הצוצלות שבו.
הבוקר, כאשר פתחתי את החלון בשעה מאוחרת מעט מהרגיל, מצאתי את הצוצלת דוגרת בקן הקטן אשר הספיקה לבנות, מתי? על אדן החלון.
אתמול בערב עוד ניסיתי להניא אותה מכך. כבר חמש עשרה שנים, כמעט דור בחיי אדם, מגיעות הצוצלות אל אדן החלון הזה לבנות בית, לבנות קן.
בעבר עוד ניסיתי להזהיר אותן, להניא אותן, ולא מתוך רשעות, לפזר את הענפים שהביאו לריפוד הקן, לשטוף את אדן החלון בחומר חיטוי שריחו חריף, אך ללא הועיל.
בימים שבין ט"ו בשבט לפורים חגו הצוצלות מעל החלון, ובימים שבין פורים לפסח הופיע קן ובו ביצה או שתיים או שלוש, והצוצלת יושבת כבר ודוגרת, לא מוציאה קול או המיה, לא מתלוננת ולא מסתלקת גם אם שעות עליה לשבת ולחכות לבן זוגה שיבוא להחליפה. ואז נשמעת המיה ומשק כנפיים, ולפני שהבחנתם בדבר – חילופי משמרות.
בשלב הזה- הדגירה, גם אני נאלצת לשנות את היחס.
החלון נשאר פתוח והתריס לא מורד, שלא תיבהל , שלא תקפוץ הדוגרת ותפיל את הביצים מן הקן.
אני מניחה בקצה אחר של אדן החלון צלוחית עם מיים. אולי יקל הדבר עליה?
היא ואני "מביטות זו לזו בלבן של העיניים". היא התרגלה אלי ואינה חוששת ממני יותר, אך מעולם לא לגמה מהמים שהצעתי לה.
לעיתים בוקעים הגוזלים ואף מתחילים להתנועע בקן. עוד מעט יפרחו ממנו. הפעם זה חייב להצליח…
ואז, לפנות בוקר נשמעות צריחות הזעם של העורבנים, וכשאני ניגשת לחלון, אני מוצאת קן נטוש ולעיתים קליפה של ביצה שעדיין לא בקע ממנה האפרוח.
והצוצלת פרחה לה . אולי הפעם תלמד את הלקח? אולי סוף – סוף תבין שהיא בחרה במקום כל כך לא בטוח לקנן בו? אך לא, כעבור מספר חודשים , בזמן הקבוע , כמו גולים החוזרים ושבים באדיקות ונאמנות אל מולדתם המתנכרת , המתעללת בהם ומגרשת אותם בסופו של דבר מבוישים ואומללים, חוזרות הצוצלות ושבות לקנן ולקונן באותו חלון.
"מה קרה לנו? תראו לאן הגענו." הומה הצוצלת על אף שהיא הקורבן .
היא חונכה לחלוק בקבלת האשמה ובאמירת וידוי תוך הלקאה עצמית על החזה עם כל הקהילה בתפילת הנעילה.
"חה, חה, חה, חה, לא מתאים לך, אז עופי מכאן. חה, חה, חה".
"לא מתאים לך אז עופי מכאן יה בכיינית"! מטקבקט לעברה הדוכיפת מאתר המתמחה בתגובות רשע של החסידה החסודה.
גוזליה של הדוכיפת לא נפגעו בינתיים. גם היא זוללת מעט בשר לפעמים, ובנוסף יש לה קרן מוזרה על הראש , שהיא, אולי מתוך הימנעות מלהביט במראה, נוטה לראות בה עטרה. והיא שולחת עוד צרור של לעג בוטה לכיוון הצוצלת האומללה.
והחסידה החסודה?
זאת איבדה את להקתה בסערה נוראה שפקדה את האזור כשחלפה מעלינו בעת נדידת הציפורים.
מוחלשת כנפיים ופצועה באחת מרגליה נחתה בשדה מרעה.
היא יודעת ששאר חברי הלהקה התרסקו כנראה על אחד ההרים התוחמים, אך היא עדיין נוטרת להם ולא סולחת על הנטישה. היא החליטה לא לחזור ולא לחבור אל בנות מינה בעונה הבאה.
שדה המרעה בו נחתה היה מלא באנפות בקר שזללו בשר בתיאבון. "כמה שהאוכל שלהן טעים," חשבה. והחסידה, שעד כה אכלה דגי אגמים, החליטה שהיא חוברת עליהן.
"תאהבו אותי!" פתחה כל בוקר בקריאה, "אני נשארת ועושה על האש איתכן".
לא, היא לא העוף שירגיש אמפתיה לצוצלת שלנו. מי שזקוק לבשר, זכותו לצוד בשר. היא לא תפסיק את הלגלוג, וכי מה יהיה על הרייטינג?
הן השדה מלא בעופות שכבר התחילו לנפנף. צריך לתת כבוד לטעמן.
רק החוחית הקטנטנה וחברותיה שחשו הזדהות עם הצוצלת עמדו על חוח, הזילו דמעות של צער וצפצפו קולות מצוקה על מעשה הנבלה של העורבני, כי בן מוות העושה זאת, שהשדה לידו מלא טרף אך הוא לא מוותר על זדונו, עקב אשר עשה את הדבר הזה. הן רק ביצה אחת שלא תשביע אותו הייתה בקן, ועל אשר לא חמל. הצוצלת אמורה להיות אזרחית שוות זכויות. למען הצוצלת וגוזליה ניטע הגן, ואילו העורבני גם רוצח וגם יורש.
אך הן יודעות כי הצוצלת ציפור בודדה היא. קול המייתה לא מגיע ולא נוגע לזולת, לא כמו קול צרחות הקרב מקפיאות הדם של העורבני.
אילו נאספו כל הצוצלות ביחד, יכלו להרחיק בדקירות מקורן את העורבני כך שלא יחזור יותר לגינה.
אבל מחר תקום הצוצלת לפנות בוקר ותצא בראש מורכן לעמל יומה, אף כי אין לה כבר למען מי לעמול.
ובאתרי החדשות לא יזכירו יותר את המקרה, כי לציפורים יש זיכרון קצר. "אין באירוע עניין לציבור." פסק השופט, הינשוף החכם, באנחת רווחה, "ואין להטריד בו את בית המשפט." ואיש לא יביך את "ראשי הגינה" עד למסע הטרף הבא.
והעורבני? הוא שלם מאוד עם עצמו ועם מעשיו, וכבר הספיק לשלוח את דוברו להביע השתתפות בצער המשפחה, אז מה עוד רוצים ממנו?
אמנם בעולם עופות מתוקן היה נשפט מן הסתם על קניבליות, אך כאן הוא לא חושש ממשפטם של בני האדם. "הם הרי קר, קר, קר, קר עושים בדיוק אותו הדבר".
וממשפטו של האל? הצחקתם אותו. בשר הצוצלת כשר, והוא לא לקח אם על בנים. הוא יודע שהצוצלת תחזור, והוא רוצה להמשיך וליהנות מן המטעמים שהיא מכינה לו גם בעונה הבאה, אך ליתר ביטחון – על ראשו – ראיתם בתמונה? מוכנה כבר הכיפה השחורה.
