דמוניזציה של יהודי אירופה – המתכון הכשר
שרית (1974)
שרית היא נערה נבגדת. בן הזוג שלה נטש אותה, כשנודע לו שהיא בהריון, וכעת יש לו אישה אחרת. כך נפתחות מלודרמות רבות שהוצעו לנו בנעורינו. מכאן יכלה העלילה להתפתח לטרגדיה, או להפך, למאבק על הישרדות והצלחה כנגד כל הסיכויים. אבל זה לא סרט רוסי למשל, מהסוג של "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" חס וחלילה, טפו, טפו, טפו, טרפה. זה סרט ישראלי כשר. זעמה של שרית בלתי נשלט, ותאוות הנקם שלה קדושה. על אישה לעשות את שעל אישה לעשות, ועליה להרוג את השניים.
אמנם ברגע שתיתפס יופרד ממנה התינוק שלה. הוא יגדל ללא אהבת האם האמיתית והחמימה שלה. הוא עלול להגיע למוסד לילדים נטושים או ליפול בידי מתעללים. אך האם כל זה שקול כנגד האורגזמה האדירה ש"הגיבורה הצודקת" תחווה ברגע הנקמה? נראה לכם?
שרית נשפטה לעשרים שנות מאסר, עשר עם אפשרות להקלה במקרה של "התנהגות טובה" על כל אדם שנרצח, כנהוג במקומותינו.
עליכם לזכור ששרית לא מושחתת. היא לא חטאה ולא פשעה. היא הופשעה, ולכן ברגע השחרור היא נזכרת שיש לה תינוק בן עשרים הזקוק להגנתה ולהדרכתה, והיא רצה כמו כל אם דואגת, כל עוד נפשה בה, לאורך הטיילת להגיע למקום בו השאירה את הפעוט ולאחוז בו בזרועותיה.
ואמנם, הנורא מכל קרה. הילד התמים נמסר לאימוץ לאשכנזייה. איך אני יודעת ? שמה אמנם עוּברת לגברת דניאלי, אך למי שמשלה עצמו שמדובר סוף, סוף בסרט כלל ישראלי, הדן בבעיה מוסרית כלל עולמית, עלי להבטיח שזה עדיין סרט ההסתה המוכר שהורגלנו בו.
שרית יכולה לשמש דמות להזדהות לכל צופה "מקופח" שחש כעס על הממסד, או למי שמחויב "לרַצות את המנהל". הדבר היקר לה ביותר נמצא בידי גברת דניאלי. הצופים אולי כבר לא זוכרים את הנסיבות, אבל מקובל עליהם שיש להשיב לשרית את מה ששלה.
הבמאי העניק לגברת דניאלי מראה אשכנזי מובהק, והמימיקה, התנהגות, דרך ההתבטאות שלה , הכול הותאם לסטיגמות ולשבלונות המקובלות. מכאן ואילך נקבל תסריט שהוא תערובת של משפט שלמה ו"מעגל הגיר הקווקזי", אף כי לדעתי בהפוכה. השופט = הבימאי, התאים את הצגת העובדות, שתוכיח מי האם האמיתית הראויה לבן זה, לחבר מושבעים שבטי ביותר, ואנחנו יכולים לנחש בוודאות את פסיקתו.
גברת דינה דניאלי- היא אלמנתו של איש עשיר במיוחד. הוא השאיר אחריו ארמון וסכום כסף אגדי, וכל שנשאר לה לעשות הוא לבזבז אותו להנאתה. האשכנזייה הקלאסית בדמיון המעוות.
גם בסרט זה האישה לא נראית עובדת פיזית או עושה דבר מועיל אחד בביתה או מחוצה לו. היא אפילו לא ילדה את הילד היחיד הגדל בבית הזה. מה הגביר הזה מצא בה ? למה הוא התחתן דווקא איתה?
האישה המפונקת מפנקת את הילד. היא לא יודעת לחנך אותו.
פעם הוא היה ממושמע ל"אביו" אך הוא לא שומע בקולה, כנראה בצדק.
היא מסתובבת כל היום ומודדת בגדים שמציעה לה התופרת החנפנית שלה.
(את תפקיד האשכנזייה המגוחכת המטופשת והמכוערת נתנו כאן לתופרת, כי דינה בכל זאת גידלה את בנה של שרית, ויהיה עדיין בוטה מדי בשלב זה "להודות" לה כמקובל, ולהכריז בגלוי שהיא האויב).
את החביתה והקפה שלה בבוקר מכינה לה שרית.
כשהיא יוצאת כבר מבית הבובות שלה זה רק ברכב היקר שלה, אבל היא לא נוהגת. בנוסף למשכורת למי שמלביש אותה ולמי שמכין לה כוס קפה היא משלמת לנהג צמוד.
נהיגה, בעיקר פרועה, נחשבת במאפיית הבורקסים כסמל לזכריות בריאה ולשליטה. נהג ומנהיג בכל זאת מגיעים מאותו שורש. ואסור שמישהו יחשוב את האשכנזייה לחזקה.(ראה היהודי זיס). חוזקה רק בכספה, וגם כסף זה הרוויחו בשבילה אחרים.
נהיגה גרועה כפגם ביכולת האשכנזית מככבת גם ב"יהיה טוב סלומוניקו" וגם ב"כץ וקרסו" וגם בבית לווינשטיין כשמדובר בחלשי אופי שחטפו הרעלת מזון מהבורקסים הללו.
בהמשך מתגלית הגבירה כאישה אגוצנטרית, ערלת לב, וכך גם הבן המפונק, החצוף וחסר האופי שלה שמביים האשמה כוזבת בגניבה נגד שרית. אבל הבחור הוא לא הבן הגנטי של הגברת, ולכן אולי עוד אפשר לרפא אותו מהרוע.
וכך, כאשר הבחור עומד לחזור על פשעי אביו, בהשפעת כל הקלקולים של האם המזויפת, כמובן, מצליחה שרית להשפיע עליו לחזור בו מן העוול שהוא עומד לבצע, ולתקן את דרכיו.
הוא ייקח אחריות על מעשיו, יצא לעבוד כדי לכלכל את משפחתו, ולא יחכה לירושות ונכסים שיפלו עליו מהשמיים.
