"את תבקשי סליחה! תתנצלי מיד על מה שאמרת"!
אמר בכעס הבחור שישב מולי ליד השולחן המוארך בספריה.
אני מספר לך על מסורת משפחתית רבת דורות, ואת מאשימה אותי בשקרנות.
"תתנצלי מיד "! הרים קולו בכעס, ועיניו ריצדו בעצבנות.
לא חשתי שום צורך להתנצל . עצם ישיבתו מולי ללא הזמנה העיקה עלי.
אילו הייתי מילידות הארץ, בוודאי הייתי שולחת אותו באותו רגע ממש לאלף עזאזל, וכל חיי היו נראים אחרת.
רק שלא הייתי כזאת. עלבונו, אמיתי או מדומה, נגע ללבי, והתחלתי לחפש נקודות לזכותו…
לא הייתי מילידות הארץ, והאיסור לפגוע בזולת היה, כנראה, הטאבו הראשון שעליו חונכתי.
נולדתי באחת המדינות שמעבר למסך הברזל. בת יחידה למרפא שיניים-חייל פצוע שלא החלים מעולם, ואשתו- מורה לספרות רוסית.
איני יודעת אם היו עוד משפחות יהודיות בסביבה, אך, בעצם, גם על יהדותנו לא ידע איש דבר.
הייתי בת שש בלבד, כשאבי נפטר.
אימא חשבה שאסור שנישאר במקום, ואני אגדל, ואנשא לגוי.
היא השיגה אישור יציאה, ועוד לפני שהפכתי לתלמידת כתה א' מצאנו את עצמנו בשכונה ,שבדיעבד הסתבר שהיא שכונת מצוקה , במבואותיה הדרומיים של חיפה. שתי נשים לבד בעולם.
העלייה שלנו הייתה עדיין רצויה. הגוש המזרחי עמד איתן על תילו, והפגנות "שלח את עמי" למען אסירי ציון, התקבלו באהדה בעולם המערבי.
לרשע האולטימטיבי בתכניות הבידור הישראליות היה מבטא גרמני, ולא קראו לו בוריס.
פעם הוזמנו אפילו ל"עצרת הזדהות עם אחינו הכלואים מעבר למסך הברזל", ואני הצלחתי לקרוא "אנחנו ואתם"! "אחותי את תהי לאלפי רבבה"!
זה היה, כאמור , לפני שהגוש המזרחי נפל, ו"אחותי" הפכה ל"זונה", אבל בשיכון שלנו כבר נראו ניצני העתיד לבוא-V V סימנו לי ילדי השכנים בכל תגרה שפרצה, והם לא התכוונו לאות הניצחון, אלא לטרוניה הנצחית "וילה וולבו" שמקבלים העולים, לכאורה, על חשבונם. ואני, כאמור, גרתי אתם באותו שיכון עלוב, ולא בווילה.
אימא מצאה עבודה כשיננית אצל חבר ותיק של אבא, ומעולם לא התפנתה ללימודי נהיגה.
אימא קיוותה שאלמד מדעים בטכניון, או שלפחות אהיה רופאת שיניים כמו אבא, אבל אני כל כך רציתי להתקבל ולהשתייך לעולם חדש זה שהיא ביוזמתה הביאה אותי אליו, ואילו אני נשארתי בשוליו.
"הדלת פנימה נפתחת דרך התרבות ". הפעלתי חשיבה רומנטית של צעירים, וכך מצאתי את עצמי באותו יום יושבת בספרית האוניברסיטה, ומעיינת בחומר שאספתי לכתיבת עבודה על רבי מאיר בעל הנס.
סטודנטית שנה ג' בלימודי לשון עברית ומדעי היהדות.
"היי, שמי מאיר, ואני צאצא דור שישי של רבי מאיר .".
פניתי מופתעת לכיוון הקול.
בחור עגלגל, ממוצע קומה, פנים נאות, רכן על מעקה הכיסא שלימיני.
עיניו החומות מצמצו . נראה שהוא זקוק למשקפיים ואפילו למספר גבוה.
כנראה שעקב אחרי זמן מה, והחליט להסיר /לעטות מסכה לפני שפנה אלי.
"צורה מקורית ביותר להתחיל עם משהי ". חשבתי.
"ושמי ברוריה, ובכל זאת אינני צאצאית ישירה דור שישים של ברוריה בת חנינא, עניתי בלגלוג.
