כנס המחזור האחרון של נעמי
למה מגיעים אנשים לכנס מחזור? מה גורם להם להעמיס את המשפחה עם ציוד פיקניק ליום שלם במכונית, אבל להלביש את כולם דווקא בבגדי חג , וכל זאת זאת ביום החם ביותר בשנה, רק כדי לפגוש "חברה" שלמדו אתם פעם לפני עשרים שנה בתיכון, ושלא ממש התגעגעו אליהם בזמן שעבר מאז?
מני, החנון של הכיתה, קיצר טיול בסקנדינביה כדי להגיע עם רכב הארבע על ארבע החדש לו לשטח.
שלומי לא ויתר על ההזדמנות להראות לטלי, "המלכה" המרושעת של הכיתה, שדחתה אותו בכל שנת הלימודים האחרונה, את הרכישה האחרונה שלו-דוגמנית יפהפייה שלא מכבר השתחררה מהצבא – תלויה על זרועו.
טלי, לעמת זאת, גרושה כבר חמש שנים. היא השמינה וחלתה בסוכרת , על עורה מופיעים כתמים כהים, אבל היא תראה להם שבנפשה היא עדיין המלכה הלא מודחת, ושלא יעזו לרחם עליה.
דני ויונתן לא סיימו עדיין את משחק ה"סטנגה" האחרון שלהם. הם הביאו אתם תגבורת של שישה צאצאים מגודלים שנולדו מאז. הפעם יגיעו להכרעה, ויכריזו סוף- סוף על המנצח.
ואני? אני הבאתי את שני התאומים המדהימים, אורי ורועי, להראות אותם לאריק, ולהיפרד מכולם בפעם האחרונה. אך אסור להם לדעת זאת.
והימים ימי סליחות.
מדרום לשפך "נחל בצת" חוף מדהים. חומת סלעים מסתירה את הכביש . סרטנים מתחפרים בחול הנקי. לגונות כחולות, ודייגים יושבים על הסלעים, כשפניהם קולטות את קרני השמש האחרונות.
שם החלטנו לערוך את מסיבת סיום הלימודים הלא רשמית של המחזור.
בשעת אחר צהריים, כשבנגריה של משפחת קורן סיימו את העבודה , העמסנו על המשאית שאבא של אריק העמיד לרשותנו ציוד לקומזיץ ואת כלי הנגינה של הלהקה של שלומי, ויצאנו צפונה.
הבנים הקימו שלד ענק למדורה, והבנות העמיסו סלטים על השולחנות המתקפלים.
השמש מאדימה במערב. כולנו עוברים לבגדי ים.
"נעמי, עולה לחסקה?" שואל אריק. הוא יודע שאינו צריך לחכות לתשובה. שולח יד, ומושך אותי למעלה.
אריק ואני נחשבים כבר שלושה חודשים לזוג.
התפלאתי, והייתי גאה, כשהבחנתי לראשונה אחרי שחזרנו מחופשת הפסח האחרונה, שהחתיך של השכבה עוקב אחרי במבטו בהפסקות.
כשפנה אלי סוף- סוף, לא העזתי לשחק את המחוזרת הבלתי ניתנת להשגה, כפי שנהגו חברותי, אלא נעתרתי מיד להזמנה הראשונה לצאת אתו, שרק לא יתחרט.
אריק הגיע מהצד הנכון של ה"פוארה", משכונה של בתים קטנים , גגות רעפים, דשא, עצי פרי, עברית תקנית ושלווה.
אני הגעתי מהשכונה הצפונית- שיכונים, עיתונים ישנים בחצר, קליפות גרעינים בחדר המדרגות, מריבות בין השכנים בכל שפה שתדמיינו.
לאבא של אריק הייתה הנגרייה המשגשגת ביותר בסביבה. אומרים שעשה הון מהזמנות של משרד הביטחון, אבל אומרים את זה אצלנו על כל בעל עסק מצליח שלא מפרגנים לו.
בתי השכונה שלי עמדו על גבול אזור התעשייה. מי מהורינו שלא היה בעל מזל להתקבל למפעל של "כור", נאלץ לבקש את פרנסתו בנגריות והמסגריות שהיו שייכות לשכניו של אריק.
וכעת שנינו יחד על אותה חסקה מפליגים אל השמש השוקעת.
במרחק של כעשרים דקות חתירה צפונה בלטה שונית אבן מתוך הים.
מוט ברזל חלוד תקוע בסדק. קשרנו את החסקה, וטיפסנו ל"פסגה".
רחוק ,בקצה האופק, נראו החברה שלנו כנחיל נמלים עסוקים בשלהם. נופפתי בידי, אך איש לא שעה אלינו.
"העולם כולו שלנו!! הריע אריק במשובה. פשט את בגד הים וקפץ למים.
"תחי השיבה לגן העדן"! מחרה ומחזיקה אחריו קפצתי גם אני אל המים הכחולים.
נשען על מדרגת סלע עטף אותי אריק בזרועותיו. חיבקתי את גבו, באותו הרגע שקעה השמש. קמצתי את כפות ידי בכוח, אחר כך פשטתי אותן לרווחה. יתכן ששרטתי אותו, אך אריק לא חש בכאב.
"את נסיכתי היפה בעולם"! סיכם אריק בקולו של הראי לשלגיה.
מאושרת הנחתי את ראשי על כתפו .
היה כבר חשוך כשחזרנו לחוף. החברה ישבו מסביב למדורה ושרו.