בחתונת הבן עם בחירת ליבו ההרה מופיעה דניאלי כמו הפיה הרעה ב"נסיכה הנמה".
"אם הוא יעזוב אותי, אם הוא יתחתן עם האישה הזאת , כמו שגידלתי אותו אני יכולה להרוס אותו."
אומרת האם המזויפת, ומסגירה בבת אחת שאין כאן שום אהבת אמת של אם לבן, אלא רכושנות בלבד ושאיפה לשליטה.
היא מוכנה להרוס את חיי הבן ולגלות את קלון מוצאו אם לא יהיה ממושמע. (זאת אותה האם שלא הצליחה להשתלט על הילד הלא ממושמע)? זהו, המאומץ לא חייב לה יותר דבר אחרי שגילה את פרצופה האמיתי. היא רצתה להפיק רווחים או כבוד מחיתונו לכלה בעלת הייחוס המתאים, ואם לא- היא תשבור את הכלים.
כעת שרית יודעת איך לטפל באנשים כאלה. לא חמלה ולא מוסר או מצפון מדריכים אותם, אבל הם פחדנים וסחיטים- ממש כמו בסלמוניקו. אין לה ברירה אלא לאיים על נשאי הרוע. "אם תעשי זאת אספר לו שאני אימו".
לגברת דניאלי קמה מתחרה. הבן כבר לא תלוי בה, והיא החלשה פוחדת מתחרות. פוחדת שלא היא תנטוש את הילד, אלא הוא אותה.
שרית האצילה מוכנה לצאת מהתחרות על אף שכל הקהל מריע לה ומקווה שהיא תהיה הזוכה.
כמו האם האמיתית במשפט שלמה, וכמו האם הראויה במעגל הגיר הקווקזי היא מקריבה את עצמה. וכדי שבנה ימשיך להיות בנה של האישה העשירה ולא יודח מן הירושה, רק שיזכה בה בקרוב, היא מוכנה לגלות גדלות נפש ועת עדיפותה המוסרית על האישה העשירה הבטלנית, האנוכית, המתנשאת וחסרת הרגשות. (יש עוד סופרלטיבים לאשכנזייה הרעה של הסיפור?) ולצאת מחייו, עד הרגע המתאים לבוא ולדרוש את ליטרת הבשר שלה. היא הרי סבלה בשבילו.
וגם קהל הצופים הגיע לסיפוקו. שרית המוּרשעת "הוכיחה", די בקלות, את עדיפותה המוסרית על גברת דניאלי המִרשעת. היא, הרוצחת, הופכת לאם מעניקת החיים הטבעית, הצודקת והמוסרית, המחנכת, שמוכנה (פתאום) להקריב את עצמה ולדחות סיפוקים.
גברת דינה דניאלי, שעכשיו אנו מבינים את המניעים האגואיסטיים האמיתיים שלה באימוץ התינוק, תישאר העקרה המזולזלת, ו"מגיע לה שכך", שכמו דינה התנכית זרעה לא ייספר עם שאר שבטי ישראל.
כל מה שיש לה להשאיר לעולם הוא כספה, וכסף זה במעט סבלנות יגיע לידיים הנכונות.
עכשיו, אחרי שגילינו את פרצופה האמיתי, איש לא חייב להישאר אסיר תודה למאמצת, ואין סיבה לכבדה. היא עשתה את זה למען עצמה, ומותר להמשיך לשנוא אותה ואת הדומות לה כפי שהורגלנו.
שרית יצאה גדולה. גברת דניאלי מושפלת וחסרת ערך אומללה. והקהל הצדקני והמרוצה קיבל עוד מטען "מוצדק" של שנאה.
רק היום (1976)
בשנת 1976 נחצה קו. הורדו המסכות והוסרו הכפפות. אין יותר התחסדות ציונית ומיזוג גלויות כפוי. "ווזווז רגליים רע." פעו הכבשים, והביטו בתחנונים בעיני המנהל לראות אם הִתרָצָה.
ב"רק היום" מותר לסדר את האשכנזים, מומלץ לנצל אותם וראוי ללעוג להם, כי זה מגיע להם, וחוץ מזה- "Stick with your on kind"והנימוקים בגוף הסרט .
תמצית הסיפור היא התפתחות סיפור אהבה בין ששון – מוכר עגבניות בשוק, ובין דליה כהן סטודנטית עדינה, יפה ויתומה מאם, מהמוצא הנכון, אשר כמעט "הלכה לאבדון בין הגויים האשכנזיים" עד שהגיע האביר על הטוסטוס, וברגע הנכון הציל אותה ונשאה לעבר השקיעה.
אדון כהן מעוצב בדמות "טוביה החולב" וכך שואב את אהדת כל הצופים. כשדליה מופיעה על המרקע, מושמעת נגינה רכה של "תבורכי ארצי", וכולנו מתוודעים לכך שזאת תהיה הדמות החיובית , הישראלית היפה, ובסוף הטוב המנצחת של הסרט.
בתחילת הסיפור אוהבת דליה את אלכס- יועץ השקעות אשכנזי. הם יוצאים ביחד כבר שנה.
אלכס- גבר המתקרב לשנתו הארבעים, אך מפונק ואינפנטיל כמו בן טיפש עשרה. הוא לא חושב שעבר מזמן את הגיל לחפש חברות לבילויים, ושהיה עליו כבר מזמן להקים משפחה משל עצמו.
אימא מכינה לו קפה, והוא מספר לה כמו לדליה סיפורים מלאי חשיבות עצמית על כמה שהוא עסוק , כשהוא בעצם יושב לשרוף זמן בקפיטריה של סטודנטים או במסיבות.
הבחור אגוצנטרי וחסר רגשות. כשדליה מפסיקה להתאים לו, והוא חושב שהיא מפריעה לו לכיבוש נוסף הוא מעיף לה סטירה. את זה לא ראינו אפילו ב"יהודי זיס". אבל היהודון הפחדן גיבור על נשים, ועל נשים בלבד. מרגע זה הוא עובר לטיפולו של ששון, והשחצנות הטבעית שלו מתמוססת.