"מה? תסבירי…" ענה מבוהל.
"הוא גם לא חד מחשבה במיוחד". חשבתי מאוכזבת.
רבי מאיר, עלי להסביר לכל הלא בקיאים בסיפורי חכמים וצדיקים, היה תנא מתלמידי רבי עקיבא, והיו מי שסיפרו שהוא בעצם גר מצאצאי נירון קיסר.
הנס שאירע לו הוא היכולת לפדות את גיסתו מבית בושת של הצבא הרומי בטרם חוללה תומתה.
יתכן שהיה נס גדול יותר לו בכלל לא הגיעה לשם, אלא שאז אי אפשר היה לנופף בו.
ידוע ששני בניו מתו ביום שבת אחד, ואשתו ברוריה הסתירה את הדבר הנורא מפניו עד צאת השבת.
לטעון היום שאתה מצאצאיו זה עסק מעולה ל"תיירות קברים קדושים של הדיוטות", אבל הגיוני בערך כמו טענתו של מדריך תיירים חוצני בעוד אלף שנים הטוען על מדרגות ה"לובר" שהוא צאצא ישיר של המונה ליזה.
"את בטח מתכוונת למאיר הזה מטבריה". הרים את קולו, והתיישב מולי ללא הזמנה.
"סבא רבה שלנו טמון בצפת".
או. קי. הסכמתי לפשרה המוצעת. הסיטואציה נראתה משעשעת.
"אם יש עוד רבי מאירים שאירע להם נס זה רק לטובה, ואני מתנצלת אם גרמתי לך עגמת נפש".
"מתקבל". ענה, ופס אור צהוב הבהב לרגע בעיניו.
באווירה נינוחה יותר שהשתררה אחר כך סיפר מאיר שהוא לומד כלכלה. קצת קשה לו, כי הוא היה הומניסט, אבל האפשרות האחרת היא חנות המכולת של סבתא.
התחלתי לארוז. אוטובוס 37 האחרון יוצא עוד מעט .
מאיר הצטרף אלי בדרך לתחנה. הוא גר בהדר עליון, בשכונה הדתית.
לא, הם לא דתיים, אבל לא נעים מהשכנים, ואבא מלמד עדיין בבית הספר הדתי בשכונה, לכן לא התפלאתי כשקם תחנה לפני המועד, נפרד בשלום חטוף, וחבש כיפה שהייתה מוסתרת כל אותו הזמן בכיסו. אחר כך, כשהתיישב שוב על הספסל שליד הדלת האחורית, נראה שונה לגמרי במשקפיו וכיפתו מהבחור שפגשתי בספריה.
לא חשבתי שאפגוש אותו שוב, ומעשיו והתנהגותו לא הטרידו אותי ביותר.
בשבועות הבאים דווקא חזר מאיר ונקרה בדרכי בכל רגע לא צפוי-בספרייה, במסדרון המוביל לחדר ההרצאות ובעיקר במנזה.
בהתחלה קיבלתי אותו מופתעת, ואחר כך ברצון ובחיוך.
הייתי בחורה בודדה. החברה שאתם גדלתי בשכונה טענו שאני סנובית, ו"מסתכלת עליהם באלכסון".
"חיפה האדומה" של אותם הימים הייתה ,בניגוד לשמה, העיר המעמדית ביותר בארץ.
היא התנהלה לפי חוק הלול, ונעזרה בכוח השליט הנצחי היחיד של עולמנו- כוח המשיכה. פירוש הדבר- דיירי המוטות העליונים, השכונות שעל הכרמל, מפרישים הפרשתם כלפי מטה אל יושבי המוטות שתחתיהם.
ככל שהאוטובוס לאוניברסיטה טיפס גבוה יותר, כך חשתי ניכור רב יותר מ, וכלפי העולים בתחנות.
הבנות מהמעונות היו נחמדות. הזמינו אותי להצטרף לפעילויות, או לשבת ולאכול איתן, אך הן שוחחו על אנשים ונושאים זרים לי, מה ששוב השאיר אותי שותקת מחוץ למעגל.
כעת שמר לי מאיר מקום על יד שולחן מרכזי. לעתים הצטרפו אליו חברה מהחוג, ואז פתאום הייתי שומעת-"היי, ברוריה, מה העניינים"?וחבורה של בנות הייתה מצטרפת אלינו, ומנסה להשתלב בשיחה .
