השעה הייתה קרובה לשתיים כשאורנה נכנסה לחנייה הצמודה למרפאה.

יום חמישי הוא יום קבלה ארוך . לא יסגרו את בית המרקחת עד שש בערב.

הנה היא רואה חנייה ריקה ממש על יד השביל המוביל פנימה. יום המזל שלה.

אורנה מפנה את הרכב ימינה עד קצה המגרש, מסובבת את ההגה שמאלה. כמעט חנייה מושלמת, אבל במרכז הריבוע המיועד עומד ילד כבן שש ובועט אבן חצץ מרגל לרגל.

אורנה צופרת ומסמנת בידיה לילד לזוז. הוא מביט בה לרגע במבט אדיש וחוזר לעיסוקו.

" ילד , זוז! כאן חניה ולא מגרש משחקים" . מנסה אורנה לחנך את הזאטוט תוך שהיא פותחת חלקית את החלון. הילד תולה בה עיניים אטומות ולא מגיב.

ממש באותו הרגע רואה אורנה במראה את השרֶק  נוהג ברכב שטח חדש ומפואר  שהמקורות למימונו לא מתפרסמים   בסקרים של מכון אדווה.

הוא מתקרב למכונית עד שהפגוש שלו כמעט חודר לתוך החלון.  כעת צופר השרֶק בחוסר סבלנות, ומסמן בניע עצבני של ארבע אצבעות לאורנה להתקדם, אבל לאן? המגרש חסום בגדר.

"אני רוצה לחַנוֹת, אבל הילד מפריע לי." מתלוננת אורנה.

"זה הילד שלי." מגחך השרֶק. ראיתי שיש כאן חנייה והורדתי אותו שיתפוס אותה לפני שתידָחֲפו לי. עכשיו זאת החנייה שלי."  אורנה נאלמת דום מרוב כעס ותחושת חוסר צדק.

"אז מה נהיה איתנו?" מלגלג השרֶק על חוסר התגובה. "את זזה, או שמזיזים אותך?" והוא מקרב בעוד מילימטר את הארבע על ארבע שלו לחלון האחורי.

מובסת ומושפלת מסובבת אורנה את הרכב במרווח הצר שהשרֶק הואיל לפנות עבורה, ויוצאת מהמגרש לחפש חנייה חדשה.

אורה סובלת כבר יומיים מכאב גרון. הבוקר הרגישה גם שהחום עולה.

"אצטרך לקצר את יום העבודה." חושבת אורה. "אם לא אטפל בעצמי בסוף השבוע אשכב מן הסתם חולה בבית במשך כל השבוע הבא".   אורה קובעת תור לרופא לשעה אחת, כך תפסיד רק שעת עבודה אחת לפני שתצטרך למהר ולהוציא את הילד מהמעון.

על אורה להיות זהירה מאוד בשעות העבודה שלה. בעוד שבוע ייסגר המתקן אותו היא מנקה לעשרה ימים לרגל החג. כל העובדים כבר מתרגשים ומתכננים את הקניות והטיולים בקול רם, אבל אורה עובדת קבלן, ושכרה משולם לפי שעה.  היא זכאית רק לשכר של יומיים עבור החג, ואם חלילה לא תוכל להגיע לעבודה ביום שלפני החג או אחריו, היא תאבד גם אותם.   אחר כך יתקרב מועד סיום העסקתה. היא מתקרבת לגבול תשעת החודשים שאחריו היא זכאית לקביעות בעבודה, והקבלן יזדרז לפטר אותה לשלושה חודשים כדי למנוע זכות זאת.  אם לא תצבור מספיק שעות עבודה , יהיו דמי האבטלה הכפויים עליה שמונים אחוז מאפס.

הרופאה קיבלה את אורה באיחור של חצי שעה וקבעה שעליה לקבל  אנטיביוטיקה במשך עשרה ימים.

אורה ממהרת עם המרשם לבית המרקחת.

"מי אחרון?" היא שואלת בחרדה את הממתינים בתור הארוך.

