האנשים שהתגודדו בעיר המושלגת כלל לא ערכו קרב כדורי שלג משעשע ביניהם.
האיש בחולצה הירוקה חבט בזעם באפו של האיש בחולצה האדומה, ואיש אחר, שהסמל הירוק צהוב בצבץ מתוך מעילו, תלש בפראות מוט ברזל מגדר של בניין, פיצח לשניים גולגולת של אדום חולצה אחר, ובלי הבט אחור המשיך לפרוק זעמו בעזרת אותו מוט רווי דם במכונית שחנתה לצד הדרך.
קבוצת גברים אחרת ניפצה חלון ראווה של בר שעדיין היה מקושט בעץ חג המולד, ותקפה בפראות את בעל המקום והמוזגים, שנראה היה כי התלבשו, והכינו את המקום לקבלת אורחים לבבית, לסיים בגדול את עונת התיירות של חג המולד בהארחה של קבוצות האוהדים הרבות, ששטפו את העיר כדי לעודד את קבוצותיהם במשחק גמר הגביע.
"אימא, בואי תראי איזה מכות!" קרא לי צעיר בני, וההלם ניכר בקולו.
המורה דפנה אמרה לילדים שהם כבר בני עשר, והם צריכים להתעניין במה שקורה בעולם מחוץ לחצר המשחקים שלהם, לכן המשימה ה"כפית" שלהם תהיה לצפות בכל מוצאי שבת ב"יומן השבוע", לבחור את הידיעה המעניינת ביותר ולדווח עליה לכיתה.
כעת התבונן נפחד בחבורות המבוגרים , "מנהלי העולם" , שב"מגרש המשחקים" שלהם, באין מבוגר אחראי שישליט עליהם סדר, הם מתנהגים כמו חבורת ילדים מופרעת שהמורה שלהם לא הגיעה, והמנהל שכח לשלוח ממלא מקום, רק שהם נוהגים באכזריות רבה יותר.
"אימא, למה הם עושים את זה?" מבקש הילד שאפרש לו את העולם שאני עצמי איני מבינה.
"הם בריטים שבאו לאיטליה לעודד את הקבוצה שלהם. היא נוצחה , והם מרגישים מושפלים , רוצים לנקום וכך כאילו להגן על כבודם."
"יש מלחמה בין איטליה לאנגליה?"
"לא, כבר כמעט חמישים שנה שלא. להפך, הם רצו לחזק בעזרת המשחקים את קשרי התיירות בין המדינות. אפילו מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה של בריטניה, קוראת למפרי הסדר 'בטלנים שחיים על קצבאות, ולכן יש להם זמן וכסף להזיק לארצם', ומקווה שהשלטונות באיטליה ימצו עמם את הדין."
"אולי הם חברים של השחקנים , והם חושבים שכך הם יעזרו להם?"
"לא, אין להם קשר חברי אמיתי עם השחקנים, וחלק מהם כנראה לא יודעים אפילו לבעוט בכדור, אלא רק באנשים שמוטלים בשלג." הבעתי את הסתייגותי שלי.
"אז מה אכפת להם בכלל מי ינצח?"
"הם כנראה רוצים לראות את עצמם כחלק מגוף מנצח", גייסתי לטובתי מן הזיכרון קטע ממאמר מלומד שהופיע פעם בעיתון.
"בכל אופן, את תוצאת המשחק הם כבר לא ישנו."
"כן, לפעמים גם אצלנו בבית הספר משחקים נגמרים במכות, אבל בין מבוגרים זה לא יקרה, נכון?" מנסה הקטן לאסוף את שיירי האמון בעולם יציב שסביבו.
"מה, אתה לא יודע כלום מהחיים שלך!" מלגלג עליו הבכור ללא רחמים. לפני שנה- כן גם הוא היה תלמיד של דפנה- "היית צריך לראות איזה כסח הלך בין הפועל לבית"ר. הנה, אלה בית"ר בחולצות הצהובות, והפועל באדומות." גאה בכורי להציג את בקיאותו.
"אם הקבוצה תמשיך להפסיד, ייתכן שיוציאו את חמתם על המאמן ואפילו על השחקנים." המשיך להטיח את המציאות הבוטה בפניו של הילד המבוהל.
"הם חושבים שהקבוצה זה הם, אם היא לא תספק להם את הגאווה הם ידרשו לפטר את המאמן, ואולי לשנות את ההרכב." ניסיתי לרכך את ההסבר.