איש לא הבחין כשעזבנו, ואיש לא הביט לעברנו כששבנו.
שבת בצהריים. חום כבד. השדרה מול ביתו של אריק ריקה .
ראו אותו חוזר עם הקיטבג בהסעה מבסיס הטירונים . מדוע לא קפץ לבקר?
אני מתקרבת לשער שעברתי בו אין ספור פעמים בשנה האחרונה.
נדמה לי שאני שומעת קולות זועמים.
"הזונה שוב מגיעה"! "אני לא רוצה שהיא תיכנס לכאן יותר."
זה הרדיו או אימא של אריק?
סיגי, האחות הקטנה, יוצאת לקראתי. "אריק ישן. הוא חזר נורא עייף."
ברגליים כושלות אני חוזרת לשדרה. הקולות ההיסטריים מהבית עולים שנית.
"אתה צריך להיות זהיר יותר בבחירת החברים שלך! הרי האחריות למפעל תיפול בסופו של דבר עליך."
הלומה התיישבתי על ספסל בגינה בוהה בנדנדות ובארגז החול.
איני יודעת כמה זמן ישבתי כך, אבל היה כבר קריר כשבטי השמנה יצאה מן הבית ממול וטפחה על כתפי.
" מה קרה , נעמי?"
מתוך חלום חזרתי, שחזרתי ודקלמתי את אירועי אותו יום. לא מסוגלת לעכל, או לשפוט.
"אוהו, כל הפוסל במומו פוסל." גיחכה בטי, ועיניה מלגלגות ברשעות.
"מה, את לא מכירה את הסיפור על אימא של אריק?"
אימא של בטי עובדת סוציאלית של המועצה המקומית. דרכה יודעת בטי הכול על כולם, ולא מהססת לחלוק במידע עם שאר העולם.
"הסבים של אריק מצד אמו, שוש, היו הזוג הראשון שהתגרש כאן." מספרת בטי.
"אימא שלה עזבה, ואילו היא נשארה לסיים את הלימודים.
תוך זמן קצר הביא האב אישה חדשה הביתה.
זאת התלוננה ששוש מתקוטטת אתה בלי הפסקה על כל דבר הזוי שבעולם, ובקשה להרחיקה מהבית.
הסבים האחרים של אריק הכירו את המשפחה עוד מחו"ל, והזמינו אותה אליהם עד שתיגמר שנת הלימודים.
תוך שלושה חודשים התברר שהיא בהריון. היא כבר לא סיימה את הלימודים, ואבא של אריק,שהיה עדיין חייל, נאלץ לוותר על החלום ללמוד ארכיטקטורה, להתחתן ו.. לנגריה. מניין לדעתך השיג אריק אימא צעירה וחתיכה כל כך ?" צחקה בטי, בוחנת אם הרכילות המרושעת מנחמת אותי.
"היה לה מזל שהיא 'נפלה' על אנשים טובי לב ומצפוניים, אבל אלה לא היו התכונות שהיא הפגינה כלפיהם.
כשסבא של אריק נפטר, הוא הוריש את הנגרייה לאביו. שוש טענה שמגיע לה שחצי מהרכוש יירשם על שמה.
אולי בצדק. היא יודעת איך זה נראה כשהגבר מחליט להחליף את האישה במודל חדש.
אבל ברגע שקיבלה את שלה התחילה לדחוק את סבתו מהבית.
את רואה איך הבית החדש שלהם הוא היחיד שבכל אורכו פונה לרחוב?
אימא שלי אומרת שזה בשביל לחסום לזקנה את החזית .
ומה הייתה הבדיחה של אריק החמוד שלך,כשהיה רואה את סבתא ? "שבת'א מתי תמותי'?
היו מוחקים לי את הפרצוף בסטירה, אם, חס וחלילה, הייתי מעלה בדעתי לדבר ככה לסבתות שלי.
ככה זה כשאוספים ביצת קוקייה לקן." סיימה כשהיא מחקה את קולה החסוד של אמה.
בטי בחנה שוב את הרושם שהשאירו דבריה, וכנראה לא אהבה את מה שראתה בפני המשתאות.
"נו, באמת, נעמי, תפסיקי להתבכיין. יותר טוב בשבילך שזה נגמר ככה, בזמן.
אל תעלבי, אבל את באמת לא מתקרבת לליגה שלהם."
בצעד כבד, וחלל בוער בחזה, עשיתי את דרכי הביתה. הסיפור של בטי נשמע לא מתקבל על הדעת.
"זה לא אריק שלי! הפרה המכוערת נהנית ללכלך ולסכסך."
"אז מהו המום הנורא שבעטיו פסלה אותי שוש?
הרי אני היא זאת שחלמה על המשך לימודים אחרי הצבא, בזמן שקו האופק של אריק נחתך בדיוק בגבולות הנגרייה שלמענה נוצר. איך סיכנתי אותה או את מעמדה כליידי המושלמת של משפחת קורן?
במה רואה 'הקוקייה' את עצמה נעלה עלי? לאיזו משפחת עופות אני שייכת לדעתה?"
המחשבות הטורדניות המשיכו לנקר במוחי גם אחרי שסבתא שלי, האהובה, ואחייניתי הקטנה נופפו אלי בשמחה ממרפסת הבית, והפצירו בי למהר לארוחת הערב.
והשבת הייתה שבת ט"ו באב.