"מספר 2049 נא לגשת לאשנב מספר 3". נשמע קול בכריזה.

"תחזרי במסדרון עד הכניסה.  יש שם כרטיסומט, ותקבלי מספר". מנחה אותה קשיש אחד בסבר פנים יפות. אורה מסתובבת לכיוון היציאה. אחת הזקנות שירדה אחריה מחדר הרופא נשענת על המעקה, עזבה את המשענת ורצה בטירוף למכשיר להקדים במספר.

ממש מתחת למשקוף דלת בית המרקחת  נתקלה אורה באורנה שירדה באותו רגע מקומת הרופאים והצטרפה לתור עם מרשם חדש  אך ללא כרטיס בידה.

2055 מודיעה הכּריזה… אורה בוחנת את הכרטיס שבידה. טוב מאוד. היא הבאה בתור . לקנות את התרופה ולרוץ לתחנה. היא תספיק להגיע בדיוק לפתיחת הדלתות במעון ולהיות מהראשונות להוציא את הילד .  רחמיה נכמרים כשהיא נזכרת בתמונת הילד היושב בפינה בראש מורכן ומחכה שגם תורו להיקרא לאימא שתיקח אותו הביתה יגיע.  כיצד הוא מרים את הראש . חיוך מופיע על פניו, והוא מושיט לקראתה את שתי ידיו הזעירות.

אלא שבדיוק באותו הרגע היא שומעת צעקה נרגזת. "לא! זה תורי! עמדתי פה וחיכיתי. את באת אחרי". אורנה נעמדה בחזית האשנב . גופה הקטן מתוח ונפוח ככל שיכלה להגדיל אותו, ושתי זרועותיה מעוגלות לצידי גופה בפוזה של השרק לפני התקפה, מונעות מן הזקנה ומן המרשם שבידה  גישה לפתח האשנב .

"אבל גברת, אין לך כרטיס". מתלוננת הזקנה. את ראית שהייתי פה לפנייך . אני הלכתי לקבל כרטיס. את נדחפת לתור."

"לא ראיתי אותך , ואני יודעת מי היה פה לפני, ואני לא אתן לך להוציא אותי מהתור." אורנה צורחת כמי שנלחם על חייו או לפחות על כבודו, וטרוף מבצבץ מפניה הזועמות. היא לא הפראיירית של העולם, והיא לא תיתן שיסדרו אותה, יתפסו לה וישפילו אותה פעמיים תוך שעה.

גם הרוקחת עומדת נבוכה. כבר מספר פעמים שאלה את הנהלת הסניף מדוע אינם מפרידים בין המכשירים, ומדוע הם לא קובעים את הכרטיסומט בכניסה לבית המרקחת במקום לשלוח את האנשים בחזרה לפתח הסניף.  הרי יכלו למנוע את המחזות המבישים האלה, מעשה יום ביומו, ולא במחיר גבוה מדי.

הזקנה נכנעת. היא הגיעה למרפאה לקבל מרשם לתרופה ללב ולא לקבל התקף לב במריבות על עיקרון מפוקפק עם נשים טרופות מבט.

אורנה מנצלת את הרגע. היא מגישה את המרשם, ואז מחליפה את הזעם בפניה בחיוך מעודן. היא נחושה להוכיח לרוקחת שהיא גברת תרבותית ועדינה, ולא סתם פרחחית מהרחוב שתוקפת זקנות חסרות ישע.

היא רוכשת קרם גוף שלא תכננה לקנות לפני כן, ואולי, היא מתייעצת עם הרוקחת, כדאי לקנות תוצרת חוץ, וכן, הויטמינים שלה …

אורה מביטה בשעון. לאוטובוס הקרוב היא לא תספיק להגיע. האוטובוס הבא יגיע רק בעוד רבע שעה, והגננת הודיעה כבר לאמהות המאחרות הכרוניות שמי שלא תגיע להוציא את הילד עד השעה היעודה, היא תגבה מימנה שקל על כל דקת איחור. " צודקת הגננת" חושבת אורה. "גם לה יש ילדים קטנים שמחכים לאימא שתחזור".