"אבל זה יכול לקרות רק במשחקים , נכון? זה לא יכול לקרות בשכונה שלנו למשל?" שואל / קובע הקטן בתקווה.
לא, איני יכולה לשקר לו. נכון , השכונה שלנו נחשבת עדיין שכונה טובה. אמנם אין ארוחות בוקר משותפות של השכנים על המרפסת. בעצם, כל המרפסות בבנין שלנו נסגרו בהסכמה בין השכנים, אבל מצד שני גם לא שמעתי מעולם על סכסוך אלים או דקירות ברדיוס רובע המגורים שלנו.
אך הילד יצטרך לצאת בקרוב לבדו מגבולות השכונה , והמורה דפנה קבעה נכון שצריך להתחיל ללמוד את העולם שמסביב על הטוב והרע שבו.
"זה יכול לקרות בכל מקום, בין כל מני אנשים ומכל מני סיבות שונות ומשונות שאנשים לא תמיד מבינים מה הן באמת, ומצדיקים אותן בהסברים שלאחרים נשמעים מגוחכים." גייסתי את הכושר הדידקטי שלי.
" לפעמים אנשים הולכים מכות , ואחרי שעה נרגעים ומשלימים, ולפעמים הם דווקא לא אלימים, אבל כועסים נורא , ומנתקים לעולם ועד יחסים אפילו עם הקרובים להם ביותר, כי לא התייחסו לדעתם, או ש'השפילו' אותם אפילו אם ההשפלה דמיונית לחלוטין.
זוכרים שביקרנו בקיבוץ עיין -חרוד, וירדנו למעיין? נכון שהמקום שקט ונעים, וגם האנשים?
פעם היה באמת קיבוץ אחד בשם הזה.
אתם יודעים שיש היום שני קיבוצים בעלי אותו שם? "עין- חרוד איחוד" ו"עין- חרוד מאוחד". ולמה?
לפני כמעט ארבעים שנים הייתה מלחמה בארץ רחוקה בשם קוראה.
אנשים שגרו בצפון המדינה לחמו באנשים שגרו בדרומה, על אף שהם בני אותו העם, אבל הצפוניים רצו שליט אחד וסוג של שלטון, כשהדרומיים רצו שליט אחר, שהבטיח גם משטר אחר. למלחמה כזאת קוראים 'מלחמת אזרחים'.
כל מחנה טען שעל הצד השני השתלט עריץ.
ברית המועצות שהייתה מדינה קומוניסטית- ועל זה תלמדו עוד בבית הספר- תמכה בנשק וחיילים בצפון, ואילו ארצות הברית של אמריקה , שפחדה מהקומוניסטים כי הם לא דמוקרטים- ועל זה אולי כבר התחלתם ללמוד- שלחה חיילים להלחם לטובת קוראה הדרומית.
באמת שאין לי מושג מי היו הקבוצות המתחרות ומי האוהדים- הצפון מול הדרום בעידוד המעצמות או להפך, מעצמת המערב מול מעצמת המזרח כשהקוריאנים על השתייכותם הם התומכים שמחטיפים ומקבלים מכות. בסופו של דבר הארץ התחלקה לשתיים , וכל חלק 'זכה' לעריץ משלו.
בקיבוץ התחילו להתווכח לטובת מי צריך להיות -צפון או דרום, אמריקה או ברית המועצות.
אין לי מושג כמה אנשים גרו אז בקיבוץ, אולי שש מאות, אולי אלף. בקוראה חיו עשרות מיליונים של אנשים, שסבלו רעב בגלל המלחמה שלא הייתה בשום מקרה לטובתם.
בארץ היה באותו זמן משטר צנע. זה היה ממש אחרי מלחמת השחרור. לא היה מספיק אוכל או תרופות , ומגפת פוליו התחילה להשתולל ואין מרפא.
הארוחה החגיגית של חברי הקיבוץ הייתה קציצות מטוגנות מלחם מעורב במעט פרורי בשר.
כאמור, החברים התחילו להתווכח במי לתמוך- במשטר ה"סוציאליסטי" בצפון, או במשטר ה"דמוקראטי" בדרום. מי שתומכים בו, ברור שאי אפשר להסתפק במילים בלבד. צריך לשלוח לו מזון ותרופות .
