רדיו שפופרות מאסיבי שעלה איתנו לארץ, עמד בפינתו הימנית של שולחן האוכל הענק, בחדר הכניסה הזעיר שהיה אמור לשמש אותנו כסלון.
השולחן והכיסאות היו כל מה שהחדר יכול היה להכיל, אך הוא שימש אותנו היטב גם לארוחות, גם להכנת שיעורים, כמגרש משחקים ביתי ומקום מפגש עם חברים.
בשעה שתיים בצהריים נשמע האות של "פינת הילד" מכל הבתים שבסביבה.
הדלקנו את הרדיו, התיישבנו מולו לשולחן והפלגנו לעולמות אחרים.
-"איך מגיעים הסיפורים מירושלים לרדיו?" שאלתי את אחי הגדול.
-"יש שם גמדים. הם גולשים בחוטי החשמל מירושלים לקופסה של הרדיו מאחור, ומביאים איתם את הסיפור".
-"כן, בטח!" פקפקתי במה שנשמע לי כבדיחה נוספת על חשבוני.
באותו יום לא שמענו את חלקו השני של הסיפור בהמשכים. מן הקופסה עלו קולות מוזרים, כאילו נקלעו הגמדים לסערה מעל הים.
אחרי הצהריים הגיע משה הטכנאי. הוא סובב את המכשיר הכבד, הסיר את מכסה הקרטון, והחל לפשפש בקרביו.
"בואי תראי את הגמדים!" התריס אחי.
התקרבתי. נורות צבעוניות חמודות האירו מאפלת הקופסה. "איזה יופי!"
"אל תתקרבי לשם"! שמעתי את קולה המודאג של אימא.
"מה אתה עושה?" גערה באחי. "היא עוד תשלח לשם יד ותיהרג."
"שלא תעיזי לגעת במנורות," הוסיפה .
התרחקתי בצער מקופסת הפלאים.
באותה שנה (ראשית שנות השישים) הגיע בפעם הראשונה סרט צבעוני לבית סיפרנו.
לקינוח יום הספורט השנתי הקרינו לכל תלמידי בית הספר מכיתה ב' ומעלה את "שלושת המוסקטרים".
לא הספקתי לקרוא את הכתוביות, ולא היה לי מושג מה הסיפור, אך תמונה אחת הפנטה אותי: – האביר כרע ברך לפני הנסיכה. עיניו הכחולות הנפלאות הביטו בה במבט שאפילו ילדה שטרם מלאו לה שמונה לא יכולה לטעות בו.
בנשימה עצורה עקבתי אחרי ידה שאחזה בידו. הוא קרב את היד לשפתיו, ונשק לה.
אחר כך כרעה גם הנסיכה ברך לפני מה שנראה לי כתנור חימום גדול. (בדיעבד- מזבח של כנסיה), ושניהם הצטלבו .
יום חורף סגרירי. אני ואורנה חברתי משחקות "שלושה מקלות" מול הבית.
ההישגים שלנו לא מזהירים, ואנחנו צריכות להחליף משחק.
ציירנו "קלס" על הדרך החולית, ואז התחיל לרדת גשם. נכנסנו הביתה.
"בואי נשחק בשלושת המוסקטרים"! אני מציעה.
"טוב, אבל קודם אני הנסיכה". דורשת אורנה. אין ספק, שתינו רוצות לשחק עם אותו מוסקטר אחד ומיוחד.
אני כורעת ברך, מבקשת את ידה של אורנה, מקרבת אותה אל שפתי. אורנה כורעת ברך לידי מול תנור החימום שדולק באש עליזה, ושתינו מצטלבות .
"אלוהים אדירים. מה את עושה?"
אימא עומדת מאחורי, ועיניה השחורות בורקות בחרדה וזעם.
"את יהודיה. יהודים לא כורעים ברך. מה פתאום את מצטלבת?
שלא תעיזי להצטלב יותר. את רוצה למות?"