ששון מוריד לו גלגל במכונית. הבחור מוצא עצמו מחוץ לסביבה הטבעית שלו שבה הוא השולט. הזחיחות הרגילה שלו נעלמת והופכת להיסטריה. שוב מופיע לעינינו האשכנזי נטול הכישורים הטכניים חסר האונים, שלא מסוגל לדאוג לעצמו. ששון עצר אותו מלנהוג .
קל מאוד להפחיד את אלכס, וברגע שששון מזכיר את המילה "מַפיה" הוא מתגלה במלוא קלונו ומתחיל להתחנן על חייו. גם הוא, כשאר בני מינו בסרטי הבורקס, סחיט, ולא מנסה אפילו להתגונן. יש לו כסף, אין לו כבוד עצמי. מכאן ועד סוף הסרט יחכה היהודון להוראות מששון לקול מצהלות ה"גזעיים" שבקהל.
דר' לפיד- עסוק כל הזמן בעבודתו. גובֶה הרבה כסף ממטופליו הפרטיים, אף כי "מקמבן" אותם לבית חולים ציבורי. ערמומי בלעקוף את מס הכנסה- מקבל צ'קים עצמיים, כדי שאי אפשר יהיה לזהות למי שולמו, בקיצור היהודי תאב הבצע והעשיר שאף פעם לא מספיק לו.
בחייו הפרטיים הוא תמים עד טיפש, עיוור לחלוטין להתנהגות החולנית של אִשתו. אטום וחסר רגישות לצרכיה , אולי כי הוא עסוק כל כך בעצמו ובקריירה שלו.
אם בסרטים הגרמניים המטרה הייתה להראות יהודי "רב און" המונע על ידי תאוותו המינית, ולכן מהווה סכנה לנערה הגרמנייה, הרי שבלבנט כבודו של הגבר באונו, ולכן מכנסיו של ששון, הטוב של הסיפור, מתפוצצים מרוב חשק, ואילו על דר' לפיד, הודות לאישה, כמובן, נרמז שיתכן שהוא אימפוטנט, או חסר כוח גברא. הוא לא מספק אותה, ואין לו ילדים.
אדון הרשקוביץ'- רופא נוסף בסיפור, אבל אנטי תזה ללפיד. לפני שלושים שנים התמכר לשתייה, איבד את רישיונו כרופא, והוא מפוטר כרוני מכל עבודה . עבד לאחרונה כשומר ונרדם בשמירה. הוא מתרים את הרוכלים "לבניית חומה סביב בית הקברות", וקונה בכסף וודקה. הרשקוביץ אהוד בשוק. בשוק של "רק היום" אתה יכול להיות ערבי טוב גם אם אתה ערבי חי, אבל אשכנזי טוב רק אם אתה אשכנזי מושפל לתחתיות.
סטלה- אשתו של דר' לפיד- לסטלה שמורה הזכות המפוקפקת להיות דמות "העתק –הדבק" של יהודיה מהשטירמר.
גם סטלה, כמו שאר היהודיות/אשכנזיות בסרטי ההסתה, גרה בבית מפואר מעורר קנאה. סטלה לא עובדת. היא מגדלת כלב תוקפני במקום ילדים. הורים לילדים עלולים לזכות באהדת הקהל, וזה ממש לא מתאים לאג'נדה של התסריטאי. לא היא הרוויחה את הכסף לרכישת המקום או הציוד, וגם היא כמו כל האחרות לא מכבדת את בן זוגה שריפד לה את החיים. להפך, האישה המשועממת מבזה את עצמה ואת בן זוגה בזיונים אין סופיים עם מי שלא יהיה, כי הרי אין לה כבוד, ואין לה רגשות אהבה או נאמנות, רק תאווה מינית שעברה מזמן את גבולות הסטייה. סטלה דווקא כן נוהגת. ברגע שההגה עובר לידיה נוהגת הנימפומנית לבושה במחלצות פאר הישר לשוק לעשות עיניים למושאי תאוותיה. היא מנצלת ללא נקיפות מצפון את כספו ומיומנותו של בעלה לרכוש שרותי מין מששון, וכשלו נמאס ממנה, ואחרי שכבר השיג את מה שרצה מה"קשר" איתה, הוא מעביר אותה לרוכל המלפפונים, והיא מקבלת את זה כמו בהמה בזויה. היא התמכרה לסקס, ולא בוררת עם מי .
לסיום הסרט כובשים גיבורי השוק את בית החולים, ומביאים לשם את המטעמים שלהם. גם האשכנזים מקבלים מנה ומבקשים עוד, אבל החגיגה הפעם היא על טהרת המזרחיות. רוכל המלפפונים מגחך כשהוא רואה את הדוקטור מצטרף לארוחה, שקהל הצופים לא יחשוב חלילה שרוחשים לו באמת כבוד ושיוכל ללעוג לו עוד קצת לפני סיום הסרט. קהל החוגגים את ריפויו של כהן שר את "צור משלו אכלנו" בנוסח מזרחי בלבד (בניגוד לסלומוניקו , למשל) להוכיח מסורתיות ועצמה תרבותית.
דליה, שגלתה כבר שהיא וששון מאותו הכפר, ושהוא הרובינהוד שהקריב את עצמו( ואת מפתח מכנסיו) למען אושרה ולמען בריאות אביה, מגלה שגם שהיא אוהבת אותו, ובברכת האב, (אצל המזרחיות זה תמיד בברכת האב ואצל האשכנזיות על אף רצונו) היא יורדת לחוף הים למצוא את אהובה. שניהם משאירים מאחור את האשכנזים המתועבים שהעיבו על עברם, ויוצאים ברכיבה שרמנטית לעבר העתיד. סוף.
הגונב מגנב פטור (1977)
ששון הוא גנב קטן, לא יוצלח, חסר מזל הפועל מול ממסד אשכנזי מרושע, משטרה אשכנזית סדיסטית וחֶברה אשכנזית מטופשת, בוגדנית ועבריינית המורכבת מעברייני הצווארון הלבן שהם הגנבים הכבדים, אבל הם לא מגיעים לכלא.
הוא לומד להתמודד איתם, לנקום בהם את "נקמתו הצודקת", לסדר אותם, עד הרגע הקריטי שבו שוב חוסר המזל המולד שלו מכה בו ומחזיר אותו לכלא.
