כשאני ואתה מגלים שעומדת להתרגש עלינו הרעה, למשל , מתברר, חס וחלילה, שמחלה איומה תוקפת אותנו. אנחנו מחפשים מייד את המומחה הטוב ביותר שיכול לעזור לנו למגר את החולי ולהינצל.
אבל יש היודעים שאת הרוע המוחלט אי אפשר לנצח. גם אם כרתת את כל ראשיו הוא מתעשת, מצמיח או מוצא ראש חבוי להרים ולהכיש.
אז מה עושים? מגישים לו קורבן חלופי.
מוצאים אדם חלש, מישהו שלא יוכל להתגונן, ומבלבלים או משחדים את הרוע לעבור אליו.
כבר שבוע שני שגברת אביב עוקבת בתימהון ממסתורה בשיפולי וילון חלון המטבח אחרי מעשיו המוזרים של אדון צמח.
אדון צמח מקדים בבוקר לגינת הבניין, מציץ סביבו, וכאשר אין איש בסביבה חותך בחטף את גבעולי הגדר החיה בסכין יפנית חדה.
כשהוא חוזר לעת ערב הביתה הוא עוצר באנחה כבדה ליד השיח המשחיר – תוצאת החבלה מהבוקר או מהיום הקודם. הפעם הוא מקפיד שלפחות אחד השכנים יהיה נוכח בסביבה.
"תראה", הוא פונה אליו בצער. "כל הצמח נבל . חייבים לעקור אותו לפני שידביק את שאר הצמחים."
"מדוע אתה עושה את זה?" שאלה הגברת אביב . "הגנן יגיע בעוד שבועיים והוא כבר יגזום את מה שצריך." אבל אדון צמח המשיך בעקירה, ועוד ביתר חריצות.
"תראי, אני משקה את עץ השסק הזה כמעט כל יום", התלונן תוך שהוא שופך לגומה דלי מלא מיים עכורים משטיפת הרצפות בדירתו, "שום דבר לא עוזר. העץ מתייבש". עץ השסק דווקא עמד ירוק וזקוף כמו בכל השנים הקודמות מאז נבנה הבית, ובעצם מעולם לא היו צריכים להשקות אותו במיוחד. שורשיו הגיעו למקור מיים שהספיק להצמחת פירות עסיסיים כל אביב.
לבה של גברת אביב ניבא לה רעות. ואמנם כעבור יומיים כשחזרו הדיירים מעמל יומם הם מצאו רק גדם עץ דק במקום צמרת השסק, אבל איש לא אמר מילה, כי הרי השכן כבר הזהיר מראש שהעץ מתייבש.
גברת אביב גרה בדירת קרקע פינתית מחוץ לחדר המדרגות של הבניין, אך לפי חוק הבתים המשותפים עליה להשתתף בכל הוצאות הבניין כולל מעלית. הגיעו השכנים להסדר שלפיו עליה לדאוג לגינה, ובזאת יפטרו אותה משאר ההוצאות השוטפות.
גברת אביב רוצה להטיח באדון צמח שהיא יודעת בדיוק מהו הגורם להתייבשותם של הצמחים האומללים, אך מצד שני לא נעים לה. היא קונה קבועה במיני- מרקט השכונתי השייך למשפחתו. אשתו וגיסותיו האדיבות מקבלות אותה תמיד בסבר פנים יפות ואף עוזרות לה באריזת המצרכים. ובנוסף, אם משהו השתבש אצל האיש, הערה שלה לא תועיל אלא רק תגרום למריבה קולנית, ואילו לה יש בעל חולה בבית שמהומה מיותרת לא תועיל להחלמתו.
אין דבר, היא חושבת. אי אפשר להדביק מחדש את הצמרת לגזע. בעוד שבוע יגיע הגנן, והיא תבקש הוראות למנוע את המשך "התייבשות הצמחים" כך שכל השכונה תשמע ותדע שאפשר להפסיק את הוונדליזם הזה.
