סבא של שלומי גיבור.
סבא של שלומי נהג אוטובוס.
בבוקר מוקדם מסיע סבא אנשים לעבודה.
בהפסקת הצהריים הוא "קופץ" לפעמים, ומביא לאימא ירקות.
ביום שישי הוא מקפיץ לאימא מגש דגים מסבתא.
הוא נכנס לחנייה, צופר ושלומי יורד לעזור לו, ולשחק קצת בהגה.
בכניסה לרחוב יש שלט: "הכניסה לרכב מעל 41/2 טון אסורה".
בכניסה לחנייה יש שלט: "החנייה לדיירי הבית בלבד".
בכניסה לבניין יש שלט: "נא לשמור על השקט בין השעות שתיים עד ארבע אחר הצהריים".
אבל סבא של שלומי גיבור. סבא של שלומי לא פוחד משלטים. "למה מי?"
והינה, מי זה מגיע רכוב על התלת אופן שלו?
זהו דני, התינוק הבכיין של השכנים.
גם דני רוצה לשחק בהגה של האוטובוס.
דני יורד מהתלת אופן, ומטפס על המדרגות של האוטובוס.
"תלך מכאן!" צועק שלומי. "אל תיגע באוטובוס של סבא שלי!"
"לא רוצה! לא רוצה!" מייבב הילד המעצבן.
אבל שלומי כבר בן חמש, ואילו דני רק בן שלוש. שלומי יכול על דני בקלות.
הוא יוצא מתא הנהג, ודוחף את דני למטה.
כל השכנים שומעים את הצרחות.
מכל חלון מציץ ראש סקרן.
אפילו לסבא הגיבור זה לא נעים.
"תראה מה עשית", כועס סבא. "אסור להרביץ לדני."
"למה אסור להרביץ לו?" מתפלא שלומי.
"אתה יודע שיש לו אח גדול?
עכשיו יבוא האח הגדול שלו, יוני, ויפרק אותך במכות.
תבקש מייד סליחה!"
סבא של שלומי גיבור, אבל שלומי לא כל כך.
הוא לא רוצה לחטוף מכות מיוני.
"סליחה!" הוא צועק. "סליחה!" "עכשיו טוב לך?"
והוא רץ לטפס הביתה במדרגות בלי לעשות "כיף" לסבא.
עברה שנה.
שלומי כבר תלמיד בבית הספר.
שלומי תלמיד בכיתה א' של המורה אורלי.
לשלומי יש הרבה חברים חדשים.
שלומי חבר בחבורה של אורי.
אורי ילד גדול.
אורי כבר תלמיד בכיתה ג'.
אורי גדול וחזק כמו ילד בכיתה ו'.
אבל אורי אוהב לשחק עם ילדים מכיתה ב' ומכיתה א'.
גם הילדים הקטנים אוהבים להיות בחבורה של אורי.
אף אחד בבית הספר לא מעיז להתחיל עם החבורה של אורי.
אפילו לא לתפוס להם את המקום בהפסקה הגדולה.
אפילו לא להפחיד אותם בדרך הביתה.
גם מיכה מהבניין של שלומי תלמיד בכיתה א'.
שלומי לא חבר של מיכה.
מיכה לא חבר בחבורה של אורי.
אף אחד לא חבר של מיכה.
מאירה, אימא של מיכה, אם חד הורית.
אימא של מיכה שוטפת את המדרגות בבניין.
אימא של מיכה שוטפת את המדרגות בכל הבניינים בשכונה.
לפני ראש השנה מסכים סוף סוף הקבלן של מאירה לשלם לה חלק מן מהמשכורת המגיעה לה,
אפילו שהמצב קשה, והיא באמת צריכה להתחשב בו קצת יותר,
ולא לנדנד לו כל הזמן, כי אחרת הוא יאלץ לפטר אותה, ואז הוא יצטרך לנקות בעצמו את המדרגות.
אימא של מיכה חושבת:" מיכה ילד חמוד. למה אין לו חברים?
אף אחד לא רוצה לשחק עם מיכה. אולי אקנה לו כדור מתנה לחג, ואז הילדים ירצו לשחק איתו?"
אימא של מיכה קונה לו כדור עם בטנה מתנפחת. כדור אמיתי.
ביום ראשון בא מיכה עם הכדור לבית הספר.
בהפסקה הוא מוציא אותו בגאווה מהשקית, והולך למגרש המשחקים.