כמה נעים היה להיות במרכז העניינים, להיות חלק מחבורה שיוצאת לבלות ביחד בבית הסטודנט.
להיות מבוקשת כשישבנו נשענים גב אל גב על המדשאה בהפסקות, וצחקנו משטויות. להיות!
מאיר לא היה החתיך שובר הלבבות עליו הייתן נאבקות בקרב בוץ עם חברותיכן, אך הוא היה איש שיחה חביב ואמפאתי, וכנראה גם אוהב…
"אם זה מה שהחיים הועידו לי, וזה לא רע, עלי לקבל זאת באהבה". שכנעתי את עצמי.
ככל שהסמסטר התקרב לקיצו נראה מאיר מודאג יותר.
"בסמסטר הקודם נכשלתי בכמה בחינות, ושלחו לי מכתבי אזהרה הביתה". סיפר.
"אימא שלי פתחה את המכתבים, ועשתה לי שערורייה נוראית".
"מזל שהם לא צאצאים גם של רבנו גרשון מאור הגולה". עבר הרהור כפירה בראשי.
כאילו חש בזאת מיהר להסביר- "אני גר, בגילי, בבית, ולומד על חשבונם. לא רציתי להדאיג אותם, ועכשיו הם חושבים שהכול בסדר, אבל, כנראה, אצטרך לחזור על חלק מהמקצועות, ואם האוניברסיטה לא תעיף אותי, הם יעיפו אותי".
התמונה של מאיר חושש לחזור הביתה כמו ילד שקיבל תעודה רעה בסוף השליש נראתה לי משעשעת למדי.
"אולי תשכור תא דואר"?
"את יודעת מה פירוש הדבר בסביבה שלי? כל הפקידים בסניף מכירים אותנו, וכאן, על יד המעונות, כל התאים תפוסים".
"טוב , אז תמסור את הכתובת שלי, אבל איך אעביר לך את המכתבים בחופשה"?
"אבוא לבקר. לא תזמיני אותי"?
"בשמחה".
לא היו מבקרים רבים בבתנו, ומאיר באמת התקבל בשמחה ובכבוד מלכים.
הוא חש בכך, וביקוריו נעשו תכופים וארוכים יותר ויותר.
טיילנו לאורך החוף הקרוב, וטיפסנו בשביל בחורשה אל הכרמל . הלכנו חבוקים לאור הירח, ובמוצאי שבת אחת, לקראת סופו של הקיץ, נשאר מאיר לישון בבית.
גם לי וגם לו לא היה ניסיון קודם ב"אהבה", אך אני חשבתי שזה יפה, טהור ורומנטי מאוד שנלמד את הדברים ביחד, רק הוא ואני בעולם.
הקיץ תם. זמן סליחות. מאיר מבקר בכל הזדמנות, אף על פי ששום מכתב אזהרה נוסף לא עומד להגיע.
הוא כבר מרגיש בנוח להרכיב את משקפיו לידי, אלא שאת הכיפה הוא מקפיד להסתיר מהרגע שעלה על קו ארבעים ועד הרגע שהוא עוזב את השכונה.
רק אני לא רואה/קולטת את הדבר.
"אימא שאלה עליך". בישר מאיר. "את מוכנה להגיע לביקור"?
אהבתי את הרעיון. "סוף, סוף היחסים יהיו סימטריים". קיוויתי.
מאיר התחיל לתכנן את הביקור.
"אחרי הצהריים בשבת מגיעות מדי פעם חברות אל אחותי .
יש מוניות על הכביש הראשי. תרדי תחנה לפני רחוב הנביאים. אסתי, אחותי, תחכה לך ליד בית הכנסת.
תלבשי חצאית ארוכה. יש לך? אנחנו לא רוצים שהשכנים יתחילו לדבר".
שבת , ארבע אחר הצהריים, לא היה איש ברחוב הלוהט שיביט בנו, ובכל זאת מיהרה אסתי להעלות אותי לקומה השלישית.
בחדר האורחים האפלולי שתריסיו מוגפים ישבה אישה עבת גוף על כורסה כבדה. רגליה קצרות ותפוחות מונחות על שרפרף.
היא לא קמה לקבל את פני . זוג עיניים צרות שחורות בחן אותי בקפדנות.
