לאחר שבעיתונים הופיעו תיאורים מפורטים על גסיסתו הנוראה של זמר ידוע, שנעקץ על ידי קרצייה   המתארחת בצואת כלבים, הבנתי שבידי נשק ביולוגי מסוכן שעלי לנטרל לפני שיזיק.

מאותו יום אני מקפידה לאסוף את החומר בשקית ניילון, ולהשליך לפח הקרוב.

את הגור -אני מסבירה זאת בניגוד לכללי הסיפור הקצר- קיבלתי לפני כשתיים עשרה שנים, כדי שיעזור לי בחינוך בת הזקונים הקטנה שלי , ויעזור להפכה לאדם אחראי ורגיש לזולת. אלא שהגור גדל תוך חודשיים לממדים כפולים מגודלה של הקטנה, מעל בתפקידו, והתחיל לגרור אותה בדרכים עקלקלות אל הכביש הבין עירוני הקרוב, וכפי שניבאו לי דורשי טובתי מראש, התפקיד המתיש של "להוריד את הכלב" עבר אלי.

בינתיים התבגרתי מעט , ואילו הגור הגיע לגיל הכלבי המכובד שמונים וארבע.

כבר שנתיים הוא מקפיד לצאת בשעות קבועות ובהדרת כבוד כלבית, כיאות לגילו, למסלול קבוע:-ימינה לרחוב האורנים, אחר כך לרחוב הצאלים, וברחוב האלונים   מול בית שלוש שתי גומות ,דווקא של עץ ברוש, בראשונה הוא מסמן, ואילו בשנייה הוא כורע לעשות צרכיו.

הסידור הזה נח לי מאוד.

הבית   בית מדורג, מאורגן ומאובזר , מוקף גדר אבן. בצדה החיצוני של הגדר ניצב "צפרדע" – מכל ירוק ענקי שאמור להכיל בנוחות אשפה של שמונה משפחות. כל שעלי לעשות הוא להרים את המכסה, ולהטיל במהירות פנימה את השקית הלא קונבנציונאלית.

כך היה שנתיים עד לצוהרי אותו יום ראשון אביבי.

"אני לא מסכים שתזרקי את זה כאן"! שמעתי קריאה נרגזת, כשידי כבר ליטפה את ידית הצפרדע.

מר זר ורד פנסיונר מוותיקי הישוב יצא מפתח הבניין.

זו אינה הפעם הראשונה שאנו נפגשים בסיטואציה זו, ואפילו נהגנו לברך איש את רעותו לשלום, אלא שהפעם היו לזר ורד אורחים. הוא ליווה זוג לבוש בהידור אל מגרש החנייה.

"להשאיר את זה פה ברחוב"? שאלתי מופתעת, כשאני מורה בידי על המדרכה המרופדת בנדיבות בחומר הביולוגי.

"זה מסריח, ואני לא רוצה את זה אצלי"! גבר רוגזו של זר ורד.

דרישתו של זר ורד היא קנטרנית ומטומטמת. (יש בבניין לפחות שתי משפחות צעירות שמשתמשות בטיטולים, וגם תכולת שאר פחי האשפה לא עוברת צנזורה), אך   היא כנראה חוקית. המכל פרטי.

מאידך הריח הוא באמת ללא נשוא , והמרחק הביתה הוא לפחות עשר דקות הליכה.

באותו רגע הבחנתי בערמת גזם ועשבים שגרפו הגננים מהווילה השכנה של מר מימון , חבר המועצה.

קברתי את מושא הוויכוח בערמה, והמשכתי בטיול.

בדרך חזרה חיכה לי זר ורד ישוב על גדר האבן . ארשת זלזול על פניו, ומבט ניצחון מלגלג בעיניו הצהובות.

הוא הכניע אותי , כופף את רצוני בפני רצונו, גרם לי לציית לו.

הרגשת הכוח הזו זקפה את איבריו המדולדלים לפחות לשבוע ימים.

טיול הערב שש שעות מאוחר יותר התחיל במשיכות רצועה הדדיות . הכלב חזר וניסה להזכיר לי שמסלול טיולו מתחיל ימינה, ואילו אני משכתי שמאלה לכיוון המרכז המסחרי. יש שם מכלי אשפה ציבוריים במרחק המתאים של עשר דקות הליכה מהבית, ולא רציתי לחזור ולהתבזות שוב.

בדרך חזרה משך הכלב, כמי שמכיר את זכויותיו, שוב אל רחוב אלונים. הפעם נעניתי לו.

ליד עץ הברוש הקבוע עצר הכלב והרים את רגלו.

