"
"כבר עשר?" חוזרת עזיזה על שאלתה הנצחית, ושרית מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
הדלת נפתחת ושרית מזנקת פנימה.
בחדר האחות מזהה שרית את נירית, חברתה מימי בית הספר הלא כל כך רחוקים.
נראה שהאחות הקבועה חלתה, ונירית נשלחה להחליף אותה. זאת הסיבה שהעניינים מתנהלים באיטיות כזאת.
חיוך רחב עלה על פניה למראה הפנים המוכרות. היא התיישבה נינוחה והניחה את ידה על המשענת.
גם נירית נרגעה מעט מהלחץ של טיפול בפרצופים לא מוכרים ומודאגים. סיאסטה בעיצומו של יום עבודה מתיש.
הן מעלות זיכרונות מהחטיבה. המנהל הקשיש שכבר אז מעודף רצון טוב "להבין את נפש הנוער" לא השתלט על הילדים, וכעת הוא לא משתלט גם על המורים הופך למושא התבדחות. שרית מרגישה שוב נערה בת עשרה, מורדת אמיצה, נשפכת מצחוקים.
צלצול טלפון רם מעיר אותן מאווירת הנוסטלגיה. נירית התעשתה ראשונה. מהמשרד הודיעו שהבחור מהמעבדה כבר הגיע, ובתור מחכים עדיין שני אנשים .
שרית פוסעת בחוסר רצון לכיוון הדלת.
כשמבטה נתקל בארשת ההקלה שהופיע על פניה של בז'ז'ינה, שקמה בתקווה מחודשת להספיק לעבור את הבדיקה לפני שהמבחנות תילקחנה מכאן, הוא הופך למבט של איבה. מה יש? היא לא חיכתה מספיק בתור? אז מה אם היא החליפה כמה מלים עם האחות?
"כבר עשר?" חוזרת עזיזה על שאלתה הנצחית.
שרית פונה לראשונה לכיוונה של עזיזה . רחמיה נכמרים על האישה הזקנה.
שתי הבנות שלה עברו עם משפחתן לשכונה החדשה שמעבר לכביש הראשי. יש לה בן בקוויבק נשוי לגויה, ואין מי שיעזור לה כשהיא עומדת כל כך חסרת אונים ומקופחת מול הצוות במרפאה.
היא עוצרת על המפתן כדי למנוע את הכניסה לחדר, ובעיניים נוהרות מחסד פונה לנירית ומצביעה על עזיזה. "את רואה אותה? מסכנה. היא מחכה המון זמן. תכניסי אותה עכשיו!"