* * *
במרכז משטח קשיח כעין צלחת ענקית מוקפת דיונות חול שכנה מפקדת הגדוד.
פאנל פאבים ששימשו כמשרדים, ולידם, כמובן, מגורי הבנות.
מבנה פח חסר גג , אך בעל רצפת בטון שלאחד מדופנותיו מחובר צינור מים. זאת הייתה המקלחת.
במרכז אוהלי המטבח וחדר האוכל, ושוב פאנל פאב המשמש כמרפאה, ובקו המעגל מוסכים , מחסן , נשקיה, מגורי בנים. שלושה שבילי כורכר מסומנים לשלושה כיוונים מנוגדים מובילים אל הסוללות.
בחמש אחה"צ היינו מסיימות את העבודה ורצות למקלחות. בחמש וחצי כבר שמענו קריאה לארוחת ערב.
גם הטבחים רוצים לסיים מתי שהו את העבודה.
יש עוד שעה ואפילו שעתיים עד שקיעת השמש. הבנות מתארגנות לטיול בסוללות.
כל ערב מבקרים בסוללה אחרת. בסוללה ב' התותחים מחוץ לרשתות ההסוואה, מחזירים אותם לכשירות.
הבנים מנמיכים את קני התותחים ומזמינים את הבנות להיתלות עליהם כמו על המתח בשיעורי ההתעמלות בבית הספר, אחר כך מרימים את הקנה באוויר . הבנות תלויות בין שמים וארץ ומצחקקות בהנאה.
"היי, כמה השמנתן משבוע שעבר? מה אתה מרים שלוש בבת אחת?" מתלונן מפקד הצוות.
"שתיים- שתיים, ושתעמדו בתור. עוד תשברו לי את הקנה!" פרץ צחוק אדיר.
יש יותר משמץ רמיזה מינית בדבריו.
רק אני יושבת חבויה בצל אחד התמ"תים. מתפללת שלא ישימו לב אלי, ושלא יקראו לי שוב "משביתת שמחות".
כבר סוף דצמבר. השמיים כאן תמיד כחולים, אבל הקור מכאיב.
שעת בין ערביים. בבוקר אחרי הפסקה של מספר ימים הגיעה שוב מכלית המים. מילאו את הדוד, המוצב בניגוד לכל כללי הבטיחות בפחון המקלחת, וכעת מיתמר עשן מהפרימוס שאמור לחמם את המים.
אני ממהרת להיות הראשונה גם אם אצטרך לוותר על ארוחת הערב. מזנקת פנימה, נועלת אחרי את הדלת, ופותחת את אחד הברזים.
המים עדיין קרירים, אבל עדיף לי כך-מעט פרטיות לפחות בפעולה האינטימית האחת הזאת של היום.
עוד לא הספקתי להסתבן , מישהו מנסה לפתוח את הדלת בבעיטה. "כוס אמו, ערס. סגרו את הדלת."
"מי זה בפנים? תפתחו! רוצים להכניס את הג'ריקנים סולר ".
ציון ושימי עובדי הרס"ר הודחו מן המטבח, לאחר שהסמג"ד תפס אותם מתחרים בהשתנה בהקשתה לבקבוקי קולה במשטח הרחיצה של הסירים. כעת הם ממונים גם על ההפעלה התקינה של המקלחת- לראות שיש מספיק סולר לחימום ולסיים את היומית.
אני ממהרת לשטוף את עצמי במים הצוננים. אין לי שום עניין להיכנס עם שני אלה לעימות.
"מי בפנים?" הם קוראים לעבר סככת הש"ג. "ראיתי את נעמי מסתובבת שם."
"נווומי! יה נווומי! תפתחי לנו . אל תתביישי." מלגלגים השניים. "לאריק לא התביישת לפתוח. פתחת לו, ועוד איך פתחת לו. שמענו הכול ממקור ראשון."
בלי להתנגב אני מטילה את עצמי חזרה לתוך המדים, ונמלטת מן המקום.
"איך הגיעו שני אלה לאריק? הוא משרת כל"ב בצפון. ואולי זאת בטי ששלחה אחרי את 'ברכת הדרך' המבזה?"
בכל פגישה מקרית השתדלה בטי להגניב לי מידע על אריק, אף שמעולם לא שאלתי עליו.
בדרך כלל, כמו כל רכלנית מקצועית, סיפקה בטי מידע תמורת מידע. רק שבמקרה שלי שנתה ממנהגה.
ייתכן שמבע הכאב והעלבון שהופיעו בעיני ,כאשר הוזכר שמו של אריק במפתיע ללא שום קשר לשיחה, ריגשו אותה, והיוו פרס מספק למאמציה.
"לאריק יש חברה חדשה" ! צעקה אלי מהספסל האחרון של האוטובוס , כאשר ראתה אותי עולה ביום ראשון בדרך חזרה לבסיס.
הגבתי בניד ראש, והתיישבתי על הספסל שמאחורי הנהג. בטי לא ויתרה, והצטרפה אלי.
"שומעת? יש לו משהי חדשה. מקסימה. מאאקסימה!"
על אף שעיסוקה העיקרי של בטי הוא דיבור אין סופי , יש לה בעיה באוצר המילים. אין לה מספיק סופרלטיבים לתיאור הנערה החדשה של אריק, ולכן היא מכפילה ומשלשת את היחיד הקיים.
הפעם הצלחתי לשמור על ארשת פנים שלווה. מאוכזבת בוחנת בטי את פני, ומנסה שוב.