אדון צמח יושב לבד, שקוע במחשבות מדכאות, מאחורי דלפק הקופה הרושמת. בשעה זאת של הבוקר אין תנועת קונים בחנות, והוא שיחרר את הקופאית לעיסוקיה.
בעצם, אין גם תנועה צפופה מדי בשעות אחר הצהריים. לרוב אלו ילדים שאימא שלחה אותם לקנות מצרך חסר כל שהוא, שנשכח בזמן הקנייה השבועית המרוכזת במרכול הענק בקניון השכן.
צמח מתלונן על כך שהם בוגדים בחנות ששרתה את אנשי השכונה מאז הקמתה, אבל הצעירים טוענים שהם יהיו נאמנים לו כמו הוריהם, אם הוא יהיה נאמן להם במחיר, ולא יכפיל את מחירם של המצרכים הבסיסיים ביותר. נאמנות זה הרי עניין לשניים.
אבל לא דאגות הפרנסה הן מה שמטריד אותו הפעם.
בת הזקונים שלו מתקרבת לגיל שלושים. היא נשואה כבר מעל לעשר שנים ועדיין לא הרתה.
אחרי עשר שנים עקרות ממליצים הרבנים לבני הזוג להתגרש ולנסות את מזלם עם בני זוג אחרים.
לפני מספר שבועות הגיע "החסיד של הצדיק האלוהי" לתפילת השבת בבית הכנסת. הוא סיפר למתפללים על יכולותיו הנדירות של הצדיק לפתור בעיות כלכליות, מציאת זיווג נכון לרווקים ותרופה לבריאות שלימה לחולים. אדון צמח לא יודע כיצד נודע לאותו חסיד על מצוקתו, אבל הוא ניגש אליו בתום התפילה והציע למר צמח לתרום אלף שקלים לצדיק ועוד חמש מאות לחסיד עצמו- דמי תיווך, והוא יקבל דרכו את המרשם המלא לפתרון הבעיה.
אילו לי או לך היו מציעים את אותה ההצעה, היינו בוודאי שואלים למה ה"אלוהי" זקוק לתרומתנו. כי הרי תכונה בסיסית של אלוהי היא ליצור יש מאיין, אז למה שה"אלוהי" לא ייצור כמה לוחות כסף, או עדיף זהב, בשבילו ובאותה הזדמנות גם בשבילנו?
נכון, אם רוצים לרכוש בריאות צריך להקריב משהו למענה.
הרי גם לרופא רגיל היינו משלמים כמיטב יכולתנו כדי להציל את אהובינו, אבל החסיד הגיע עם אותה הצעה גם אל אנשים שאיבדו את מטה לחמם, האם אין זה ציני מדי מצידו?
אבל את מר צמח לא הטרידו שאלות כאלה בזמנו. הוא קיבל במלוא הרצינות את ההוראה להקים גדר סביב העץ היחיד ששתל פעם בחצר, כך שאיש לא יוכל להתקרב אליו, ולעקור משורש כל צמח אחר שנטעו אי פעם השכנים, "שהעקרות של הבת תעבור אליהם. שיעקרו ויכרתו."
עברו כבר חודשיים ואין שינוי. חשד עולה בליבו של אדון צמח. הייתכן שהחסיד שמר את כל התרומה לעצמו, ואין במעשה שציווה על צמח דבר מעצות הצדיק?
"של מי הצמחים שקצצת ?" שואל החסיד בפנים חמורות את צמח . "של הבניין". "אז הם גם שלך, נכון?" אדון צמח מאשר. "מה עשית? אתה צריך לעקור לפחות שיח אחד של מישהו אחר. שהשיח ייבול, שהוא ייבול איתו."
אדון צמח היה רוצה לעקור את שיחי הוורדים שצומחים כל כך יפה בעציצי האבן הניצבים כמו שני זקיפים משני צידי דלת הזכוכית הענקית בכניסה לחנות של מר כוהן הקצב.