אתם יודעים כמה עלה אז משלוח של חבילת מזון באנייה? עשרות מונים יותר משווי תכולת החבילה, וכל זה לא היה מספק אפילו רסיס אחד באוקיינוס המחסור במקום שאמור להיות נתמך על ידי אחת משתי מהמעצמות החזקות שהיו אז בעולם.
חברי הקיבוץ לא התייחסו לעובדות האלה.
הרוחות בקיבוץ התלהטו. תומכי הצפון הרגישו שהם אינם יכולים להמשיך לחיות בכפיפה אחת עם חבריהם הבוגדים ברעיון הסוציאליסטי, ואני יכולה רק לנחש את עוצמת הבוז והכעס שחשו תומכי הדרום כלפי "תומכי העריצים".
הוויכוחים הפרידו בין חברים ואחים, בין בעל ואשתו. הם הלכו והחריפו, הפכו לעימותים מילוליים, והיה חשש שיהפכו לקטטה אלימה של ממש.
לפני שתפרוץ "מלחמת חברים" החליטו תומכי הצפון, בהסכמת חבריהם, שהם מקבלים מחצית מרכוש הקיבוץ, ועוברים את הכביש לבנות קיבוץ חדש בצד השני-עין -חרוד מאוחד.
הקיבוץ המקורי נשאר עם השם בתוספת המילה 'איחוד'. מצחיק שעל אף שנפרדו היה חשוב להם לשמור על המילה 'אחדות' בשם המקום, אבל, כנראה שבסמל היישוב רואים את השוני בצבעים.
הילדים היו אז עד שעות אחר הצהריים בבית הילדים, ואז יום אחד הגיעו ההורים, ובכמה מקרים אבא או אימא בלוויית 'אימא' או 'אבא' אחרים, ואמרו לילדים המבוהלים להיפרד מחבריהם, ואולי אפילו מאחיהם, אבא או מאימא, כי הם לא יתראו הרבה זמן. הם צריכים לעבור לבית ילדים אחר."
"יו , איזה טמטום!" קרא הבכור, כשהוא צוחק בקול רם ואוחז את ראשו בידיו. (ממש כמו שצחק כשראה קבוצה סופגת גול מטומטם מיותר). הצעיר התחיל לכסוס את ציפורניו בעצבנות .
"מייד אחרי שהתמקמו בביתם החדש חסכו חברי 'המאוחד' מכספם ומהתרופות שהוקצבו להם למען ילדיהם למקרה הצורך, לשלוח חבילות לקוראה הצפונית, אבל אני בספק אם בתנאים ששררו אז הגיעו החבילות לייעדן. "
-"מישהו בקוראה ידע בכלל על זה? "שאל הגדול.
-"חושבת שלא, וגם אם כן, זה לא היה אכפת לו. החבילות האלה לא יכלו להועיל לאיש ."
חושבים שהפילוג בקיבוץ שינה את תוצאת המלחמה, או את גורלה של קוראה?
-"בטח, בטח שלא", גיחכו השניים .
"אימא, נכון שאצלנו במשפחה זה לא יכול לקרות?" התחנן הקטן בקול מודאג לתשובה חיובית.
"בוודאי שלא!" פסקתי בקול החלטי.
"זה לא יקרה, כי אני לא אתן לזה לקרות." ולא סיפרתי להם את הסיפור הבא.
הייתי ילדה בת שמונה או תשע כשהגיעו שני המדריכים לבושים בחולצות הכחולות לבית הספר.
נער ונערה בני שלוש עשרה או ארבע עשרה לכל היותר, יפים, עיניים מחייכות, פנים מזמינות, סמכותיים. היום הייתי אומרת "שופעי כריזמה".
המורה הזמינה אותם בחיוך רחב לכיתה. "איזה כף, לא יהיה שיעור חשבון."
השניים הסבירו לנו, תוך תאום תפקידים מושלם (הכול היה מושלם אצלם), עד כמה אנחנו כבר ילדים גדולים ואחראים, ולכן מגיע לנו להצטרף לתנועת הנוער שהם מדריכים בה.
הם דקלמו בקיצור את עקרונות התנועה, ואיני זוכרת מהם דבר. מה שאני כן זוכרת הוא שהבטיחו לנו בימי שלישי פעילות חווייתית בפרדסים ובשדות שהקיפו את השכונה, ובימי שישי קבלת שבת עם מסיבה וריקודי מעגל.