"גם ההורים שלו מאושרים ממנה. מ-אוו-שרים!"
הפרס המקווה לא מגיע . בטי קמה, ופולטת – "הדברים שלי נשארו מאחור.". בתחנה שליד הצ'ק פוסט ראיתי במראה את בטי קמה בשתיקה כעוסה , ויורדת לכיוון התחנה לעפולה.
לא, אין סיכוי שבטי אחראית לתקרית האחרונה. כנראה שאריק חש צורך למהר לדווח לחברה על מה שקרה, ומסיבות שלו הוסיף והפריז על מה שהתרחש בעיקר בדמיונו הפרוע.
"אריק, אריק", מלמלתי בשקט. "אריה עלוב נפש שכמותך, מצאת כבר את הלביאה שלך. מדוע אינך מניח גם לי להמשיך ולחיות את חיי?" מאחורי שמעתי את הדוד רותח בזעם. שימי וציון סיימו את משימתם, וטרקו את דלת המקלחת.
בשק"ם הדליק סמל הדת נר חנוכה לזכר פך השמן שמצאו המכבים, וברך "על הנסים" …כל החיילים הצטרפו אליו בשירה "לך נאה לשבח…". אני ישבתי לבד במגורון החשוך מליטה את פני בידי.
זאת הייתה הפעם האחרונה שהלכתי לבד למקלחת.
"את רשומה לתורנות בליל הסדר." פונה אלי דנדי הקמב"צית מספר שבועות לפני החג.
בנוסף לתפקידה הרשמי היא ממלאת תפקיד של אחראית על הח"ן ביחידה.
"איך זה?"
"זה כבר מסורת אצלנו- החדשות נשארות בשנה הראשונה, ויוצאות בחגים שאחר כך כשהן כבר פזמניקיות".
"יש חדשות ממני!"
"כן, אבל את לא נשארת בחגים. הכול רשום. אני נשארתי, ואני נשארת שוב. תישארי אתי".
חייכתי. כולם יודעים שדנדי נשארת להיות עם יוסי החבר שלה, אבל אם עלי להישאר עם משהי לבד בחג במגורי הבנות, אני בהחלט מעדיפה להישאר עם דנדי .
"זקוקים לי בבית להכין את החג".
"קחי לך רגילה -מיום ראשון הבא" .. היא בודקת בלוח השנה. " עשרה ימים… תחזרי בדיוק להגעלת כלים."
יומיים לפני החג מצוידת בתלוש טיסה לרפידים אני נכנסת לטרמינל הצבאי בלוד.
רק קומץ אנשים ממתין לטיסה הלוך. הנה הגיעה הטיסה מרפידים. אני מציצה ביוצאים. הנה דודי , גידי, שלומית ממהרים הביתה לחג. אני מנופפת להם בידי. האנשים נעצרים ומביטים בי הלומי רעם. כעבור רגע מתאוששים, מחייכים חיוך מלאכותי, ומנופפים רפות לעברי.
כעבור שעה אני לבד בטרמינל רפידים. אין הסעות לגדודים. כנראה שאני אח"ם . ג'יפ נהוג על ידי חייל לא מוכר עם התג של הגדוד מופיע. "נעמי? דנדוש שלחה אותי להביא אותך."
כל הדרך בוחן אותי הנהג בשתיקה מעיקה. על יד מגרש המסדרים עוצר הג'יפ, ואני ממהרת למשרד. הנה דנדי
יוצאת לקראתי.
"היי דנדוש, חזרתי אליך שנית !" אני מנסה להתלוצץ. גם דנדי בוחנת אותי במבוכה לפני שהיא מאלצת את עצמה לחייך. מה לעזאזל אירע שוב?
בערב, בטיסה האחרונה, חוזר בוריס הפרמדיק, והדברים מתבהרים.
ציון ושימי הצליחו "לקמבן" לעצמם כרטיסי טיסה "לארץ". כשחזרו שמע כל הגדוד שחיילת קיבלה צירי לידה
במטוס. היא הצליחה לשמור את ההיריון שלה בסוד מתחת למעיל.
ציון ראה איך לוקחים אותה באמבולנס לתל השומר , והוא זיהה בוודאות שזאת נעמי.
נעדרתי זמן רב מספיק לשכנע את כולם באמיתות הדברים.
בבירור שערכה דנדי בחדר המג"ד התברר שבוריס היה באותה טיסה. אמנם חיילת איבדה את ההכרה, ובוריס הגיש לה עזרה ראשונה ואף ליווה אותה לבית החולים, אך זאת לא הייתה נעמי, ולא היה שום הריון.
"יש לי חיילת שחרושת השמועות סביבה בלתי אפשרית." טענה דנדי, "וכל העקבות מובילים לציון ושימי".
ציון ושימי מיצו כבר את היכולות שלהם כאן, וממילא מעבירים אותם לבסיס אחר.
הוחלט שבזאת נסגר העניין.
בארוחת הערב קיבלו הסועדים את פני בחביבות מודגשת. על פני רבים נראה חיוך של חרטה, אך הפעם הוא לא היה מלאכותי.
והערב היה ערב ביעור חמץ.
ערב הסדר היה מפתיע.
תחושה של ניקיון וטוהר שררה באוויר. אצלי, כמובן, היא הוכפלה והעצימה. הן טוהרתי מעלילת דם.