כוהן פתח את האטליז שלו מייד לאחר שהושלמה בניית המרכז המסחרי יחד עם הירקן ועם המכולת של צמח. זה היה לפני שלושים שנה ויותר. העסקים בשכונה המרוחקת היו מעולים.
אחר כך רכשו כולם מכוניות, ומרכזי קניות ענקיים נבנו בקניונים.
הירקן, שסחורתו היא הרגישה ביותר למקרה שלא תימכר בזמן, נאלץ לסגור ראשון. אחריו נסגרו חנות ה"כול- בו" וחנות הבגדים, כשתושבי השכונה לא הסתפקו שוב במוצרי הפלסטיק והכותנה, ועברו למותגים. צמח מחזיק את העסק שלו בשיניים, ודווקא האטליז של כוהן התרחב, רכש מקררי ענק חדישים, והוא הולך ופורח ממש כמו שיחי הוורדים הדוקרים את לבו של צמח במדקרות קנאה.
הלקוחות של כוהן ממשיכים לקנות בשר טרי שאין להשיג במרכולים.
אני ואתה ואפילו אשתו של צמח יודעים, שאם קונים באטליז של כוהן קילו בשר, מקבלים אחרי הצלייה קילו בשר, ולא ארבע מאות גרם כמקובל, בצלחת, אבל מר צמח לא מפרגן לו, וחושד בהתערבות כוחות אחרים.
צמח חושב שהיה קל להיתקל "בלי כוונה" באדניות עם מריצה מלאה קופסאות שימורים ממש לפני כניסת השבת. האדניות היו מתרסקות, וכוהן לא היה יכול להספיק להציל את הצמחים עד מוצאי שבת. מצד שני, הפיצוי הכספי עלול להיות גבוה, ובנוסף צמח משוכנע שכוהן מכיר את כל המרשמים של החסיד, ואולי גם קיבל ברכה מהצדיק, והצדיק לא מאשר פגיעה בחסידיו.
צמח חזר אל הבית והקיף אותו בחיפוש אחרי הקורבן המתאים. עיניו נתקלו באדניות על מעקה המרפסת של משפחת אביב.
"בשבוע הבא מגיע הגנן", נזכר צמח. עיניו של צמח מנצנצות בברק זדוני. הגנן הערבי… אמנם קצת לא נעים אם ייתפס. גברת אביב היא מהלקוחות האחרונים שנשארו נאמנים. אבל מצד שני, כמה כבר זוג מבוגר כזה צורך? אם תוכניתו תצא לפועל ויסכסך בין אביב לַמוחמד, הוא יצוד שתי ציפורים במכה אחת.
ביום המיועד מגיע הגנן. גברת אביב שמחה לשאול אותו בנוכחות מספר עקרות בית אם יש איזו בעיה לצמחים. הגנן בודק, וכמחווה למעסיקתו בודק גם את האדניות שבמרפסת, ומודיע שאין בעיה, לא טפיל ולא מחלה. הכול ירוק ופורח. גברת אביב מזכירה לו היכן צריך לגזום והיכן לעדור, ויוצאת לעיסוקיה בעיר. באותו הרגע ירד מר צמח חמוש בסכין היפנית "לעזור" לגנן בעבודתו המפרכת.
"תוריד את האדניות, ותעיף אותן ליד מיכל האשפה"! מצווה אדון צמח, אחרי שסיים להטריד את הגנן במספר הוראות שווא. אך הפעם האיש מסרב. "על אחריותי . היא לא צריכה אותם. סתם חוסמים לה את המרפסת. " נענוע הראש הסרבני עיצבן כל כך את צמח עד שקפץ בעצמו אל המרפסת והתחיל להשליך בזעם את האדניות לשביל, כשמידי פעם הוא מבצע "וידוא הריגה" של צמח בעזרת הסכין החדה.
מעשיו הלהיבו אותו כל כך, עד שהתחיל להתנשם ולפלוט בקצב- "שתעקרו ותכרתו"! שתעקרו ותכרתו!"
על אף שהחסיד מעולם לא ציווה עליו לקלל.