כדי להצטרף צריך לבקש מההורים עשר לירות לדמי הרשמה ועוד עשרים עבור חולצה, וכאן פרשו לפנינו חולצה כחולה שבמרכזה, כך הבחנתי לראשונה, שרוך אדום ,חדש, מבהיק, קושר וסוגר את הלולאות באזור החזה.
עדיף לרכוש שתי חולצות, כדי להשתמש בשנייה כשאחת תהיה בכביסה, כי בלי מדי התנועה, ועל כך הם מקפידים, אי אפשר יהיה להיכנס לפעילות.
את יכולה כבר לקבל את עשר הלירות, ולהירשם מחר. הסכימה אימא בשמחה לרעיון, אבל אני לא יכולה לקנות לך חולצות חדשות. תצטרכי להשתמש בחולצות של אחיך. יש לנו בבית לפחות שתיים קטנות עליו.
אימא הייתה עולה חדשה שעלתה לארץ בגיל העמידה, ומעולם לא למדה את השפה על בורייה.
כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדה כפועלת יומית במפעל. אנשים כמותה צפויים יום- יום לפיטורים רק משום שאנשים צעירים, חזקים ולכן כנראה גם זריזים מהם, מחכים בפתח לקבל את מקומם ואת שכורתם העלובה.
אימא שמחה מאוד לצרף אותי לפעילות עם בני גילי בשעות הרבות שנעדרה מן הבית, אך חמישים לירות היו עבורה שכר של יום עבודה שלם, ואולי גם יום העבודה האחרון במפעל.
"אבל בחולצה יש שרוך לבן. " קבלתי בקול בוכים.
"תקפצי לקיוסק בפינה, ותקבלי שרוך אדום בשתי אגורות". השיבה אימא. "אולי אפילו שני שרוכים".
ביום שישי אחר הצהריים יצאתי גאה במדי התנועה, שנראו הולמים אותי להפליא, לעבר ה"קן" לפעולה הראשונה.
צעדתי בראש מורם עד הקיוסק, פניתי שמאלה, והספקתי לצעוד מספר פעמים כששמעתי צעדי ריצה, נשימות מתנשפות, וחשתי בחבטה אדירה בצלעות.
" מה את עושה במדי התנועה שלי?" נשמעה צעקה בקול ניחר.
"מי הרשה לך להחליף את השרוך בחולצה?"
אחי המבוגר ממני במספר שנים חזר לחופשת שבת מן הקיבוץ אליו נשלח להתחנך, לאחר שהתברר להורי שאין מורה קבוע לכיתה שלו…
שם סיפקו לו מסגרת חינוכית לכל שעות היממה, אידיאולוגיה , וחולצות כחולות לפי הצורך רכוסות בשרוך לבן.
אני מניחה ששזירת שרוך אדום באחת מחולצות אלה נתפסה בעיניו כחילול הקודש, בגידה, וגרמה לתגובת זעם בלתי נשלטת, ממש כמו שסדין אדום מחולל בפר בזמן שהטרובדור מנופף בו מול פניו.
על אף התרמיל הכבד על כתפיו אחז בי בחוזקה, וגרר אותי כל הדרך חזרה הביתה.
את השערורייה שהתחוללה בבית קשה לתאר.
באותו ערב כבר לא השתתפתי בפעולה של השכבה, וגם לא בפעולות שאחריה. החולצות שבו נארזו בארון.
כעבור שבועיים, כשאימא אמורה הייתה לעבוד במשמרת שנייה, היא הקדימה והגיעה לשיחה עם המורה חנה , וזו הקשיבה לדבריה ברצינות רבה, ואפילו קמה והזמינה את המנהל לחדר, ואחר כך, איני יודעת אם השתמש בטלפון השחור היחיד שהיה בבית הספר כדי לטפל בבעיית השרוך, או מכל סיבה אחרת, אך מייד לאחר השיחה יצאו אימא והמורה אלי בחיוך, והודיעו לי שהכול בסדר. אחי יסכים שכפתורים אדומים יחליפו את השרוכים, והמדריכים בתנועה יאפשרו לי להיכנס לפעולה ללא שרוך השני.
ושוב יום שישי אחר הצהריים, ואני צועדת בגאון לבושה בחולצה הכחולה- יחד עם עודֵי אותה חולצה מכל שכבות הגיל של בית הספר- בשביל מול הפרדס המוביל לקן של התנועה.