בהתייחס לתסריט הייתי יכולה לקבל את הסרט כקומדיה משגעת כמו בפרסומות אלמלא התגלתה כבר בתמונות הראשונות האובססיה הגזענית הרגילה של יוצרי/ יצרני סרט זה.
רחל, חברתו של הגנב- מראה אירופאי, יפה. תוכה לא כברה. בחורה חסרת מצפון. הייתה נצלנית ואגואיסטית לא מתחשבת לאורך כל הקשר שלהם. שלחה אותו לפרוץ לבוטיק פעם אחר פעם רק כדי שיתאים לה את צבעי השמלה.
יושבת במשפט ובוכה, אבל פוזלת מייד לכיוונו של קצין המשטרה, כשנדמה לה שהוא יציע לה עסקה טובה יותר. בוגדת . נאמנה רק לעצמה. הולכת כמו זונה עם המרבה במחיר, גם אם מדובר באויבו המושבע של ה"אהוב" הקודם שלה, לכן מותר לנקום בשניהם ו"להוציא לה שם" אפילו אם מקובל על צופי הסרט שעבריין כלוא לא יכול לדרוש מחברתו לשעבר לעצור את חייה ולחכות לו.
בועז דוידסון – קצין המשטרה, אמנם תפס את הגנב, אבל הוא אחד המושחתים בעצמו. "אם תרצי לבקר אותו מחוץ לשעות הקבלה, אני אסדר את זה". הוא מפגין את כוחו באזני רחל. כמובן שהוא מציע לה טובה תמורת קבלת דבר הנאה. הוא שלח את החבר שלה לכלא. הוא לקח אותה. זה נתפס כעוול איום, הופך את הגנב לאוריה החיתי. גם אם דוידסון הוא לא ממש דויד המלך, (וששון לא בדיוק "פאבר הגיבור"), הקהל מזדהה עם מי שנראה כי נעשה לו עוול. מה עוד שבת שבע נלקחה לבית דויד, ואילו רחל פיזזה לשם בשמחה.
מותר לקהל לשנוא את הזוג דוידסון ולייחל למעידתם כבר בשלב זה, אך לבימאי לא די בכך. בהמשך נראה את אילן דר, שכבר ראינו אותו לפני שנה סוטר לדליה הנאווה בסרט "רק היום", מכה אדם "משלנו" המוטל כואב במיטת בית חולים כשכל גופו מגובס, והזעם כלפיו ידאה למרומים. הוא לא רק גיבור על נשים. הוא גם גיבור על נכים, קשורים ופצועים. לי מזכירה הסצנה הזאת את היהודי זיס מצווה לשבור את עצמותיו של פאבר כדי לסחוט יחסי מין מדורותיאה. האם גם תסריטאי סרט זה הונחה על ידי אותה אסוציאציה ?
אילו היו מפיקים בישראל סרט בורקס על מגילת אסתר היה אילן דר מקבל את תפקיד המן ויוסף שילוח את תפקיד מרדכי, ואילו הפיקו את דויד מול גולית היה אילן דר הקטן מגלם את גולית וזאב רווח את דויד האדמוני.
זוכרים את פיטר לורה, היהודי שגילם רוצח סדיסט בסרטים הוליבודיים בשנות השלושים? איך ניצלו התועמלנים את האסוציאציה שנוצרה בין השחקן לדמויות שהוא גילם כדי להפוך אותו לסמל של היהודי הרצחני? צופי הבורקס מתוחכמים יותר? הם יכולים לעשות את ההבחנה בין האדם לדמות?
אולי במודע. בתת המודע יתקבע הפרצוף הלבנבן השחצני כרוע האולטימטיבי, וכשהצופה יפגוש פנים דומות הוא ינהג בהתאם גם אם לא תהיה שחצנות.
ששון, שלא למד לקח מניסיונו המר עם רחל, מתאהב שוב בבחורה הלא נכונה.
הוא נותן טרמפ לבחורה המציגה עצמה כבברלי- תיירת מארצות הברית. נוסע איתה לאילת, ומחליט שהוא מתחתן איתה. בברלי משחקת אותה קלה להשגה ואפילו מאוהבת, אבל אנחנו יודעים שזאת שולה שעובדת בשביל המשטרה, ומבטיחה לעזור לתפוס את ששון ושותפו.
בהמשך מתברר שהיא בעצם דלילה כמו זאת מספר שופטים. ושהדלילה הזאת באה לרגל אחריו למען נוכל אחר ולמען רווחיה שלה. היא יודעת שהוא מתכנן "מכה", ותכניתה לרכוש את אמונו, לתת לו לעבוד קשה, לבצע את העוקץ, לקבל את הכסף לרשותה ולהסתלק איתו.
גם לבוגדת זאת מראה אירופאי, אשכנזי.
"פעם אחת -מקרה. פעמיים – שיטה" קובעת אמרה עממית. שמשון הגיבור נהה אחרי הפלשתיות, והן הביאו למפלתו. ששון נוהה אחרי האשכנזיות, והן הבוגדות, כי היהודיות, סליחה , האשכנזיות בוגדניות מטבען, הורסות אותו פעם אחר פעם.
אני מניחה שאילן דר רצה להתמחות במשחק כבן דמותו של הנבל. ברור שבתפקיד כזה יש יותר עבודה, פרנסה, אבל הבחורות רצו פשוט תפקיד.
בפול השחקניות הישראליות היו מספיק בחורות בעלות מראה מזרחי, כאלה שמקבלות תמיד את תפקיד "הפיה הטובה ". אם במאי הסרט לא התכוון ליצור אסוציאציה גזענית בין האשכנזייה לבוגדת, למה לא יכול היה לפזר את תפקידי הבחורות בסרט כך שהטובות והרעות תשתייכנה בצורה הוגנת לשתי הקבוצות?
כנראה שגם בסרט זה התאמת הדמויות נעשתה על רקע עדתי, וזה רק עוד סרט אחד מיני רבים שהאשכנזים מככבים בו כאויבי הציבור.
נערת הפרברים (1979)
סיפור הסרט הזה הוא בעצם אותו סיפור של "רק היום" כולל הרעיון שהיתוסף מה"שטירמר" רק בשינויי "לבוש" מסוימים.