השעה הייתה כבר שעת בין ערביים, כשחזרה גברת אביב לשלם לגנן כמוסכם .
היא פנתה אל השביל המוביל לדלת המרפסת ועיניה חשכו. כל האדניות נעלמו.
"מה קורה כאן?" פנתה בזעם אל הגנן. "זה לא אני. אני לא עושה דברים כאלה." האיש הישיר את מבטו אליה. "זה השכן מלמעלה. בא לעזור לי." גיחך במרירות. "ועשה את זה." הוסיף.
לא הייתה לה שום סיבה לפקפק בדבריו.
גושים קטנים של עפר וגבעולים הובילו אל השער האחורי. גברת אביב התחילה לנבור בערמת היבלית והעלים ולאסוף את מה שאפשר מצמחיה שלה.
"גברת, לא כדאי, לא צריך." לחש הגנן בפנים מלאות צער, כאילו הבין דבר מה שנבצר מהבנתה.
היא שלמה את שכרו, הרימה מספר שיחים, וחזרה עם שרידי קורבנות הפשע אל הבניין.
גברת אביב הקישה על דלתו של מר צמח. שמעה קולות, אך איש לא פתח לה את הדלת.
היא חזרה אל פתח הלובי וחיכתה בעקשנות. זאת השעה שבה יוצאים "שומרי המצוות" של הבניין לבית הכנסת לתפילת מעריב.
"למה? באיזו זכות עשית את זה?" היא מטיחה בצמח היוצא בפנים חסודות ובמבט מתעלם מן המעלית מלווה ב"חבריו" לתפילה.
היא חוסמת את דרכה של החבורה, ומצביעה על הצמחים העקורים.
"הם קיללו אותי באימא." התחיל צמח המופתע ללחוש בקול בכייני, אך מייד התעשת והביט בנוכחים במבט מלא תקווה שלא שמעו את דבריו.
בילדותו, כשנתפס מבצע מעשה ונדליזם או בריונות נגד הילדים הקטנים בשכונה, היה זה המשפט שהציל אותו מעונש. אימא הייתה דבר קדוש שאסור לפגוע בכבודו. על כבודה של אימא צריך לשמור בכל מחיר, בעיקר אם היא כבר נפטרה. אדון צמח איבד את אימו בגיל עשר, והתירוץ המוכן מראש למעשיו התקבל בהבנה אפילו על ידי הורי הקורבנות, שהפנו מייד את כעסם אל ילדם המוכה, המופתע הן מהשקר והן מהתגובה.
אלא שהפעם , ממש ברגע האחרון, תפס צמח את הגיחוך שבדבר, ויש לומר לזכותו שאִלתר במידית תשובה חדשה.
"לא ידעתי שאת צריכה אותם. הם לא מפריעים לך? וחוץ מזה, לאשתי יש הרבה עציצים במרפסת.
תעלי אליה, תבקשי, והיא תיתן לך כמה בשמחה." הוסיף בארשת הפנים של היתום הנעלב שלא שכח לעטות על פניו. אחר כך הסב את פניו מלאות הצדקנות והעלבון מהאישה ההמומה אל חבריו, שחיכו לו באדישות בפתח הבניין, והם פסעו בהדר ובמתינות לעבר בית הכנסת, עד שרק הכיפות השחורות הענקיות שעל פדחות הגבוהים שבהם בצבצו מבין הגדרות.
כל אחד מאיתנו, שהבנתו ביהדות חורגת מעבר לנשיקות ראוותניות של מזוזות וכיפות בצבע וברדיוס הנכונים לחבורתו, יודע שאדון צמח עבר על "לא תשחית!". "מדוע לקח לעצמו את החירות לקצוץ בנטיעות?" תמהה גברת אביב, שנולדה וחונכה בבית שומר מצוות.
לא, היא לא רוצה לגדל את העציצים של גברת צמח. היא מרגישה כיצד גואה בה הסלידה מהזוג הצדקני הזה שכל משפט שני שלהם מכיל- "ישמור השם", "ברוך השם" , "בעזרת השם". בשמו של מי עשו את העוול הזה?