רוב הילדים גדולים ממני, וכשהם עוקפים אותי, הם נועצים מבט- תחילה כדי לזהות מי הלך לפניהם, ואחר כך משהים מבט תמהה על הכפתורים שבחזית החולצה.
והנה הגבעה שעליה ממוקם הקן. הצעד שלי הופך למהוסס ואיטי. חניתה מוקפת בשאר ילדי הכיתה עומדת לפני שער הצריף, וכל המבטים מופנים אלי.
ליבי ניבא לי רעות.
חניתה הייתה מלכת הכיתה.
הילדה היפה ביותר בכל בית הספר.
מתחילה לגלות סימני התפתחות ראשונים לפני כולן. ספורטאית מצטיינת.
כל הבנים מקיפים אותה, מקפידים לבצע כל אמרי פיה , ואינם מבינים מדוע.
הילדה המרושעת ביותר בבית הספר.
תמיד יש לה הערה עוקצנית מתוחכמת לכל מצב.
ארשת לגלוג אכזרית עולה במהירות על פניה לכבוד כל אדם שמעד שלא בטובתו דווקא בסביבתה.
כל הבנות מקיפות אותה . מקפידות לבצע כל אמרי פיה. הן יודעות למה, אבל לא תודינה בזאת אפילו במחיר חייהן.
חביבת המורות .
תמיד יודעת לומר את הדברים הצדקניים והנכונים ביותר שהמורה רוצה לשמוע בשיעורי חברה.
שופטת בצורה כל כך בוגרת את מעשיהם של כל האחרים…
חניתה, לאן נעלמת?
הייתי מצפה למצוא אותך בבגרותנו בנוף הפוליטי-לא-בעצם, בצמרת השליטה הפוליטית של המדינה.
חניתה יצאה ממרכז המעגל, ופסעה לקראתי.
שאר ילדי הכיתה הסתדרו מאחוריה בצורת חץ.
עיניה ננעצו בחזית החולצה עטורת הכפתורים. ארשת הלגלוג האכזרית עלתה על פניה, ובו ברגע, על אף שהייתה בגבה אליהם , כאילו היו כולם חלק מאותה מערכת עצבים, עטו שאר בני הקבוצה את אותה ארשת אכזרית על פניהם.
"תראו את הזואותִי!" פלטה בבוז תהומי . "לא נאה לה לקשור שרוך כמו כולם?
מה זה הכפתורים המגעילים האלה?" כל הקבוצה פרצה בצחוק רועם, וידיים הושטו קדימה.
עוד מעט יקרעו מעלי את החולצה.
באותו רגע יצא המדריך לחצר, ובמבט אחד קלט את המצב.
"חברה, נכנסים, הפעולה מתחילה!" קרא כשהוא שולח אלי חיוך מעודד.
כן, המבוגרים הדריכו אותו יפה לקראת המשבר הצפוי.
בקריאות צהלה, וחלקם במבט של הקלה בעיניהם פנו הילדים אחורנית, ורצו אל תוך הקן.
גם אני צעדתי צעד או שניים קדימה, ואז, לאחר שהקבוצה נבלעה במבנה "נתתי ראש" , ושבתי הביתה.
שוב לא הלכתי לשם.
עברו שנים . סיימתי את בית הספר. סיפורי הילדות הנאיביים של מורי שואפי הטוב התחלפו בבחינה בוגרת של מציאות "לא פשוטה ". ורק אז למדתי את שבאמת קרה, והבנתי מה כמעט וגרם לריסוקה של משפחתי הזעירה.
ליד הקיבוץ שבחברת הנוער שלו התחנך אחי, הקימה הסוכנות היהודית מספר מושבים עבור גלי העולים שהגיעו לארץ מייד עם קום המדינה.
הסוכנות היהודית סיפקה למתיישבים אדמות בחכירה,זרעים, מכשור ולולי תרנגולות ,
אך חלקם של האנשים הגיעו מערים גדולות, ולא עסקו לפני כן מעולם בחקלאות. רבים אחרים הגיעו דווקא מאזורים חקלאיים, אך בהם החקלאות הייתה כל כך נחשלת, עד שהחקלאים היו רותמים את עצמם למחרשה של עץ וכך מעבדים את השדה.
התנדבו בני הקיבוץ לשלוח מדריכים ללמד את שכיניהם את תורת עבודת האדמה, אך המאמצים לא הועילו. המטעים יבשו. הזרעים לא נבטו, ובכל גל חום הושמדו לולים שלמים שלא קיבלו טיפול נכון.