"עכשיו הם מביאים את הכלבים שלהם להשתין פה"! שמעתי צווחה מאנפפת מלמעלה.

גברת כוכב- פז, מראשונות הישוב , ומכובדת ביותר במכולת השכונתית,הפנתה כלפי את זעמה ממרומי מושבה במרפסת הקומה השלישית.

"את לא מתביישת? את לא רואה שאנשים יושבים כאן לנוח"?

הגברת שמעה כנראה את המריבה מהבוקר, ורצתה לזכות, גם לה מגיע, בכמה דקות תהילה משלה.

בחצר הבית עמדה סימי הקטנה, סובבה אצבע על רקתה, והורתה לכיוון המרפסת.

הכלב משמש כ"פינת ליטוף " לילדי הרחובות השכנים, וסימי לא יכלה לראות בעלבונו.

אין פחדני מהשמעת קריאות מתגרות ממרומי הקומה השלישית אל עבר העוברים והשבים ברחוב, אך זה גם מגוחך למדי לעמוד למטה, להפנות את הראש למעלה, ולהתחיל להתווכח עם מישהו שנמצא כל כך גבוה מעליך, ובכל זאת החלטתי שזהו, עלי להפסיק זאת מיד, או שהאנשים האלה יאסרו עלי עוד מעט את המעבר ברחוב.

אין חוק האוסר על כלבים להרים רגלם על גזע עץ ברחוב. גם הפינצ'ר הצווחני של הכוכב-פזים נהג להסתובב , לפזר את שלו בסביבת הבית, ואף לתקוף מדי פעם קרסולי זרים שהלכו ברחוב .

מכיוון שנהגו לשלוח אותו לרחוב ללא ליווי, מצאו אותו יום אחד דרוס על הכביש.

את כל זה רציתי להטיח בפרצופה הלא כל כך מכובד של הגברת , אך ברגע שהרמתי את ראשי ראיתי אותה מביטה בבהלה לנקודה מאחורי. אחרי רגע נעלמה מהמרפסת. גם שאר המרפסות והחלונות התרוקנו. אפילו סימי הקטנה הסתובבה וברחה אל תוך הבניין. כלבי השמיע נהמה ושערו סמר. בקצה הרחוב הופיע ועקנין הפילוסוף מלווה בשני הרוטוויילרים שלו.

לפני שנים שיסף ועקנין את גרונו של אדם.

האיש דיבר בקול רם בשפה זרה, והיה שמח מדי . הדבר הרגיז מאוד את ועקנין שהיה חייב להענישו.

עדים לרצח סיפרו שהקרבן היה לא חמוש. שקרא ונופף לחברו שהלך מעבר לרחוב, וכלל לא היה מודע לקיומו של ועקנין שהופיע מאחוריו מלא זעם , חיבק ביד אחת את כתפיו, ואת השנייה שלח אל צווארו.

משפחתו של ועקנין מוכרת ורבת זכויות, אך העדויות נגדו היו כל כך ברורות ומזעזעות לקוראי העיתונים הלועזיים, שהשופט , על אף כל הסימפתיה וההזדהות   שחש עם הנאשם, נאלץ להטיל עליו חמש עשרה שנים בכלא.

עשר שנים מאוחר יותר, אחרי שריצה שני שליש מעונשו, הופיע ועקנין עם שני הכלבים בשכונה.

מכריו ידעו לספר שהוא ניצל את הזמן לסיים בהצטיינות תואר בפילוסופיה.

"החוק נועד להגן על החלשים ועלובי הנפש" ידע לצטט את ניטשה. "החזקים והחופשיים ברוחם אינם זקוקים להגנת החוק, ולכן אינם אמורים לציית לו".

בעצם , מה עושים עניין מהזקן? רק כי הוא כתב את הגיגיו   גרמנית?

ועקנין ידע את הדברים כבר לקראת סיום כיתה א' , כשהמורה ה"שחוקה " שלו הודיעה שזה או הוא, או היא, והמועצה הפדגוגית החליטה לשלוח אותה הביתה.

כעת שעטו שני הכלבים הלא קשורים, אולי כדי למנוע את שבירת רוחם, של ועקנין   לעברי.

בכוח על אנושי גררתי את הכלב לעבר הגינה של מימון, והגפתי אחרי את השער. יסלח לי מר מימון, הרי גם הוא לא היה רוצה להרגיז את ועקנין ולהעיד איך כלביו קרעו לגזרים אישה בכניסה לביתו.

בלי להתייחס אלינו חלפו הכלבים על פני בית מספר 5 , דילגו מעל לגדר האבן הנמוכה של בית 3.