מה פירוש המעשה הזה? מנסה גברת אביב להבין את הסיטואציה המאיימת שנקלעה אליה. הרי מאז שהתבגר ונשא אישה הפסיק אדון צמח להטריד את הסובבים אותו, והוא עסוק בעיקר בלעשות כסף שתלוי ביחסים טובים עם כל אנשי השכונה.
ולמה התכוון הגנן כשאמר "אני לא עושה דברים כאלה". איזה דברים?
כמו סבתות רבות בשכונה, שרוצות לשמור על ראש פתוח, השתתפה גברת אביב בעבר בקורס שימושֵי -מחשב במתנ"ס השכונתי. היא חזרה הביתה ופתחה תוכנת חיפוש.
"עקירת, כריתת , גיזום כפייתי, צמחים, עצים, עשב…" תחילה קיבלה את כל כרטיסי הביקור של כורתי העצים ברישיון שפעלו באזור, אחר כך מידעונים וכתבי עת מקוונים לחקלאי, ובסופו של העמוד האחרון שהעלה אתר החיפושים, באתר העוסק דווקא באנתרופולוגיה, הופיעה הכותרת "פולחן האשרה".
הפניקים, כך מספר האנתרופולוג המלומד, היו עם סוחרים ששט עם מרכולתו במרחבי הים התיכון.
יחד עם תוצרתם החקלאית, שאותה ידעו לארוז ולשווק אלפי שנים לפני שהוקמה "אגרסקו", ועם כלי הזכוכית היפהפיים, הם שיווקו את אלת הפריון שלהם, ואף הקימו לה מקדשים במושבות שלהם, שהגיעו עד קרתגו, במערב החוף הדרומי של הים התיכון. פולחן האשרה, שקיימו בהם, כלל סגידה לעצים קדושים. מי שחלה או סבל ממצוקה יצא אל היער שבו העץ הקדוש לגעת בו או לקשור סביבו פיסות בד, שיושפעו מקדושתו וירפאו את האוחזים בהן. עד כאן פולקלור חביב. יתכן שיש קשר בינו לבין הסרטים והפנסים הצבעוניים על עצי האשוח בערב חג המולד באירופה הנוצרית. קשר של ברכה ולא של קללה!
אך נראה מהמשך הדברים שבצפון אפריקה קיבלו הדברים תפנית אחרת. כל מי ששמר על אשרתו כעל בבת עינו, למען תגן עליו, יצא לכרות את אשרת אויביו המוכרזים או כל מי שנראה לו עוין ומאיים מסיבות פסיכולוגיות כל שהן. כריתה כזאת, או לפחות העברת טומאה לעץ האומלל, תחליש את האויב ואת כוח עמידתו בפני מחלות או פגעי גורל אחרים.
לאחר שהאזור התאסלם אסרו אנשי הדת את מעשי הכשפים האלה , ומוסלמים שנתפסו עוסקים בכך נענשו בחומרה, אך השלטונות לא התערבו במעשיהם של ה"אהל כיתאב" האחרים, בני החסות הדימים, ואנחנו כבר יודעים, שעד היום פועלים בינהם "חכמי דת" מעושים ומאוסים, שיודעים היטב להפיק לעצמם ערמת זהב מערמת הטינופת הזאת.
"זאת ממש עבודת אלילים!" הזדעזעה גברת אביב . "כי האדם עץ השדה?" התורה הרי אסרה לכרות עצי פרי של האויב, גם אם זקוקים להם לצרכי המלחמה, ועץ השסק הרי הוא עץ פרי לכל דבר.
"רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות (יפנית?) בידם." היא נזכרת בפסוק מתהילים, כשהיא חושבת על ההקפדה היתרה במינימרקט להפריד בשקיות ניילון בין אריזות החלב לאריזות הפסטה והאורז שהיא קונה, שאותם נהוג לאכול בארוחה בשרית. "כל מי שאין לו אלוהים, יש לו דתיות מרובה להתהדר בה!" היא חושבת .