אף ילד לא מביט במיכה או בכדור שלו .
אף ילד לא מבקש ממיכה לשחק איתו.
מיכה חוזר עצוב למסדרון. הוא יושב על המדרגות, ורק אילנה הקטנה מהכיתה המקבילה מבקשת ממנו שיגלגל אליה את הכדור, והיא מגלגלת אותו בחזרה.
סוף -סוף הצלצול האחרון. ברוך השם!
כל הילדים הולכים בשדרה של גן השעשועים בדרך הביתה.
שלומי הולך ומצחקק עם החבורה של אורי.
מיכה הולך לבדו, עצוב .
פתאום מסתובב אורי אחורנית , ורואה את הילד.
"ראיתם את הזה?" מגחך אורי. "למי יש אומץ לקחת לו את הכדור?"
"מי לא מכיר אותו?" מתרומם קולו של שלומי בשמחה .
הנה, גם הוא יכול לתרום משהו לקבוצה.
"תבעט לי ת'כדור!" קורא שלומי למיכה בקול מבטיח.
מיכה שמח. שמו לב אליו. הוא בועט בעיטה מדויקת ישר לרגליו של שלומי..
שלומי פורץ בצחוק מלגלג, ובועט את הכדור לחבורה.
מיכה הבין באיחור. לא איתו רוצים הילדים לשחק. הם רוצים רק את הכדור שלו.
אימא קנתה למיכה את הכדור היקר אפילו שיש לה רק מעט כסף, ומיכה יודע:" אם לא יהיה לאימא כסף, היא לא תוכל לשלם שכר דירה, ואז היא תצטרך לצאת מהדירה, וללכת לישון על ספסל בשדרה, ואותו , את מיכה, ייקחו ויסגרו במוסד לילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם. אסור שזה יקרה!"
"תחזיר לי תַ'כּדור!" צווח הילד הקטן.
הוא פותח בדהרה, משיג את שלומי, מזנק על הכדור, מרים אותו, אוחז אותו בחוזקה קרוב לחזה, ונמלט במהירות הברק, בלי להביט שמאלה, ימינה ושמאלה, מן השדרה.
"אכלת אותה! איך עבד עליך?" לועגים החברים לשלומי.
הם שמחים שזה הוא מי שעשו מימנו צחוק, ולא הם.
שלומי מעוצבן. הוא לא יכול חזור בלי הכדור לחבורה.
יעשו עליו צחוקים, לפחות, עד חנוכה.
הוא חייב להחזיר לעצמו את הכדור של מיכה.
הוא – יש לו כאבוד.
"אני עוד ירסק אותו במכות שידע לו, אפילו שהוא יודע איפה אני גר, ועוד מעט האימא שלו תבוא להתבכיין להורים שלי."הוא חושב.
עכשיו גם שלומי פותח במרדף כאילו נלחם על חייו או לפחות על כבודו.
***
סבא הגיבור נוהג במהירות באוטובוס המלא עד אפס מקום.
פתאום, במעבר שבין השדרה לשכונה, שם לא רחוק מבית הספר, ילד עם כדור רץ ישר לכביש.
"יה אידיוט", צועק סבא, ולוחץ על הברקס בעצמה כזאת שזקנה אחת עם סלים, שהקדימה לקום כדי להספיק לרדת בתחנה הבאה,
לפני שסבא יסגור עליה את הדלת, גולשת בעצמה ונחבטת בשמשה הקדמית.
"אני עוד אתפוס אותך!" מסובב סבא את ראשו כדי להמשיך ולגעור בילד, ולא שם לב לילד הנוסף הרודף אחריו, ואז נשמעת החבטה.
שלומי שוכב עצוב בבית החולים. רגל ימין, זאת שהוא בועט בה, מכוסה בגבס ונשענת על מתלה התלוי מהתקרה.
אבא, אימא, הסבים והסבתות וכל הדודים מקיפים את שלומי בדאגה.
"שלומי, חמודי שלי," שואלת סבתא, "למה תכה רעך?"
"כן," מצטרף אבא, "היית רק אומר, הייתי מביא לך חנות של כדורים".
"תראה עכשיו מה קרה לך." כועס סבא.
"אבל אין לו אח גדול! אין לו אח גדול!"
צועק שלומי.
הוא מסובב את ראשו לקיר , ולא עושה "כיף" לאבא, ולא עושה "כיף" לסבא.
רק שוכב בשפתיים שמוטות עד שכולם הולכים הביתה.