איני יודעת מה עבר באותו רגע בראשה של אימא, שלא גידלה אותנו בעזרת חרמות והפחדות. איני יודעת אלו מחשבות וזיכרונות גרמו לה לצאת מגדרה, אך אני יודעת שבראשי לא עברו אלפיים שנות גלות והשפלה, לא השאלה המתריסה "צלב או חרב", וגם לא סיפורו הנורא של ברוך ממגנצא שבחר בחרב עבור בנותיו ובצלב עבור עצמו. רק מחשבה אחת מייסרת בוודאות נותרה- "ברגע זה נגזלה ממני לעולם התקווה להיות נערצת ומחוזרת באהבה וברוך על ידי האביר כחול העיניים הנפלא ביותר בעולם."
שוב יום גשום. אורנה עוברת דרכי בדרך מבית הספר. הגשם מתחזק, ואי אפשר לצאת..
"נשחק במוסקטרים?" מציעה אורנה. "עכשיו תורך להיות הנסיכה."
אני לא עומדת בפיתוי. אורנה כורעת ברך לפני ומבקשת את ידי. היא לא דומה בכלל לנסיך הנפלא מהסיפור, אך אני רואה מול עיני רק אותו.
אני מושיטה יד, כורעת ברך ו…הצטלבתי. רגע דומיה. נראה לי שדבר לא קרה.
אני קמה. כלום. אני מצטלבת שוב.
אורנה מביטה בי בתימהון. זה כבר לא חלק מטקסט המשחק.
"אורנה, אני מתה?" אני שואלת אותה בחרדה .
"מה פתאום"?
"איך את יודעת שלא"?
אורנה ראתה חתול מת בחצר, והוא לא התרוצץ, ולא שאל שאלות מטומטמות.
חוץ מזה, גם היא שיחקה…
"לא יכול להיות! האם אימא טעתה?"
קמתי. ניגשתי אל מקלט הרדיו . הסרתי את המכסה, ושלחתי בנחישות יד לנורה הראשונה שראיתי. כף ידי נסגרה סביב השפופרת.
העולם קפא. נשמתי נעתקה. אלף גמדים מרושעים אחזו בכף ידי, וניסו לשאוב אותי בחוזקה לקהלם.. כנראה שהייתי גדולה מדי ומרגיזה, כי אחרי ניסיון כושל שערך נצח הם זרקו אותי בחזקה אל הקיר הנגדי. על כף ידי הופיעו בועות. פרצתי בבכי.
הייתי רק בת שמונה, ואולי לא הבנתי את מלוא המשמעות של ההתרחשות, אך מאותו יום והלאה כל אזהרה או המלצה, סיסמה, מנטרה או דרישה בין שהושמעה על ידי הורי או בני משפחה , מורים, חברים, מפקדים, פוליטיקאים, עיתונאים וכל מי שיוצר עבורנו את ה"בון טון", ברגע שהובאה לפני, נבחנה –צלב או שפופרת. יש בזה ממש, או שמנסים להפחיד אותי. מסקנה או שטיפת מוח.
"אני אישה עצמאית, חושבת. לא אהיה אחותו הקטנה של העולם. אני אחליט מה נכון ומה לא. מה צודק ומה עוול. שום שטיפת מוח של איש לא תועיל. זכותי לנהוג כרצוני, ולא מתים מזה". כך נהגתי לטפוח לעצמי על השכם במשך השנים.
* *
*
לקח לי יותר מארבעים שנה, שתי שיני בינה וסיכום תקופת חיים לא מחמיא במיוחד להבין שאימא לא טעתה ולא הטעתה. כדרכה הִזהירה וצדקה.
הבנתי באיחור-
במסגרות החיים שנוצרו לנו כאן, אולי איש לא יוכל למנוע ממני לנהוג כרצוני, אך אם לא איישר קו עם מי שלא יהיה מהרשימה שלמעלה. אם אתעקש לשחק בתנועות שלי, לא ליפול למלתעות שום מחנה-מפלגתי , דתי, "פילוסופי" … ( גם אם מדובר במשחק תמים שמשחקת ילדה קטנה שמנסה ליפות בדמיונה את החיים), אם לא אתווה את התנועה הנכונה: צלב, מועל יד , הפרחת נשיקה אל מזוזת הבית בשתי אצבעות, אם לא אקרא את הקריאה הנכונה: בין אם היא "אללה הוא אכבר" , "שמע ישראל" או להבדיל
"Oh, when the red are marching in"
הכול לפי מנהג הזמן והמקום, לא רק שאהיה חשובה כמת, אלא שגם להתאבל עלי אסור.
"ובחרת בחיים!"