הביטו בני המושב בקנאה בשדות המוריקים של הקיבוץ, וחשבו "מדוע ? אולי יש להם אדמה טובה יותר ומאיתנו עושים צחוק, ולמה הם באים לכאן להתנשא, להגיד לנו מה לעשות, או מה עשינו לא נכון.
מה אנחנו ילדים שלהם? הם לא יחליטו בשבילנו."
אחר כך נאלצו בני המושב השכן לצאת לעבודה שכירה, אך לא היו מספיק מפעלים בסביבה החקלאית לקלוט את כולם.
קיבלו בני הקיבוץ קבוצות של פועלים לעבודה במשק בתקופות בוערות כמו בזמן הקטיף, על אף שבשנים קודמות נהגו לגייס לעזרה את בני הנוער שלהם מהמוסד החינוכי, שעבדו, אגב, ביתר יעילות.
גם הפעם הפיקו מאמציהם של החברים את ההפך.
בני המושב שביקרו בתוך המשק רק גילו קינאה ועוינות חזקים יותר.
"ראיתם איזה דשא ובריכה יש למיליונרים האלה מסביב לוילות שלהם? ולמה הם קיבלו פרות, ויכולים לאכול סטיק יום – יום, ואנחנו רק תרנגולות מסריחות. יבוא יום, וננקום בהם."
בני הקיבוץ אכלו באותה תקופה קציצה עשויה משיירי לחם, ומעט פירורי בשר, וגם זה רק לכבוד השבת.
את הדשא טיפחו אוהבי הנוי בעצמם , והבריכה הקטנה שירתה כמה מאות בני אדם, ומימיה שימשו אחר כך להשקיה. ובאשר לרפת, הם לא קיבלו אותה מאיש. במשך שלושים שנה חסכו מפיהם, קנו במחיר מלא, וטיפחו את רפת החלב המשובחת ביותר בארץ.
מדוע לא הסבירו בני הקיבוץ כל זאת לשכניהם?
ייתכן שלא היו מודעים לרגשות הקנאה והקיפוח שהצלחתם מעוררת.
הם היו טרודים מדי בעבודה ופעילות ביטחונית. כשליש מכוח העבודה של בני המשק שרת בכל זמן נתון בשמירה, בצבא סדיר או במילואים.
ייתכן שגם לא ראו בכך תועלת. לך תסביר לאדם שזה עתה קיבל לול שני מהמוסדות המיישבים שאת הרפת שלך לא קיבלת באותה הדרך?
הן גם לו הציגו את כל ספרי החשבונות והקבלות לא היו משכנעים איש, והיה מי שרצה להגדיל את הלהבות סביבם לתועלתו, ובסופו של דבר הצליח.
"אלה הם דור המדבר ." פסקו אנשי הקיבוץ בהתנשאות מה על השכנים הממורמרים. ילדינו יבנו את הגשר בין שני הישובים. והמבוגרים הטילו על חברת הנוער את אשר כשלו לעשות בעצמם .
פרויקט בר המצווה של שכבת הנוער כלל מבחן בגרות שדרש לבנות קן של השומר הצעיר במושב ולהדריך, שוב להדריך, את הילדים בשכבות הגיל הצעירות יותר ברוח השומר הצעיר, ולהביא להם את "בשורת הגאולה של העם המתחדש בארצו" לפי חזונם של אבות התנועה.
את המבנה לקן סיפק מוכתר הכפר, שהיה נבון מספיק להפיק תועלת מהפגנת רצון טוב.
אך את הילדים היו המדריכים צריכים לגייס בעצמם.
וילדי המושב, הם הזדהו עם העלבון האמיתי , או הדמיוני, של הוריהם, ותחושות האיבה שלהם כלפי הקיבוצניקים רק התעצמו.
אלה מהם שהיו בעלי נטיות עברייניות נתפסו מדי פעם בניסיון להבעיר את שדות הכותנה שבאזור.
חבורות של בני נוער מתבגרים התאגדו למנוע מזרים מלהיכנס ל"אזור השליטה" שלהם.
וצוות מדריכים, שכלל בדרך כלל נערה ונער בני שלוש עשרה, מצא את עצמו מדי פעם מוקף בחבורה של נערים מחרפים ומגדפים ולפעמים גם מכים, שדרשו מהם לעזוב את המקום.