חשבתי לגשת ולהציג את עצמי, אך אסתי עצרה בעדי.
"אימא, זאת ברוריה, חברה שלי". אמרה אסתי. "למה היא צריכה להמשיך בהצגה". הרהרתי.
" כן, אסתי סיפרה לי עליך". שפתיים דקות קפוצות בחשיבות עצמית מתחת לאף רחב ללא שום פרופורציה דיברו אלי, ואני המומה לא קלטתי מה.
כנראה שהציגה את עצמה. התעשתי כשהזכירה את רבי מאיר בעל הנס.
-אתם עולים חדשים? -כן
-לא כל כך שמרו על יהדות בגולה שלך, נכון?
על כשרות אתם שומרים בבית?
"בוודאי שהם שומרים על כשרות". התערבה אסתי לטובתי. אור צהוב הבליח בעיניים השחורות , אך אף לא צל של חיוך.
כשאסתי הובילה אותי אל חדרה, ראיתי מעין שעון תלוי על קיר המטבח. הוא הורה על השעה שמונה וארבעים.
"זה שעון השבת". צחקקה אסתי, כשהתיישבנו על מיטתה.
"סבתא מפתיעה אותנו לפעמים בדרך מבית הכנסת.
בערב שבת אימא רוצה לראות טלוויזיה אחרי הארוחה.
אם מצלצלים בפעמון- סימן שהחברה שלנו הגיעו. אצל כולם אותו דבר.
אם דופקים על הדלת- מכבים מיד אורות מיותרים.
בבוקר השעון מתחיל לפעול, וכשסבתא מגיעה- הכול כשר".
בדרך הביתה עיבדתי את אירועי אותו יום. הרגשה שכבר הייתי שם, או שאולי חלמתי את הדברים.
משהו היה חסר בתמונה הסוראליסטית בביתו של מאיר.
"כן", הלמה בי ברוריה, שומרת הראש הזהירה והקטנה שבמוחי, רגע לפני שכיביתי אותה:-"חסרה העוגה העבשה מכוסה בכורי עכביש".
בתחילת הסמסטר הצמידו אותנו לצפייה בבתי ספר בעיר.
שובצתי בחטיבת ביניים של הזרם הדתי, וצורפתי למחנכת של כיתת בנות.
"אנחנו לא בודקות לסטודנטיות את הסנדוויץ'". התלוצצה מנהלת בית הספר, " אך כמו שמקפידים על מדי בית הספר אצל התלמידים, חייבות המורות להגיע בחצאית צנועה. בנוסף תוכלי לקבל שליש משרה בהוראת לשון".
שמחה וגאה ירדתי בסופו של אותו יום במדרגות להדר. "מאיר חייב לראות אותי בהופעתי החדשה".
בלי מחשבה שנייה פניתי לסמטה המובילה אל ביתו.
אימא של מאיר נראתה מדדה לקראתי ובידיה שני סלים כבדים.
מאושרת רצתי לקראתה לקחת מידיה את הסלים. "איזה מזל".
האישה קפאה במקומה, ובהתה בי כאילו ראתה רוח רפאים.
"את לא מזהה אותי"?
"אהה, כן, ברוריה"? העיניים השחורות הצרות הפכו לאפלות יותר, בכל זאת מסרה לי את סליה.
טיפסתי אחריה לקומה השלישית.
מאיר פתח את הדלת. ברגע שעיניו נחו עלי, קפא גם הוא במקומו, ופניו החווירו.
"הגעת בלי להודיע". סינן בשקט, ומשך מידי את הסלים.
מאיר הניח את הסלים על השיש במטבח מתחת לשעון השבת. לפת את זרועי השמאלית, והוביל אותי בשקט במורד המדרגות.
"ברוריה, אני מתחתן בקרוב". פלט כשהיינו במרחק בטוח מהבית.
"ומתי התכוונת לספר לי? או שאולי אני אמורה לקבל הזמנה?
"לא הבטחתי לך שום דבר! שום דבר! את בעצמך רצית בקשר הזה ! יהיו לי ילדים! יהיו לי ילדים! " צווח מאיר בהיסטריה כשקולו עולה לסופרן. (כן, בעולם בו נעדרת כל הגינות בסיסית והיגיון ביחסים בין האנשים, חייבים לשמור על נורמות התנהגות מינימאליות בעזרת סיפורי אימה ועונשים מאגיים).