שלושה רובינהודים המתפרנסים בקושי מתגרנות בשוק הירקות לוקחים תחת חסותם נערה עיוורת, רוכלת בממתקים, יתומה מאם וגם מאב, ומשיגים בדרכם, לאו דווקא עבודה מפרכת אבל במצבם הכול נסלח, את סכום הכסף האדיר הדרוש להחזרת מאור עיניה.
הנערה תהפוך לזמרת מפורסמת, כמעט האגדה על אידית פיאף, אבל היא אצילת הנפש תזכור מי תמך בה בימי ענייה ותכיר להם תודה.
בסרט מככבים ילדים אשכנזיים- להנגדה, להראות שיש להם מספיק כסף לקנות סוכריות ומסטיק בלי למצמץ, בזמן שהנערה הסוחרת בהם רעבה.
לנערה קוראים ורד, וכמובן שכדי להבליט את תכונותיה התרומיות צריכים להשוות/להנגיד אותה ל"פרח" אחר החסר תכונות אלה.
כדי שאיש לא יתבלבל ויחשוב חלילה שמדובר באחת הפרחות הרגילות מהשכונה, קיבלה אותה נערה את השם בלומה, פרח באשכנזית. שיהיה ברור גם לאחרון הצופים שמדובר בבת האחרים, האויבים.
בלומה השמנה גרה באזור, כלומר, היא לא "צפונית" מנקרת עיניים, אבל מה, יש לה דירה משלה ואמבטיה, וכסף לסייד את הדירה, ואת זה התסריטאי ה"חברתי" שלנו ממש לא מפרגן לה, אז בתור עונש הוא הופך גם אותה לנימפומנית. ( אולי לפי תפיסת עולמו כל האירופאיות נימפומניות כי לא עשו להן ניתוח מסוים מקובל באזור?)
ז'וז'ו משלישיית הרובינהודים מגיע לסייד את הדירה. בלומה נכנסת למקלחת, ויוצאת עטופה במגבת. היא מחליקה. המגבת נושרת, והבחורה נראית ממרום מעמדו של ז'וז'ו על הסולם שרועה במלוא משמניה.
המצלמה נעצרת על העיניים המביטות למעלה אל ז'וז'ו ומתמלאות תאווה חייתית, ואנחנו כבר מבינים מה הנקבה המתועבת הזאת תדרוש מ"יוסף הצדיק שלנו".
מי יגלה עפר מעיניך פיליפ רופרכט הרשע. "היהודייה השמנה, האחוזה תאוות בשרים", מהקריקטורות שלך קרמה עור וגידים דווקא ב"מדינת היהודים", ואתה אפילו לא יכול לתבוע את הממזרים על הפרת זכויות יוצרים.
את תאוותה של בלומה למי שמתואר כביזארי והדוחה ביותר מבין "שלישית הגיבורים" אולי הייתי מבינה בעבר כניסיון לסחוט עוד צחוקים מהצופים, עד שראיתי את סרטון התעמולה "*גיור".
גם בסרטון זה מעוניינת הבחורה האירופאית למראה בבחור שנראה כסתירה וסטירה מוחלטת לחוק המשיכה, והוא זה שדוחה אותה אחרי שעמד על טיבה. אילו היו בִּמַאֵי הסרט מראים כיצד נערה מעוניינת בבחור, נאה לפחות, והוא "מעיף" אותה , היה בזה משהו אנושי, לפחות מבחינתה, היא התאהבה ונזרקה. חלק מצופי הסרט יזדהו איתה ויגַנו את הסיבות לדחייתה. אבל, כאשר אובייקט המשיכה כל כך מוזר עד שהמצב נראה לא טבעי, אנחנו מייד יודעים שיש משהו לא ישר או לא בריא בבחירתה של הבחורה וסולדים במיידית מימנה וממניעיה.
ברגע שהושגה סלידה כזאת מותר לז'וז'ו לנצל אותה כדי להוציא מימנה כספים למען ורד הראויה לאהבה. "בשביל אחת כזאת הייתי הולך עוד פעם לבלומה". נאום ז'וז'ו הרובינהוד שקושר בזאת לעצמו גם את כתר "אירמה לדוס".
בהמשך, כחלק מארוחת ערב שהבחורים רוצים לערוך למען ורד , פורץ ז'וז'ו לגינת פרחים קטנה שאישה קשישה נראית מעבדת אותה. כן, היא ולא גנן. לא רק שהוא קוטף וגונב זר פרחים, אלא שכשהקשישה המופתעת מתקרבת אליו, הוא מתגרה בה כאילו הייתה שור ומסובב את הפרחים בלגלוג מול פניה הנדהמות.
גם אני מופתעת. הרי ז'וז'ו שייך לעדת אנשים אמנם קשי יום, אבל רחומים ונדיבים, לא כמו הווזווזים הקמצנים. אז למה צריך הבימאי לשלוח אותו לשוד קשישות ולא לשכן מזרחי חביב שיתחלק איתו בפרחיו בשמחה?
לא, זה אינו סרט חברתי/ סוציאליסטי שבו רובינהוד האציל והאמיץ לוקח מהמנצלים העשירים ומשיב למנוצלים העניים . זהו סרט ניצול גזעני שמסתמך על יצרים שפלים ביותר של קנאה, חוסר פרגון לזולת, גזענות ושנאת הזר המובנת מעליה ללא צורך בהצדקות ותירוצים.
מותר, מצווה לקחת מהאחרים השנואים ולהעביר לעצמנו. מגיע לנו, ואם זה מחייב שוד קשישים – לו יהי. יש אנשים שמותר לקחת מהם, ואלה הם אותם האנשים שמותר לקחת מהם ב"רוברט וברטרם", אבל בהבדל אחד- כאן לא צריך לבזבז זמן על חיפוש הצדקה הגיונית.
וכעת כמה קצרים:-
אדון לאון (1982)-בימאי סרטים בוחר בביתו של אדון לאון, חסרת הניסיון במשחק אך שחקנית מחוננת מלידה, לשחק תפקיד דרמטי, מרגש של אם נטושה ונבגדת, וזאת לאחר ששחקנית מקצועית בלונדינית ושמנה, כמובן, שנבחנה לתפקיד, קראה אותו ברגישות של קרנף ובטון של רשימת קניות.