המחיצה בין חדר האוכל של החיילים לזה של הקצינים הוסרה, והשולחנות סודרו בצורת ח' ענקית.
אביו של אחד החיילים שהיה פעיל בוועד למען החייל הגיע לערוך את הסדר. הוא הביא אתו "דודות" שערכו את השולחנות במפות לבנות וסידורי פרחים-כמו בבית.
כל חיילי הגדוד מהסוללות ומהמפקדה הוזמנו לחדר האוכל הענק. הבנות הגיעו "על אזרחית".
מכיוון שהיו רחוקים מהמשפחה השתדלו כולם להעניק אווירת חג משפחתית לחבריהם.
ההגדות שניתנו לנו היו מחולקות לקטעי קריאה, כך שכל ה"מסובין" יוכלו להשתתף בקריאה.
גם אצלי בבית הייתה נהוגה שיטת קריאה "דמוקרטית" כזאת. זו הפעם הראשונה מאז הוצבתי ביחידה
שאני שותפה לאווירת העליצות הכללית.
"וירד מצרימה" … הגיע תורי לקרוא. "ויהי שם לגוי…גדול עצום ורב…". אני מעבירה בחיוך את תפקיד הקריין לבני שיושב מולי.
זו פעם ראשונה שאיני יושבת בראש מורכן, ובני מגניב לעברי מבט חטוף מופתע לפני שהוא מתחיל לקרוא-"ורב, כמו שנאמר כצמח השדה נתתיך…ואומר לך בדמייך חיי" . מסיים בני את הקטע המביך מעט שעליו לקרוא , ומחזיר לי חיוך. אני מבחינה שלבני עיניים חומות גדולות מחייכות בחום.
* * *
חג הפסח חלף. רוח עזה נשבה באחד הלילות, ושינתה את מיקומן של הדיונות שמסביב לבסיס . על קו הרקיע החדש מטיילים שנינו, בני ואני, אוחזים יד ביד בלי סערת רגשות, בחיבה שלווה.
בני חובב צילום. הוא מצלם את כל מה שמותר לצלם , "מזכרת מסיני לנכדים", מהשקת סוכת הש"ג החדשה ועד למסדר הפרידה של אלוף הפיקוד.
כעת אני מככבת בתמונות:-נעמי- גרגר אנושי בים החול. נעמי, מלכת המדבר, אוחזת בידה את השמש השוקעת.
הערבים הולכים ומתארכים, אך בסופו של דבר משתררת אפלה. טוק, טוק, טוק,טוק, טוק שומעים את קול הטרטור המונוטוני של הגנרטור, ולפתע שתיקה. הגנראטור כבה, ואפלה מוחלטת משתררת.
מבוהלת אני מביטה לכיוון הבסיס, אך הוא נעלם. איך נמצא את השביל המוביל למפקדה?
בני נשאר שלו ובוטח-עכשיו אפשר , סוף- סוף, לראות את הכוכבים. גם אני מפנה ראשי למעלה.
כוכבים בגודל של תפוח מאירים את השמיים.
בני מראה לי את הדובה הגדולה, הדובה הקטנה , מוצא את כוכב הצפון-"הנה, כך נוכל לנווט חזרה לארץ, אבל לא אלו היו השמיים שלפיהם ניווט משה רבנו לפני שלושת אלפים שנה".
רוח חמימה מלטפת אותנו. כוכב נופל, ואני מבקשת משאלה- שיעצור הזמן מלכת לעוד שלושת אלפים שנה, שאשאר עם בני לנצח כאן על הדיונה.
והימים היו ימי קציר חיטים.
כשהגעתי לחופשה לקראת סוף הקיץ חיכתה לי הפתעה. השכונה שלי חוברה, סוף- סוף, לרשת הטלפון.
שחור ומבהיק חיכה מכשיר הטלפון על כוננית בכניסה לסלון, והמספר שלנו רשום בכתב עגול וגדול על כריכתו של פנקס גדול חדש גם הוא, כדי שנלמד אתו מהר בעל פה.
מפתיע יותר היה לגלות שהשיחה הראשונה שהתקבלה, מספר שעות אחרי שהטכנאים עזבו, הייתה עבורי.
בטי התקשרה, וביקשה שאחזיר צלצול.
"היי,נומינקה, מה שמענו עליך?" ענה קולה המבודח אך הלבבי בצורה שובת לב מהעבר השני.
"מצאת לך בחורצ'יק חדש ועוד תל אביבי. נכון? זהו , אנחנו בפריפריה קטנים עלייך. שו-ב-בה".
"כן.". עניתי מבוישת מעט. “ חשבתי שהשמיים נפלו עלי, ושלא אהיה מסוגלת להתאהב יותר. מסתבר שטעיתי".
"אמרתי לך כבר אז שזה לא סוף העולם"! צהל קולה של בטי.
"אז זהו , לעניינינו-החלטתי ליזום כנס מחזור נוסף. במוצ"ש ,מחר בשמונה.
זה יוצא בערך שנה למסיבת הסיום שלנו, זוכרת?
יש הדממה בחיל האוויר, וגם האחרים כולם, כו-ו-לם, בחופשה.
השנה אני מארחת על הדשא שלנו. בשנים הבאות תורכם. נקווה שנהפוך זאת למסורת. את באה”?
"כמובן", עניתי בהתרגשות.
"טוב, אז תביאי אתך כמה בקבוקים של משקה מוגז. את האחרונה שאישרה את הגעתה, אז השארתי לך את זה.