הבטתי בתיעוב על האיש שעד לפני מספר דקות האמנתי שאני אוהבת יותר מחיי.
זה האיש שהתבדח על אמו המנסה נואשות למשוך את ילדיה שזחלו אל מתחת למיטה כדי להסתתר מטקס תרנגול הכפרות? האם באמת כעס עליה שלא הלכה ללוויה של בת חברתה שנפטרה בגיל רך מפחד העין הרעה שזו עלולה להטיל עליה?
ועד כמה קיוויתי שהתפוח יתגלגל רחוק מן העץ?
מדוע השליתי את עצמי שהאיש ששיקר לאמו ולכל סביבתו, לאמו זו ששיקרה לסבתו, כשזאת בתורה שיקרה מן הסתם להוריה ולילדיה חד גדיא, חד גדיא, לא ישקר דווקא לי?
ללא גינוני פרידה עליתי לאוטובוס.
דרך השמשה האחורית ראיתי את פניו המתרחקות של מאיר עוקבות אחרי במבט סתום.
זהו. הזונה הכשרה -"אתם אוכלים כשר"? ומה שחשוב יותר- החינמית, סיימה את תפקידה.
קצת מוקדם מדי, וחבל. אפשר היה לנצל עוד מספר שבועות את תמימותה ושרותיה הטובים.
אך האם זה לא הגיע לי?
האם מאיר לא צדק ולו במעט? האם לא הבאתי את הדבר על עצמי?
הרי מאיר כלל לא ניסה להסתיר מימני את נוכלויותיו, שקריו ודרכי ההתחמקות שלו, ואני שיתפתי אתו פעולה
תוך צחקוק קל דעת.
אולי בשבילו זו דרך חיים/הישרדות שינק עם חלב אמו, אך אותי הרי לימדו להבחין בין טוב לרע. האם חטאי לא גדול משלו?
ב
יום שבת שטוף שמש חורפית שלושה שבועות מאוחר יותר, הייתי שוב בדרכי ל"הדר" ,מצייתת לכללים הביזיוניים של "למראית עיין" שהסכמתי עליהם בעבר.
מאיר יהיה בוודאי בבית הכנסת, ועלי לבשר לו על הילד העומד להיוולד. יתכן שישנה דעתו לגבי החתונה, ולא- עלי להחליט על הפלה בהקדם.
בדרך לעזרת הנשים אני שומעת את הקהל קם על רגליו. הוציאו את ספרי התורה, וכעת צועדים אתם במעברים, ומי שכול נדחף ומנשק אותם.
“חוקי התורה נועדו שיקיימו אותם, ולא שינשקו אותם". עוברת בי מחשבה צינית.
"קל יותר לנשק את התורה מאשר לקיים את חוקיה". עובר קול בראשי.
"קל יותר להתבכיין מאשר להילחם על הזכויות, וקל יותר, גם אם את לא קצרת רואי כמוני, לדמיין את המציאות מאשר לראות נכונה". מלגלג טרול קטן, שהתיישב במוחי בקולו של מאיר.
בכניסה לאולם צדדי קטן שלט. שמות החתנים וחתני הבר מצווה שיכבדו את הקהל ביין ו"לקחים" אחרי התפילה רשומים על השלט. והנה שמו של מאיר. כל כך מהר?
בשורה הראשונה אני מזהה את מי שעשויה להיות הכלה המיועדת. בגדים כבדים- לא מכאן.
המון תכשיטים- מה שאנחנו הבנות חסרות התכשיטים היינו מכנות על משקל "השועל והכרם" חוסר טעם.
מבנה הגוף כבד ומוכר בצורה שהייתה משמחת את פרויד, אך הפנים ,לצערי, נאות ונבונות.
ספרי התורה חזרו לחזית. הכרתי את הפרוצדורה. כעת יקראו לעולים לתורה. האם אין זו ההזדמנות לזעוק מיציע הנשים-"היי, רבי מאיר הצדיק, אירע לך נס, ואתה עומד להפוך לאב"?