ייתכן שיכלה לבקש מן הממתינים בתור טובה, אך היא נמנעת מכך.

פעם הייתה צריכה לקבל אישור מן המזכירה במוסד שבו היא מועסקת.  אבל זאת הייתה שקועה בשיחה עם חברתה למשרד.

"אולי תוכלי לתת לי את האישור? אני צריכה להוציא את הילד מהמעון." פנתה בשפל קול אל הגברת, לאחר שזו התעלמה מקיומה במשך רגעים ארוכים.  המזכירה הרימה אליה מבט, ובחנה את החלוק שעליו היה מודפס שם החברה המעסיקה אותה, העדות שהיא שייכת לקסטה נמוכה יותר, שמותר לדרוך עליה.

"גברת", אמרה בקול צונן. "אני לא זוכרת שעשיתי לך ילד, אז למה את מתלוננת דווקא אצלי", וחזרה באדישות מופגנת לשיחה.

גם אז אחרה להוציא את הילד מן הגן, והוא המסכן בנוסף לכך שישב מבוהל ומודאג פן אימא לא תחזור עוד, נאלץ לשמוע כיצד נוזפים ומביישים אותה בפניו על האיחור ברגע שסוף סוף חזרה.

אורה ארזה את התרופה ודחפה אותה אל התיק תוך כדי ריצה. הנה היא מחוץ לבניין, רצה בשביל אל התחנה. אולי בכל זאת תספיק… ואז היא נרעדת . לימין השביל ממש על גדר מגרש החנייה חונה הרכב החדש של ה"סרסור".  גיסו של הקבלן מגיע מדי פעם "לעזור לו לפקח על הבנות". זכה בצדק לכינוי המפוקפק.

הוא עצמו מועסק ישירות על ידי העירייה כאב בית באחד המתנ"סים. ככזה משכורתו משכורת חודשית גלובלית , והוא לא חייב לדווח בכל רגע ורגע על מקום הימצאו ועל מעשיו. אם מתעוררת בעיה בזמן העדרו המזכירה מכריזה שהוא "יצא לשטח" על אף שעדיין לא מונה למשרת הפקח הנחשקת, ואף אחד לא יודע על שום שטח שעליו לנהל. כשהוא מזהה בחורה בצרה, למשל לפני פיטורין, הוא מציע לה את העיסוק שהקנה לו את כינויו.

אורה רואה את האוטובוס מתקרב למפרצון שמעבר לכביש . אם יעלו מספיק אנשים יתכן שהיא תספיק להגיע.

היא יורדת בריצה מן המדרכה. מכוניות צופרות לה, עוקפות אותה, אך איש לא מאט. נהג האוטובוס מפעיל את האיתות ויוצא מן התחנה.

אורה תאחר בדיוק חמש עשרה דקות.

"אתן לגננת שטר של עשרים שקלים ואתנצל ". חושבת האישה האומללה, על אף שמדובר במנת הבשר שרצתה להגיש לבנה בסוף השבוע.

אסור לה להתווכח ולהרגיז את הגננת. היא עלולה להתלונן לעובדת הסוציאלית על הזנחה של הילד, ועליה כעל אם המפקירה את בנה בגן, וזאת תמהר בשמחה לבקש צו שופט שיוציא את הילד מהשגחתה לטובת אחד המוסדות שהיא מייחצנת.  הילדים בשכונה ספרו מדי פעם בפחד  על האישה שהגיעה בליווי שוטרים לבית הספר לצוד לעיניהם ילד שהוצא נגדו צו כזה.

היא חשבה על הפעוט יושב בראש מורכן במקום זר מחכה לה, כשנבצר ממנה לבוא ולהרים אותו בחיבוק וגופה נרעד. הכינה ביד עם הכרטיסייה את השטר אותו תמסור בידי הגננת, שווה ערך לשעת העבודה האחרונה שלה. הלוואי שהייתה יוצאת שעתיים מוקדם יותר מן העבודה ומונעת מעצמה את הצרה הזאת.