אחד מהם התחיל לחפור בדשא המטופח, ואילו השני רץ לכניסה, וכרע מתחת לאינטרקום.

כשיצא נראתה על המרצפות הבוהקות גבעה צהובה ולחה בגובה שני דצימטר.

כנשמעים לאות שלא קלטתי חזרו הכלבים בבת אחת לאדונם. " יא אללה שלכם, מה אתם עושים לי בעיות?" גער

ועקנין בכלביו. "בואו הנה, ואל תברחו יותר"! אמר, ויצא לכיוון "שדרת המגנים". לא היה איש ברחוב לקלוט את ג'סטת הריכוך.

בימים שאחר כך עברו הטיולים ברחוב האלונים בשלום וללא הערות ביניים.

מישהו כיסה בחול את הבור שחפרו הכלבים בדשא בית מספר 3 , אך החבילה הצהובה נשארה במקום בו הטיל אותה הכלב, מתאבנת לאיטה אל תוך הרצפה, כשהאנשים הזקוקים לשירותי האינטרקום לוחצים עליו בפוזות מגוחכות, או צורחים בקולי קולות מלמטה.

מדוע לא פינו אותה? יתכן שאף אחד מדיירי הבניין לא רצה לצאת פרייר.   ואולי ריח כלביו של ועקנין ערב לאפם יותר . כפי שאמר אטילה ההוני –"מי שאוהב אותי, יאהב גם את כלבי".

כך היה עד בוקר יום שישי.

בשעה מוקדמת מהרגיל התחלנו את שגרת יומנו מול אלונים שלוש.

תזמון אומלל. בוריס ,"הרוסי", סיים זה עתה את שטיפת שביל המרצפות המוביל אל הבית תחת עינה הפקוחה של גברת כוכב- פז.

בוריס איבד את משפחתו ואת סל הקליטה שלו ביום שנהג מונית "פרק" אותם במרכז העיר .

בלי מכר או גואל פנו אל מתווך הדירות היחיד שהיה במקום.

נראה שהחוזה שהוחתמו עליו התייחס לדירה שהייתה שייכת לדיור הציבורי, ובאחד הימים הבאים מצאו דלת נעולה כשהמפתח בידי הדיירים החדשים.

המזוודות עם בגדי החורף נלקחו על ידי הדייר הקודם בתואנה לא מובנת.

חמותו הצליחה לגייס סכום שיגאל את המשפחה מחמש שנות חוב לסוכנות, והחזירה את המשפחה אליה, אבל בוריס סרב להודות בכישלון, ולא חזר אתם. "עוד שנה שנתיים תהיה שפה תהיה עבודה , ואסתדר כמו כולם". האמין בוריס.

כעת הוא מועסק זמנית אצל קבלן עבודות של העירייה, ובימי שישי מנקה חדרי מדרגות.

"תראה איזה כתם נשאר פה"! גוערת כוכב פז. מורה באצבעה על המאובן מתחת לאינטרקום.

בוריס משפשף את הכתם, אך הכתם לא יורד.

"לא טוב, לא כסף". חוזרת האישה בזחיחות, שבעת רצון מההברקה שלה.

לבוריס כבר אין אשליות. הוא אינו זכאי לדיור ציבורי, והוא יודע שאם אינו רוצה לככב בחורף הבא במדריך הישראלי :- "איך נפטרים מהומלסים במכה אחת וללא נקיפות מצפון", אסור לו לוותר על שום הזדמנות להרוויח שקל.

אז מה יעשה כעת ? אם ילך, לא תשלם הגברת הפדנטית. אם יישאר לטפל בכתם העקשן, יאבד את המעסיק הבא.

באותו רגע משגיחה בי הגברת, והזחיחות בעיניה הופכת למבט של איבה. בוריס עוקב אחר מבטה. רואה אותי ואת הכלב, וגם גביניו מצטמצמים.   "הוא בטוח שאני אשמה באסונו". עובר הרהור בראשי. "איך אני יכולה לשכנע אותו שזה לא אני? זה בכלל ישנה משהו"?

בוריס מאבד את העניין בי, וחוזר לעבודתו. אני ממהרת להתרחק מהמקום.

איני יודעת מה החליט בוריס בסופו של דבר, האם החליט לנקות את המקום עד שיעלם הכתם, או שהמשיך בעבודות הרגילות, ורק אחר כך חזר בינסיון להציל את שכרו, אבל בטיול הבא ממש לפני כניסת השבת ראיתי אותו רוכן מתחת לאינטרקום של בית מספר שלוש.   הוא לא התייחס אלי כלל רק שפשף ושפשף …ושפשף…