אתם יודעים- אלה לא באמת מסוגלים לחוש רגשות.
זהו, אין יותר אשכנזים בסרט. כולם טובים.
סליחה, טעות. מישהו צריך ללכלך על הגיבורה ולהפיץ שמועה שהבתולה התמימה בהריון. לשם כך מגייסים לתפקיד של שלושים שניות את קלמן הרכלן. המזרחיים כידוע לא מרכלים ולא מלכלכים.
כמה קומפקטי. חיסכון מוחלט בתשלום משכורת לשחקן אשכנזי, ובכל זאת כל ה"תשליך" עליו.
הקרב על הוועד (1986) – כל "מיזוג הגלויות" מתגורר בבית דירות מטופח שעל חזותו מנצח בעצמה ראש הוועד, מר עצמון. רס"ר לשעבר אובססיבי לסדר, ניקיון והופעה נאה.
בין אשכנזֵי הבית- זוג בוגדים הורסי משפחות. הגבר "יוצא לשירות קרבי להגנת הבית" אבל מרחיק עד המעלית לדירת בת זוגו להרס הבית.
בחור צעיר המתחזה לעיוור כדי להתחמק מאחריות ו"לא לראות" כיצד הכלב שלו עושה צרכיו על הדשא, מלכלך והורס את הכניסה לבית.
שורש, רופא השיניים, הוא רק מנצל את המקום, ואחראי לייצור הרעש בבית.
שורש האלמן מכור לעבודתו ולא פנוי לחיי רגש ואהבה. ביתו היא הפעם היתומה של הסיפור, אך הוא רחוק מלהיות האב המסור דוגמת שטורמר מהיהודי זיס, או הפונדקאי מרוברט וברטרם, או סלומוניקו , או חלפון המעורבים בחיי בנותיהם. הילדה גדלה לידו ולא איתו. שורש מבזה את זכר אימה כשהוא מספר שהיא הייתה האויב הגדול ביותר שלו.
הוא מתחרה על ראשות הוועד רק כדי שיוכל להמשיך להפעיל את המרפאה שלו במקום מיועד למגורים.
בהמשך, כשסכנה קיומית מאיימת על המקום, מתברר ששורש הוא בהחלט מהעוקרים מהשורש ולא מי שיכה שורש. הוא הראשון שמדבר על עזיבת המקום שקודם התחרה על הנהגתו.
מסתבר ששורש פטריוט נאמן של הבניין ממש כמו שאמשל רוטשילד ודומיו נאמנים למדינות המארחות שלהם, אך בכל זאת, אולי בזכות "הבחירה הנכונה" של ביתו, שלא נקשור לה כתרים מיותרים אך גם לא נשמיץ אותה בסרט זה, הוא נשאר לעזור לעצמון להגן על הבית, והבית אמנם ניצל.
אבא גנוב (1987)- צ'יקו, הדייג הטבריני, העני מאוד, כמובן, מגדל את בנו היחיד, כבשת הרש שלו , ככל יכולתו, בכֵּף , בספינת הדייג שלו.
אימו של הילד נטשה אותם ונסעה לאמריקה להינשא לכסף, וכעת, אחרי ששדרגה את עצמה, היא חוזרת לקחת אליה את הילד. עוד סיפור לעוס של "משפט שלמה", אבל מה, שני ההורים הם ההורים הטבעיים של הילד, ומשפטים כאלה נפוצים גם בין בני זוג מזרחיים. לתפוס צד ולהאשים את הצד השני בכך שהוא הזונה הרעה ימנע את האפשרות להתחנף לחלק מקהל הצופים המיועד. גם אי אפשר להלביש על בן הזוג האמריקאי, מתורמי ה"בונדס", את דמות הנבל, כי אפילו כלב יודע ש"לא נושכים את היד שמאכילה אותך", אז נשארה רק דמות עורך הדין.
עורך הדין מספר בדיחות וולגריות על הטבריינים, מטריד מינית את גליה, המתמחה שלו במשרד,שולח אותה לרגל אחרי צ'יקו. כשהיא מסרבת לשתף פעולה, הוא מבטיח לה –" אני אדאג שלא תקבלי עבודה בשום משרד."
קורא לצ'יקו "יא טברייני מסריח" , הוא קילל אותו ואז זה מצדיק להכניס לו מכות.
לצורך נקמה פרטית, ושלא לטובת הלקוחות שלו, הוא מוכן לארגן עבירה על החוק ולחטוף את הילד.
משקר לילד שסומך על המבוגרים –"כן אבא יודע (איפה אתה נמצא) ומסר לך דרישת שלום."
לגיבורי הסרט שמות ישראליים "קוליים" – גליה, צ'יקו, שם חיבה ספרדי ליצחק, ובן דויד. רק לעורך הדין קוראים קוגלר. למה? למה לא בן יוסף למשל? מה קרה ? הוא לא היה שם, כשבן גוריון חילק שכל?
למה? כי בסרט המעמיד בקלות דעת וברדידות, לאו דווקא קשורה למציאות, שבלונות של טברייני זועם ומלא רגש לעומת בית משפט אשכנזי אטום רגש, פריפריה מול הבועה התל אביבית, נשמה (או אוויר חם) לעומת הרעים המלאים בכסף, ובסופו של דבר הכסף, ורק הכסף, זוכה. חייבים לנתב את רגשות הזעם כלפי האשכנזי, ושאף אחד לא יתבלבל במסר.
מקס ומוריס (1994)
שני צמדים של גנבים לא מוצלחים מנסים להשיג את תיבת האוצר – הקופה של הגרוזיני.
הצמד הראשון – מקס ומוריס, כנראה על שם צמד הילדים המרושע, והצמד השני זביש הפולני ושותפו הערבי- אולי גם לזה יש איזו משמעות מעוותת ?