והילדים הקטנים? גם הם משועשעים מהמצב הצטרפו לרוח הכללית.
מנצלים את היריבות בין השרוך הלבן לשרוך האדום שאת סיבותיה לא הבינו,(וגם אני לא מבינה עד עצם היום הזה), הגיעו, דווקא ,לקן בשעה היעודה. (כל זה קרה לפני עידן הטלביזיה, ומה כבר אפשר היה לעשות בכפר בשעות אחר הצהריים)?
אך הם הגיעו בחולצות שסופקו (להם חינם) מעוטרות בסרט לבן, כשהם עונדים , להכעיס, סרט אדום , ומגחכים. כנראה , לו היו המדריכים מבני הנוער העובד, הם היו מגיעים עם סרט לבן.
"פעולה" כבר אי אפשר היה להעביר בקן.
וזהו מה שחווה אחי לפני שחזר באותו יום שישי לחופשה, ומצא את אחותו יוצאת "בצעדי מחול" לקראתו בחולצה שלו! ושרוך אדום.
עברו שנים, "מלך" חדש קם בישראל. מלך ש"לא ידע את יוסף" , וגם לא חקלאות , אך הכיר יפה את נפש בוחריו, וסיפק להם בדיוק את מה שהיו זקוקים לו- עובדים זרים.
עובדים אלו שידעו היטב את עבודת האדמה, אך לא הייתה להם אדמה לעבדה. אנשים שבאו מארצות רעבות בהן אימהות מוכרות את ילדותיהן הקטנות לבתי בושת כדי להאכיל את שאר בני המשפחה. אנשים שאפשר לשלם להם פרוטות תמורת עבודתם המאומצת, ולפעמים להימנע בעילות שונות גם מתשלום זה.
כעת פרחו שדות המושב. התרנגולות הטילו בשפע. וילות רחבות ידיים, ולעיתים רב קומתיות, נבנו לרווחת כל משפחה ומשפחה. אמנם, אין הרבה דשא בין טירה לטירה, כי הסגנון המקובל הוא לבנות עד הגדר, אבל על הגג יש מספיק מקום לבריכה משפחתית , והמים, שנחשבים מי השקיה, מסופקים בשפע וזול. בני המושב כבר כמעט מרוצים.
וכי למה להיות חקלאי עברי חרוץ וגאה, אם אפשר להיות בעל אחוזה ישראלי עשיר ויהיר?
ובני הקיבוץ?
במלחמה הנוראית שפרצה מספר שנים קודם לכן איבד הקיבוץ כעשרים אחוז מבניו, שתמיד התנדבו לתפקידים המסוכנים ביותר, כי האמינו ש"טוב למות בעד ארצנו ".
בריכת המים יבשה, וכל עיין מלאה דמעה.
אחר כך התחילה עזיבה המונית, יציאה המונית לגלות של הדור הצעיר.
איני יודעת אם הקיבוץ קיים עדיין, אך החולצות הכחולות עם הסרטים בשלל צבעים וגוונים נעלמו לחלוטין מהנוף.
ואחי?
כעבור מספר שנים, עוד לפני שהתגייס לצבא, נאלץ אחי לעזוב את הקיבוץ ולעזור בפרנסת הבית.
כמו שקורה לרוב במדינת הגירה התהפכו התפקידים , והוא הפך למשענת של הורי.
מגיל מסוים, הייתי אומרת, שהוא היה האחראי על חינוכי. ומהרגע שהיה אדם אוטונומי ולא תלוי ברצונם הטוב של אחרים, עשה זאת בשום שכל ובאחריות רבה.
ובכל זאת, פעם, לפני יותר משנות דור, ילדה אחת לא כל כך יפה ולא כל כך מקובלת, איבדה את האפשרות היחידה שלה לבלות מעט עם בני גילה, ונגזרה עליה בדידות לשנים רבות רק משום שלא יכלה להשחיל בחולצה את השרוך בעל הצבע הנכון, וכן זה כאב תרתי משמע, והצלקת כנראה עדיין כאן.
אך אם יש ביניכם הקוראים אחד, אחד מאותו "עם חלכה, עם עבדים מזה רעב", שבשמו "דיברו" אותם שרוכים.
אם יש בכם מישהו, אחד שאותם מכות ועלבונות שספגתי עזרו לו להשיג אי פעם פרוסה של לחם או קערית נוספת של אורז , שיקום!
מישהו קם?