הפחד והבלבול הופכים לזעם, וזעם יש לדעת פוגע קודם כל בזועם.
נחשול של דם עולה בזעף לראשה. "תנסי לספור אחורנית בקפיצות של שלוש!" היא שומעת קול פנימי בראשה, ועולמה מחשיך.
אדון צמח חזר מאוחר מהרגיל באותו הערב. ליד שער הבניין ראה התקהלות קטנה של שכנים עוקבת אחרי אמבולנס שיצא מהמקום בצפירה.
"מה קרה?"
"זאת גברת אביב. חטפה, מה זה, שטף דם במוח."
צ,צ,צ , מסכנה, צ,צ,צ צקצק צמח בלשונו כמקובל במקרים כאלה, ומיהר למעלית.
"אז זהו. הברכה של הצדיק התחילה לפעול." סיכם לעצמו את מהלך העניינים הרצוי לו.
לגברת אביב בן בחו"ל ובת בקיבוץ מרוחק. כבר לא מכירים כאן אף אחד.
הוא יגיע לשבעה להביע את רגשי השתתפותו בצערם. יארגן להם מניין כל ערב. יוכיח להם כמה הוא נחמד. אחר כך יקנה מהם את הדירה במחיר שהוא יציע. הם הרי לא יודעים מהחיים שלהם.
גברת אביב לא נפטרה. כעבור עשרה ימים כשחזר הבעל הקשיש מביקור בבית החולים הוא בישר בשמחה לשכנות ששאלו לשלומה, כי היא עוברת סוף, סוף לשיקום בבית החלמה ויש סיכוי שעם הזמן תחזור לעצמה. מר צמח שהתבשר בערך באותו הזמן על כך שביתו הרתה סוף סוף , כלל לא היה מוטרד מגורלה של האישה. הוא היה עסוק עם עצמו בלהשתבח בכך שידע לעשות את הדבר הנכון ושהפרס, הוא מיידי.
הקיץ עבר ללא אירועים נוספים.
באותו יום כשחזר מר צמח הביתה לארוחת הצהריים לא מצא שם את אשתו. כעבור מספר דקות צלצל הטלפון. "הבת בבית חולים", בשרה לו האישה. בבדיקה שגרתית שערכה בטיפת חלב התעורר חשש לשלומו של העובר, וכעת, לאחר בדיקה יסודית טוען הרופא שעדיף להפיל את העובר, אחרת הוא ייולד נכה בנכות קשה. "מה לעשות? מותר להסכים להפלה? אולי כדאי להתייעץ עם החסיד?"
כעת אדון צמח הוא מי שמרגיש את הלמות הדם באפלה. "החסיד?"
"יימח שמו של החסיד, "עאלק חסיד!" צרח אדון צמח. בדרכו הביתה ראה אותו יושב בשדרה מפצח גרעינים בכסף שקיבל מימנו, מצמח המרומה. אחד כזה לא צריך לעבוד.
הוא מיהר למטה, ורץ בדרך לחניה, כאילו יכלה נוכחותו בבית החולים לעצור את רוע הגזרה, ואז ראה את המונית נעצרת. תחילה הבחין באדון אביב יורד ונשען על ידית של תיק על גלגלים, ואחר כך בגברת אביב נשענת על הליכון. אדון צמח שמאז שבגר תמיד התפרץ למרכזה של הדרך ולא עצר ולא סטה מהמסלול, לא למען אישה המובילה עגלת תינוקות ולא למען פעוט הנוהג בתלת האופן שלו או למען קשיש הנשען על מקלו. שהם יזהרו ממנו ולא יתקלו בו . הוא לא זז ולא בולם בשביל אף אחד. מי שיחסום לו את הדרך יידרס. הפעם , כאילו ללא משים, האט אדון צמח את צעדיו, ולא יצא אל השביל מן הלובי, עד שזוג הקשישים חלף על פני הפתח, כדי שמבטו לא יצטלב במבטם.