מחייכת מיהרתי למכולת שמתחת לבניין, לפני שיסגרו אותה לשבת. השיחה עם בטי כל כך שימחה אותי.
לא הייתי מהמקובלות בבית הספר, וגם כעת כשאני פוגשת אותם- בעיקר באוטובוס שיוצא מהצומת בימי ראשון-
אני זוכה להנהון או נפנוף קצר ביד ולשאלה "מה נשמע", כשאיש לא ממש עוצר לשמוע את התשובה.
בטי היא היחידה שמשתפת אותי בסיפורים על מה שקורה בסביבה, ונותנת לי מעט תחושה של שייכות .
יהיה כיף לפגוש את כולם. הפעם יהיו גם לי סיפורים מעניינים לספר על החוויות שאספתי בסיני , ובעיקר על מקומות הבילוי שהתוודעתי אליהם לאחרונה בעיר הגדולה.
מצוידת בשני סלי רשת ובהם בקבוקי השתייה עשיתי את דרכי לביתה של בטי.
השדה שגבל בין ביתי לשכונת הווילות הופשר לבנייה, נחפרו בו בורות ליסודות, וכדי לעקוף את המהמורות היה עלי לטפס על תלוליות עפר, ובכל זאת החלטתי "להרביץ הופעה" בשמלת התכלת ובזוג נעלי העקב החדשים.
ככל שהתקרבתי לשדרה הציקו לי הרגליים יותר.
אני בשדרה. כל מקומות החנייה תפוסים. נראה שדווקא החברה שגרים קרוב קיבלו את הרכב של אבא לנסיעה של דקה. כמה מהם יושבים עם בנות זוג חדשות במכונית מחכים "שכולם" ,כלומר השווים בעיניהם, יגיעו .
בטי יוצאת לקראתי. בתחושת הקלה אני מוסרת לה את שני הסלים.
"נעמי", פונה אלי בטי בקול מתנצל. "מצטערת שלא הספקתי להודיע לך, אבל אריק ונאווה ,החברה שלו, מגיעים, וחשבתי שזה יהיה מביך בשבילה לפגוש אותך כאן. זה יהיה גם מביך בשבילך, אז עדיף שלא תכנסי."
כמה אנשים נשענים על הגדר שליד השער. במעט האור שמגיע אלינו מהנורות הצבעוניות בגינה נראה לי שהם מביטים בנו בתימהון. גם הזוגות במכוניות החונות קרוב חדלו ממזמוזיהם, והם בוהים בי ובבטי לסירוגין, אך איש לא אומר מילה.
אני פונה לאחור בשקט ומתחילה ללכת. "קחי את הבקבוקים שלך. כבר סידרתי שמישהו אחר יביא!"
אני תולה את הסלים על הגדר, ומסתלקת מהמקום במהירות. איש לא הישיר אלי מבט כשיצאתי, ולא נראה איש מביט לעברי כשהפניתי את ראשי לאחור בפעם האחרונה בקצה השדרה.
והשבת הייתה שבת "נחמו".
אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב.
בני השתחרר שנה אחרי , ופתח משרד להעתקות אור. היו לו הקשרים הנכונים, והוא הדפיס תכניות ומפרטים עבור משרד הביטחון.
נישאנו בטקס צנוע, ועברנו לדירת שיכון באחת מ"ערי השינה".
התואר במדעי הרוח לא קידם אותי בעולם העבודה, ובני הזמין אותי לעבוד אתו במשרד.
לעתים הגענו לביקור אצל הורי, אבל יותר לא היו הודעות עבורי מבני המחזור.
בטי השמנה אמנם המשיכה ,ללא בושה, להמשיך לנסות לתחקר את אימא כל פעם שפגשה אותה בסופרמרקט החדש, אך גם אישה תמימה זו כבר עמדה על טיבה, ולא סיפקה לה יותר אינפורמציה.
אבל מדי פעם , כשטיפלתי בתכנית של מבנה או הזמנה לריהוט משרד חדש, חשתי בצביטה בלב עוד לפני שהגיע לתודעתי שאריק הוא המבצע החתום על ההזמנה.
אחר כך התחלפו "אדוני הארץ" ועמם היונקים מעטיני השלטון . אנשים אחרים זכו במכרזים שהוציאו פקידי המשרדים השונים, וחתימתו של אריק נעשתה נדירה יותר ויותר עד שנעלמה.
אימא סיפרה לי שהיא פוגשת את בנות כיתתי עם תינוק בעגלה. אחר כך עם ילד הדוחף במו ידיו את אחיו הקטן שבעגלה, ורק אצלי לא השתנה דבר. בני ואני שני "וורקוהוליקים" שוהים יום שלם במשרד, ואין חדר ילדים, ואין טיולים לגן השעשועים, ויש רק אהבה ההופכת אט -אט לרחמים.
במרפאה החדשה לטיפולי פוריות קבעו חד משמעית שהבעיה בי. דלקת ישנה שגרמה לצלקות.
"אתם אנשים צעירים , בריאים ומבוססים." אמר הרופא.
"יש לכם מושג כמה ילדים מתפללים שרק תבקשו לאמץ אותם?"
לקראת יום הנישואים העשירי שלנו החלטתי לגמול לבני על רגעי האושר שהעניק לי בכך שאאפשר לו להקים משפחה מאושרת משלו, ודרשתי גט.