אני שומעת את המבטא בזמזום הבלתי פוסק משורת משפחת הכלה, בוחנת ויודעת – אני בנחיתות, ולא רק מספרית. ילדים לא יחסרו כאן. ואין שום דרך בארץ הנשלטת עדיין מנטאלית ב"שלטון הקפיטולציות", שעולת מצוקה ללא “vv” תגבר על אחת ש"עשתה עלייה", שזה מושג כלכלי חברתי שונה לגמרי, הכולל דרכון נחשב, ולעתים חשבון כבד במטבע חוץ.
"הבו לי כלה ש"עשתה עלייה" ,נהגו להתלוצץ בחורי ה"גישור פערים " במעונות האוניברסיטה, "ואני לוקח אותה גם אם אין לה וגינה".
מובסת עשיתי דרכי אל המדרגות. אסתי הבחינה בי , וזינקה לעברי בחיוך שמחה, תוך שהיא מחבקת אותי כמו שמחבקים ידיד אהוב, אך ברגע בו התקרב פיה אל אוזני נעלם החיוך.
"למה באת ? את רוצה לעשות מהומות? אתם (אתם?) החילונים מחליפים כל הזמן בני זוג בלי לבוא בטענות אחד לשני. את יודעת שהעיפו את מאיר מהחוג? את רוצה שייקבר עד סוף ימיו במכולת של סבתא?”
קרעתי את עצמי מהחיבוק הלא אוהב ופרצתי בריצה החוצה.
כשיצאתי ממתחם בית הכנסת, עצרתי נהג מונית מופתע, ופרגנתי לעצמי נסיעה "ספישל" הביתה.
אתמול היה נשף סיום בית הספר של בתי.
כן, גם את הדבר האחרון שהיה עלי לעשות כדי להציל את חיי, לא היה לי אומץ לעשות.
כשנודע למנהלת בית הספר על מצבי, הודיעה לי שהיא תשלם לי כחוק עד הלידה, אך ביקשה ממני לא לחזור יותר. לא זאת הדוגמה האישית שקיוותה להציב בפני תלמידותיה.
הפסקתי את הלימודים באוניברסיטה לטובת קורס שינניות, והחלפתי את אימא במרפאה בה עבדה.
לקראת סוף ההיריון, על אף שלא פניתי לעזרת הרשויות, החלו עובדות סוציאליות להידפק על דלתי.
מי באיומים ,ומי בדרכי נועם, ניסו לשכנע אותי לחתום שאני מוותרת על התינוק.
בסוף הגיע זוג בגיל העמידה במכונית מפוארת. היו מוכנים לממן לידה בבית חולים פרטי בחו"ל.
רצו תינוק אינטליגנטי שייראה דומה להם. "בארץ אפשר להשיג רק ילדי נרקומנים".
למזלם, סירבתי גם להם.
התינוקת שנולדה לא הייתה דומה לאיש.
ג'ינג'ית, שמנמונת , שחורת עיניים , אדישה ומסורבלת.
"הג'ינג'ית העצובה היחידה שאי פעם פגשתי". התלוננה הגננת .
יום אחד, זמן קצר אחרי שמלאו לה תשע שנים, הזעיקה אותי מנהלת בית הספר. הילדה נפלה על רצפת המסדרון בהפסקה, והחלה לפרכס. קצף ירד בזויות פיה.
למחרת יצאנו שתינו למרפאה הנירולוגית במרכז העיר.
בכל הזדמנות בה היה עלי להגיע עם הילדה לעיר, טרחתי להלביש את שתינו בחליפות המהודרות ביותר שיכולתי להרשות לעצמי, שכללו ,כמובן, חצאית ארוכה המכסה את הברך.
מן צורך כזה להפגין מהוגנות, על אף שידעתי שלא אפגוש יותר את מאיר או משפחתו לעולם.
מאיר, כך דאגו "נשמות טובות" לדווח לי בלא מעט שמחה לאיד, התחתן עם רשת חליפות צמר במנצ'סטר.
חותנו מלביש את כל העדה החרדית בעיר.
והוא עצמו, את זה דיווחו לי כבר בארשת של קנאה בלתי נשלטת, פתח מסעדה של מזון כשר, הביא טבחים מהארץ, ואף צרף אליו את שאר בני משפחתו, וכעת גם הוא חולש על רשת משלו.
נראה שאת חייו הכלכליים ,בניגוד ללימודי הכלכלה, מנהל הבחור בכישרון רב.
האם מישהו דיווח לו עלי? האם זה משנה בכלל ?