הקשישה אספה את התרופות שלה לתוך שקית  ויצאה לאיטה מהמרפאה.  היא עברה לאיטה בשדרה המשמשת גם כגן משחקים עירוני. אולי תפגוש איזה מכר על אחד הספסלים. יום חמישי היום. הילדים והנכדים עסוקים בקניות והכנות לקראת שבת, ואיש לא יגיע לבקרה. אין לה מה למהר הביתה כל זמן שהשמש מאירה ומחממת בחוץ, ואילו הבית ריק ואפלולי. היא מתיישבת על אחד הספסלים וצופה בילדים המשחקים על הנדנדות.

אורנה תלתה את התיק על הכתף באלכסון ונכנסה גם היא אל הגן.

החשק להוכיח לעצמה ולזולתה כמה חברמנית  ו"קולית" היא עדיין לא התפוגג.  היא נטפלה אל ילדה שטיילה בגן עם הפודל הלבן שלה, והתחילה ללטפו ולגלגל אליו כדור, אחר כך פנתה אל קצה הרחוב שם החנתה את המכונית.   היא בחנה את עצמה במראה. אישה נאה ומטופחת בגיל העמידה.

האם יש לה סטייל? כן! האם היא פראיירית של אחרים כמו כמה מחברותיה ה"חנוניות"? לא!

היא הוכיחה היום שהיא יודעת לעמוד על שלה ללא מורא ופחד.

היא חנתה לא רחוק מהבית, אחר כך נכנסה למעלית ועלתה אל דירתה בקומה החמישית.

סגרה והבריחה פעמיים את הדלת, ונכנסה למטבח להכין לעצמה ארוחת ערב אותה תאכל מול הטלביזיה.

אורנה גרושה, וילדיה עובדים ולומדים בעיר אחרת. גם לה לא מחכה איש בבית . גם לה לא היה בעצם למי למהר.

כשירדה החשיכה ירד גם מיודענו השרֶק , חצה את הגינה והלך לדרוש בשלום ה"טנק" שרכש לאחרונה.

כן, הרכב היוקרתי מעורר בעיות. החניות מתחת הבית צרות מלהכיל את הרכב, ובנוסף כולן רשומות בטאבו, והוא לא יכול להפחיד את הבעלים ולהחרים להם את החנייה כמו שהפחיד היום את האישה המטומטמת. "איך ברחה הפחדנית!" הוא מגחך. מה היא חשבה, שהוא באמת ישרוט לעצמו את הרכב החדש כדי לדחוף קצת את המכונית העלובה שלה ?

בעבודה הוא משתמש במסחרית שקיבל מהעירייה. המסחרית מעולה גם לקניות, ונוח לו לקחת ציוד לטיולי "על האש"  שהוא עורך בסוף השבוע.  בנוסף הוא מקבל תלושי דלק ייעודיים רק לרכב של העירייה, והוא לא מתכוון להוציא כסף שלו על הנסיעות.  בארבע על ארבע שלו הוא משתמש רק להגיע לשמחות משפחתיות או לביקורי קרובים להפגין בפניהם עד כמה התקדם בחיים.

אבל כעת הוא חושב שבאמת "מרבה נכסים מרבה דאגה". למה התעקש לתפוס חנייה דווקא ליד הבניין המתרוקן בלילה?  הנה, כולם כבר הוציאו מכאן את הרכבים שלהם וחזרו הביתה. עכשיו כל החניות ברחוב תפוסות, ואילו כאן פשוט יפרצו לו את הרכב הבודד ויסתלקו איתו לשטחים.

אולי צדקה האישה שרצתה להחליף את הספות לספות עור ולהוסיף חדר ביטחון בִּמקוֹם?

אז מה ? הוא מפחד?  התפקיד שלו להפחיד, אחרת יאבד את הג'וֹבּים שלו וגם את הג'וּבּוֹת.

על אף שלעת עתה היו לו רק מריבות ותקלות עם הרכב מנקר העיניים הזה, הוא מוציא מכיסו מדבקה של

"ימותו הקנאים"  ומדביק אותה על השמשה האחורית.