חזרתי צפונה לבית הורי, ובהמלצתו של בני התקבלתי להפעיל תוכנת אוטוקאד במשרד קטן שהיה אתו בקשר.
שם הכרתי את ליאוניד.
"נעמי , תכירי את רועי ואורי הנסיכים שלי!"! פונה אלי ליאוניד באחד בספטמבר. "הם התחילו ללכת היום לגן".
הוסיף בגאווה. הסבתי את עיני מהמסך, וראיתי שני מלאכים כחולי עיניים, ואדומי לחיים מחייכים.
אמם, כך ידעתי , נפטרה כשהיו בני שלוש בלבד, וליאוניד עלה אתם לבד לארץ.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
כעבור שלושה חדשים נישאתי , לא ללאוניד, אלא לשני ילדיו המקסימים.
סוף- סוף אני מתפקדת כאם.
אספות הורים וערבי כיתה, תחפושות לפורים וטיולים שנתיים.
איני פוגשת איש מבני המחזור. גם אלה מהם שלא עזבו את העיר,ילדיהם מבוגרים בחצי דור מילדי.
ויום אחד כשאני עולה לאוטובוס בדרך לאחד החוגים אני שומעת-"היי , נעמי מי"ב 2"?
מסתבר שרק שני אנשים מהכיתה משתמשים עדיין בתחבורה הציבורית- אני ו"מצליח הקטן", נהג האוטובוס.
" לאן נעלמת כל השנים האלה?" שאלנו עלייך בכנסים, אבל אף אחד לא ידע לענות." נראה שמצליח מופתע ושמח באמת לראות אותי.
"ומי שני החמודים, שלך?"
"כמובן." אני עונה מיד ללא היסוס. "ילדים, בואו להכיר חבר מהכיתה של אימא!"
מדי פעם אני מכוונת ועולה לאוטובוס של מצליח, והוא שמח לחלוק עמי באינפורמציה שהוא אוסף.
היישוב גדל . דיירי שכונת הווילות הזדקנו, ורבים מהם העבירו את אדמתם לקבלנים שהקצו בתמורה דירות לילדיהם בבניינים רבי הקומות שבנו במקומן.
כבר אי אפשר היה להבחין בגבול הבלתי רשמי שבין שני חלקי העיר.
גם בית העם והגן שלידו ששימשו אותנו כמקומות מפגש בסופי שבוע ובחגים פינו את מקומם לעוד פסאג'.
אבל בני המחזור שלנו המשיכו להיפגש. בהתחלה כל שנה, אחר כך כשהמשפחות הצעירות התרחבו , הוחלט להיפגש פעם בחמש שנים. הרוח החיה והיוזמת שמאחורי המפגשים הייתה בטי.
בזמן שבטי למדה במכללה האזורית , סידרה לה אמה משרה במקומון של המועצה. בטי ידעה להתחכך ב"אנשי החברה הגבוהה" . היא הוזמנה לאירועים, והיא סיקרה אותם בטור הרכילות .
אחר כך הפכה המועצה המקומית לעריה, ועיתון יומי החליף את המקומון במוסף שבועי.
בטי אחראית על הפרסומות, והיא מוזמנת בעיקר לאירועים מסוג -פתיחת מסעדה חדשה , אבל היא מרוצה בתפקיד בעיתון, ופעם ב… מודיעה לחברה דרכו היכן ומתי נפגשים.
"אל תהי סנובית. תצטרפי אלינו בפעם הבאה!"
* * *
בסופו של אותו קיץ ,בבדיקה שגרתית אליה שלחה אותי מדי פעם רופאת הנשים שלי, הסתבר שחליתי בסרטן השחלות. את הימים הנוראים ביליתי בבית החולים.
"אם מגלים את המחלה בזמן”, אמר לי הרופא בזמן השחרור בקול מנחם,” מנתחים ועושים הקרנות, הרי שאצל שבעים וחמישה אחוז מן הנשים מושגת עצירה במחלה". הוא לא הוסיף את מה שאמרו עיניו, ואני ידעתי ממקורות אחרים- אחרי שלוש שנים ,לרוב, חוזרת המחלה, אלא שאז כבר אין מה לנתח.
לא בכיתי, ולא ריחמתי על עצמי. רק חישבתי בשקט שאספיק להגיע לכנס המחזור הקרוב.
סוף – סוף הופיעה בעיתון העיר ההודעה על כנס המחזור הקרוב בחוף בצת. "כולם מגיעים! מצפים לכם". הכנס נקבע לתקופה שאחרי החופש הגדול אך לפני החגים. שוב יעמוד החוף המדהים רק לרשותנו.
הודעתי ללאוניד, שעדיין לא הסתגל לחום בארץ, שאני נותנת לו יום לנוח. ארזתי את הילדים וציוד לפיקניק ליום שלם, ויצאנו לחוף.
מן הכביש נראו האנשים שבחוף כנחיל נמלים. זיהיתי את התזזית בה מניחות הבחורות את המאכלים המפתיעים שלהן על השולחנות המוארכים. "קנאת טבחיות תרבה זלילה".
אני משקיפה לים, ולבי מחסיר פעימה- הנה השונית!
"ילדים, רואים רחוק בים? אלו איים". אני מחבקת את השניים , ומסבירה להם בקול שלו , לא שלי. "לאחד קוראים שחף, ולשני נחליאלי.” אין לי מושג כמה רחוק רואים ילדים בגילם. סבלנות אין להם, והם מושכים לים.