מיזוג הגלויות בעולם התחתון מושלם . לכל הגיבורים פרופיל אחיד ושאיפות זהות, הופעה והתנהגות דומה, אבל זוכרים את הרב המגעיל המכחכח ומפיץ המחלות מ"היהודי זיס"? בניגוד לשאר הגיבורים שרק מתרוממים באוויר כשהם אוכלים מהמרק של מקס, לזביש יש מערכת עיכול, והוא נופח. כעת הוא לא סתם גנב פולני. הוא פולני מסריח.
סוף העולם שמאלה (2004) סרט פוסט בורקס
בעיר דימונה של סוף שנות השישים גרים בשכנות זה לצד זה בני שתי עדות- בני העדה ההודית המושפעים מהתרבות הבריטית ובני העדה המרוקאית תחת השפעה תרבותית צרפתית. שתי הקבוצות חיות מבלות ועובדות ביחד, אך בדרך הטבע נוצרים גם חיכוכים. שביתה ארוכה פורצת במפעל לבקבוקים שהוא המעסיק העיקרי של תושבי העיר, והם צריכים עקב הלחץ הכלכלי הקשה להחליט על כן או לא הליכה משותפת עד הסוף, ואז לרגע , לשלושים שניות, מבליח פרצופו השנוא של מנהל העבודה הנצלן והמדכא, פרצופו של ה"אימפריאליסט", האשכנזי היחיד המופיע בסרט, וזהו."הן אנשים אחים אנחנו, ואלה האויב", ובכך הכול נאמר וסוכם.
המובטל בטיטו (1987)
אנו מתוודעים למובטל בטיטו, פועל חרוץ וישר דרך, החובש כובע קסקט כאילו הוא גלגולו המחודש של הייני בר אש מ"שאול ויוהאנה" של נעמי פרנקל, בהפגנה שעורכים פועלי המפעל במחאה נגד סגירתו.
בהמשך, כמובן, המפעל ייסגר, מה שיצדיק את הצורך של בטיטו להשיג כסף בדרכים מקוריות אחרות.
מכאן וכמעט עד סופו של הסרט יפגיש הגורל את בטיטו עם שורה של אשכנזים שיעצבו את דמותו, ולכן האחריות על מעשיו מוטלת עליהם.
זוג בולגרים המתקנא בעובד העירייה שגר מעליהם, שלדעתם מקבל המון שוחד, שולח אותו לגנוב את הוואזות היקרות שלו, שכל אחת מהן שווה משכורת של שנה.
מסתבר שהדירה בעיקר ריקה, אבל יש שם זוג נואפים בעלי מראה אירופאי ובעל אלים וקנאי שהמאהב הפחדן השאיר בידיו של מכה נשים זה את מאהבתו.
פולנייה זוועתית שלא מכירה את שכניה, ולא יודעת שהוא לא נמנה עליהם, מאיימת עליו באצבע ובקול מחריד וקר עד צמרמורת דורשת ממנו תשלום עבור ועד הבית.
אבל הכף האמיתי מתחיל כשהוא מגיע לבית הבנקאי אימפלמאייר, סליחה, של העסקן המפלגתי שמואל ורטמן ואשתו ורה.
ורה מוכרת מהטלוויזיה. היא עסקנית פוליטית, כנראה בתנועת פועלים, עטופה בפרוות ויהלומים.
מאיפה? שואלת אשתו של בטיטו. עשירים בלי להתאמץ
ביתה של ורה הוא הבית הבא שזוכה לביקורו של בטיטו.
ורה השואפת לשלטון נמצאת עם בעלה באסיפת בחירות. היא הכינה את ביתה מראש למסיבת הניצחון עם היבחרה לכנסת.
תחילה מסתבר לוורה שנאום הניצחון שלה הושאר בבית, והיא שולחת את רותי העוזרת הפרלמנטארית שלה הביתה להביא אותו. שם היא פוגשת את בועז, בנם של הוורטמנים שהגיע לחופשה מהצבא. בהמשך יתברר שהצבא זה המפלט שלו מהוריו האיומים, אבל לעת עתה, ברגע המפגש של השניים, הגנטיקה של שני האשכנזים עושה את שלה, הם שוכחים מה היה עליהם לעשות ועושים את מה שתמיד "ווזווזים" עושים כפייתית בסרטיו של אותו במאי על המיטה ומתחתיה לצידו של בטיטו הרואה והבלתי נראה. מכורים לסקס
ובינתיים באסיפת הבחירות, שבה העדיפו תחילה רוב הבוחרים שוורה תייצג אותם בכנסת, פועל יושב הראש, שהוא שותף של שמואל בעלה , לפי דוגמה מובהקת של התנועה הנאצית ברייכסטאג הגרמני ב1928, כשהתברר להם שאין להם רוב- הטלת אימה והפרעה להליך התקין.
אחרי שהצירים הפחדנים מחליפים את עורם לפי דרישתו של יושב הראש ובוחרים בשמואל וורטמן, וכדי למנוע כל הסתייגות, הוא מתחיל לשיר את ההמנון, והטיפשים קמים ושרים איתו כפי שדורש הפרוטוקול ולא השכל הישר.
כדי להדגיש את איבתו לדמויות נותן התסריטאי בציניות את השם וורשבסקי ליושב הראש המנוול.
תאבי שלטון
את שאר האשמה והביזיון תטיח אשתו הזועמת וההיסטרית של ורטמן בשני ה"חברים" שהם בעצם רק שותפים לפשע.
ורה היא לא האישה המגוננת והמפרגנת של בטיטו- אישה שהיא "עזר כנגדו", בונה את בעלה, ורק מבקשת שיביא כסף בשביל לחם, טיול וקצת ריבה.
ורה היא האישה האגוצנטרית המתחרה בבעלה, וכשהיא מתוסכלת היא מוכנה מתוך נוקמנות וטיפשות להרוס אותו ולהמיט אסון על ראש שניהם.
מעדותה של ורה אנחנו למדים שבעלה "הנחש הארסי", זומם המזימות הערמומי, גנב . את הווילה, שבה היא גרה עד כה בלי תלונות, היא יודעת שהוא בנה מכסף שקיבל לבניית גן ילדים. ארבע מאות עשרים וחמישה מליון שקל ששני השותפים גנבו מכספי המפלגה יושבים בכספת בשוויץ, והיא אפילו יודעת את מספרה, אבל היא לא רואה את עצמה כשותפה לפשע. רוצה לקבל מנהיגות ללא נטילת אחריות.