כשבדקה הרופאה את הילדה, נראינו לה שתינו כשאר החרדיות שגדשו את המסדרון.
"תראי", פנתה בציניות בשפה שלא הייתי אמורה להבין אל האחות , 'עוד מקרה אומללות שאפשר היה למנוע".
"לפני שבוע חזרה אחת כזאת מאנגליה. שלושה ילדים מתו לה מטי-זקס – אבל הרב אוסר בדיקות לגילוי מוקדם או להפלה. בילדה נוספת התגלתה אפילפסיה, אז הם חוזרים לארץ, כי הטיפול כאן בחינם. לא יכלו לבדוק איזה מחלות תורשתיות יש במשפחה? אבל רבנים וקדושים יש להם מכאן ועד לפני עשרים דורות, וזאת אפילו לא יודעת…".
כנראה שרצתה להוסיף "מי האב.." , אלא שמבט מזהיר של האחות רמז שאני מבינה, ומקשיבה.
לבי נחמץ. הבנתי במי מדובר. גם אסתי שילמה את מחיר היומרה החרדית של אחיה.
" אז אבא בכל זאת נתן משהו לילדה לכבוד הולדתה". תקפתי את עצמי בסרקזם.
בגיל שתיים עשרה קיבלה הילדה "מתנה" נוספת ממשפחתה המתנכרת. היא הפסקה לגבוה, רגליה הקצרות התעבו והתעגלו מתחת לגוף כבד וחזה ענק, עד שנראתה מהצד כפסל של אלת הפריון הכנענית.
"מדוע העניש אותה האל, הרי לא היא חטאה"? שאלתי את עצמי, אך בכל זאת מהרגע שנתגלו בה קווי דמיון לסבתהּ המתכחשת , שוב לא הייתי מסוגלת לחבק אותה, גם כשבאה משוועת לאמפתיה ברגעים הקשים ביותר.
שבועיים לפני סיום בית הספר התיכון נפטרה סבתה האמיתית, זאת שגידלה אותה באהבה בשעות שאני עבדתי.
שוב נשארנו שתי נשים לבד בעולם.
שמלת הנשף כבר הייתה קנויה, ואני עודדתי אותה לצאת ולחגוג עם כולם.
"את יודעת , אפילו להינשא אפשר מספר פעמים , אבל נשף סיום בית ספר יש רק אחד".
הבדיחה לא הצחיקה אותה.
אתמול היה נשף הסיום. הנשף שחוגגים אותו עד הבוקר. ברבע לחצות חזרה הילדה הביתה.
"מה קרה ? איפה עדי ורות"? שאלתי מופתעת.
"סתם"… משכה בכתפיה. הם נסעו ל"אפטר פרטי" במועדון בעיר , ולא היה מקום בשבילי במונית.
הצביטה בלב הייתה הפעם כואבת במיוחד.
היו לילדה מספר חברות בכיתה, שחיבבו אותה בשל מזגה הנח והשקט, אך ברגע שמדובר בבנים- חוש עתיק הזהיר אותן שאחת שנראית כמותה תרחיק אותם מהחבורה.
הבטתי חסרת אונים בילדה, שחזרה למסכת האדישות הרגילה שלה.
ממחר בבוקר שוב אין לה מסגרת. חברותיה תתגייסנה , ותעלמנה מחייה.
המחלה הולכת ומחמירה, ואיני יודעת אם תוכל לעמוד בלימודים במכללה, או להחזיק במשרה שתפרנס אותה בכבוד.
יום אחד איעלם גם אני מחייה בדיוק כמו סבתא, ואז מה יהיה עליה?
הן זה אמור להיות אחד הערבים המאושרים בחייה, ובאיזו דחייה מכוערת הסתיים.
במה אעודד את ילדתי? איך אשמח אותה?
"רחלי, יש לי משהו לספר לך". אני פונה לקטנה.
"כן"? היא מגיבה באדישותה הרגילה.
"מעולם לא דיברתי אתך על אבא.
רציתי שתדעי שמצד אביך את צאצאית של אדם מאוד מיוחד".
המבט האדיש מתחלף לסקרנות שקטה.
"שמעת על רבי מאיר בעל הנס"?
"זה משיעורי התושב"ע" ?
"נכון".
"ק וּ וּ וּ ל". צועקת הקטנה , ובעיניה מנצנץ האור הצהוב המוכר.