"טוב, רוצו לאנשים למטה. אני חושבת שיש שם כמה ילדים. אני כבר באה מאחוריכם".
"יו, תראו מי באה! נעמי! נעמי! איפה הסתתרת כל השנים?" בטי רצה אלי בחיוך רחב. מחבקת אותי בכוח, ומדביקה נשיקה ללחיי. כאילו לא גרשה אותי מעולם בבושת פנים מפתח ביתה, כשנוכחותי הפריעה לה, לדעתה, להתברג ל"חברה הגבוהה ".
אני מצטרפת למשחק. מחזירה חיבוק ונשיקה, אך בוחנת את עיניה של בטי. אלה אינן מחייכות. הן עוקבות בקפידה אחר התאומים. "איזה ילדים יפים! דומים לאבא, לא?"
"כנראה. כנראה שאני רק רחם להשכיר במשפחה הזאת." אני מצליחה לשקר בלי שקולי ירעד.
הילדים דומים לאמם , שאולי לא הייתה "מכוחותינו", אך בוודאי הייתה יפהפייה ברמה של מלכת יופי עולמית.
"אז מצאת לך בחור מקסים! למה החבאת אותו כל השנים? ודווקא השנה אריק לא מגיע!"
נראה שבטי מצטערת על החמצת ההזדמנות ליצור ולסקר מלודרמה.
"אריק עזב את הארץ." שוב מדווחת בטי מבלי שהתבקשה.
"הם הפסיקו לקבל הזמנות לנגרייה. התחילו למכור חדרי שינה לילדים.
אבא של אריק ראה שאין מספיק פרנסה לכולם, אז הוא פרש, והעביר את הניהול לחתן שלו,הבעל של סיגי.
הוא אמר שהוא צריך קודם כל לדאוג לנכדים שלו."
"מה פירוש"? שאלתי מבולבלת.
"את לא ידעת?" הפעם גם עיניה של בטי מחייכות בלגלוג המרושע המוכר.
"לאריק הייתה חזרת עוד בתחילת התיכון. כנראה שזה התפתח לדלקת בלוטות .
בקיצור, אחרי כמה שנים נאווה לא נכנסת להריון, והם מתחילים ללכת לבדיקות. את בטח יודעת איך זה?"
בטי מסתכלת עלי בציניות.
האם אוכלת הנבלות הזאת עקבה אחרי גם למרפאת הפוריות, או שרק חישבה את גיל הילדים, והגיעה למסקנות?
"בקיצור, התברר שלגבר יש ספירת זרע נמוכה. 'המלכה האם' דורשת מנאווה לקבל את המצב בהשלמה, אבל נאווה טוענת שרימו אותה ביודעין, ומאיימת בתביעה משפטית ענקית. בלית ברירה הם מסכימים להפריה מלאכותית בבנק הזרע בבית חולים העמק. נולדו שלושה ילדים. דווקא אינטליגנטים בצורה מפתיעה.
הזקנים מעולם לא קיבלו אותם כנכדים שלהם.
אריק נעלב. עזב את הארץ. הוא עובד אצל אחד שלומי. מכר שלו מהצבא שהקים מנסרה לעצים בקנדה."
בטי מנסה לבדוק במבט קר איזה רושם עושים עלי דבריה.
"זה לא יכול להיות. היא ממציאה את כל הסיפור." אני זועקת בדממה, מקווה שפני אינן מסגירות את הסערה.
רק בסוף הטירונות שמתי לב שמשהו השתבש.
בערב יום כיפור הלכתי לכתובת שהבנות המליצו לי עליה, ועשיתי את שהיה עלי לעשות כדי לא ללכת בדרכה של שוש. אחר כך התפתחה הדלקת, ואת שאר החגים ביליתי בבית חולים צבאי.
כשיצאתי מבית החולים נכנסתי למספרה. גזזתי את שער ראשי כמעט לקרחת, כמו זו של הטירונים שיצאו מתל השומר, ונדרתי נדר שאני מתחילה בזאת את חיי מחדש, ואסתפר בפעם הבאה רק אחרי שאעניק חיים חדשים במקום … אלא שהנדר לא התקבל.
* * *
היא מוטלת על המיטה בחדר מבודד בבית החולים. ראשה שוב קרח. בהכרה. עיניים פקוחות.
ליאוניד הגיע עם שני הנערים להיפרד. כל כך צעירים, וכבר מאבדים אם בפעם השנייה.
"אימא נעמי, אימא!" אחזו בידיה.
מבטה מופנה מעלה. ענני נוצה של סתיו מעל השונית בחוף בצת. "אימא! אימא!" היא שומעת קול. התינוק שלה מרחף ומתקרב אליה. "ילד שלי, אני באה אליך!" היא מושיטה את זרועותיה אל הרך. הוא קרוב כל כך. הנה פניו משתנות, והן פני אביו. זרועותיו מחבקות בחיבה את האם הקטנה. הוא מושלם. לא נפגע בכל המלחמות שפרצו מאז. העיניים הכחולות מחייבות אליה-"את האם הטובה מכולן." היא השעינה את ראשה על כתפו. מחבקת את התינוק שלה בשמחה. היא קפצה את כפות ידיה בכאב פתאומי, אחר כך פתחה אותן לרווחה, ותחבושת של עלטה ירדה על הכאב הנורא.
המלאך השומר של נעמי ימי אסיף