הבעל מתחיל לחשוד שהאישה קיבלה את המידע משותפו כתמורה, והוא מאשים אותה בבגידה וקורא לה בשם האהוב ביותר של תסריטאי הסרט לנשים אשכנזיות- יצאנית.
מועלים, בוגדים
על אף היקף המעילה המדהים של משפחת ורטהיים שהתגלה תוך כדי המריבה, עדיין כאשר התברר לוורה שהיא האכילה- בכפייה – בדג המלוח שלה את האדם הלא נכון, היא קוראת לבטיטו גנב ומכה אותו על שבזבז לה את דג המלוח היקר שלה. נוסף לשאר התכונות שלה האישה קמצנית ממש כמו שתואר ביהודי הנצחי.
בני הזוג הפחדנים מוכנים לשלם לבטיטו דמי לא יחרץ, אך כשהם מבינים שהם לא בעמדה להתמקח איתו אין לעבריינים שום עכבה מלרצוח אותו ולהשליך את גופתו לים.
מנהיגי מפלגה "אידיאליסטיים" עם נשמה של עבריינים. "היהודי הנצחי".
בעימות האחרון בין הוורטמנים לבטיטואים כאשר ידו של בטיטו ומוסריותו על העליונה, והוורטמן חוטף ביצה בפרצוף מגברת בטיטו, לועגת ורה לבעלה ממש כמו אשתו של כץ, כשהוא חוטף מכות מקראסו,
ממש כמו אשתו של אימפלמאייר אחרי השוד.
זה לא מונע מזוג הגנבים מלקרוא לבטיטו "אל קאפונה". הם מוכנים לתת לו הכול חוץ ממעמדם במפלגה. אבל בטיטו אחרי שהשפיל אותם והוכיח שאין להם כבוד כלל לא רוצה להיות שליח לכנסת במקומם. כל שהוא רוצה, כמו רובינהוד האגדי, זה להזרים את כספי המעילה משוויץ למפעל שבו עבד ולהחזיר לעבודה את חבריו המושבתים בגלל מעילות כאלה, של ה"קוּנים" מ"פשתן מאירלנד", שגורמים לפשיטת הרגל של התעשייה .
הוא יהיה מנהל עבודה, אבל במדי פועל, אחד מהחברה. ולא, הוא לא ידרוש מוועד העובדים ומהנהלת המפעל להיות הספק היחיד לסחורות שהם ירצו לרכוש. מישהו פגש אותו לאחרונה?
וכך, בסרט בורקס אחד קצר סיכם ותִמצֵת התסריטאי את כל התכונות היהודיות/אשכנזיות המגונות שלַ"יוצרים" ההם נדרשו חמישה סרטים כדי לתארן.
אך במילים אחרות הייתי מסכמת-הצופה הישראלי חשב שהוא הולך לקבל מנת בורקס, וקיבל קערה מלאה בנקניקיות חזיר עם כרוב במקום.
הסרט הזה יצא לאקרנים ב1987.
שנה אחר כך נפלו החומות ושערי ברית המועצות נפתחו לעלייה.
העולים הראשונים להגיע קיבלו קצבה לשנה אחת למגורים, וחלקם אולי אפילו מצא עבודה. אבל באזור שלי לפחות לא נערכו מבעוד מועד לבנות שיכונים חדשים להמוני האנשים שהגיעו כשהם נאלצים להשאיר מאחור רכוש שאיבד את ערכו. וגם המדינה שכחה שתפקידה הראשי הוא ייצור בית לעם היהודי, והצטרפה בצהלה לעולם היפה, צעיר, קפיטליסטי שאורו זרח גם ממזרח וגם ממערב. החדשים יותר שהגיעו קיבלו שוב קצבה לשכירת דירה והמחיר האמיר, ואיני יודעת איך שרדו האחרים שמצאו עצמם לעיתים ללא מקור פרנסה לשלם עבור מקום מגורים. אנשים חלשים, פגיעים להתעמרות של כל בריון וכל גזען זחוח מלאו את הרחובות. לחובבי הבורקס שוב לא היה צורך בסרטים האלה כדי להתמלא באוויר חם.
בין השנים 2000-1997 עבדתי כמורה להנחלת הלשון בחצרות יסף. במחנה שהו באותו זמן עולים מאתיופיה.
יום אחד כשישבתי בחדר המורים צלע לכיוון חדר המורים גבר כבן שלושים. הוא נראה ונשמע כעולה מחבר העמים.
על גבו ועל כפות רגליו היו סימנים כשל הצלפות שוט. הוא נראה כאדם שקיבל עונש "פלאקות" בבית משפט של הפחה הטורקי .
"קבוצה של שוטרים תפסה אותי והתחילה להרביץ לי בחגורות." סיפר לי האיש.
למה? "אני לא יודע."
באותו הרגע נכנסה מנהלת האולפן לקרוון. האיש הביט בה באימה והסתלק.
איני יודעת אם הייתה היכרות קודמת בין שניהם. אולי נבהל ממשהו אחר. אני עשיתי באותו יום משגה שאיני יכולה לסלוח לעצמי עליו.
היה לי מספר טלפון של עיתונאי חברתי מעיתון "הארץ" שהאמנתי שימצא עניין באירוע. משום מה נתקע בראשי הרעיון שעלי למצוא את האיש ולספר לו קודם שאני רוצה לדווח על המקרה שלו. ובנוסף, חששתי, איש לא יאמין לסיפור שלי בלי לראות את הזוועה במו עיניו.
נכנסתי ל"כלבו" היחיד שפעל במחנה ושאלתי את הקופאית-"את מכירה את הרוסי שעבר כאן קודם"?
חשבתי שזה סימן הכר מספיק במקום שכולם בו אתיופים.
– "לא ראיתי אף אחד, למה?"
סיפרתי לה מתוך תקווה שהיא, מי שמכירה טוב מכולם את כל התושבים, תדע איך למצוא אותו.
היא ענתה במשפט אחד מחובר- "אני לא מכירה מישהו כזה שגר כאן, וחוץ מזה, מגיע לו! "
המשכתי לשאול תלמידים ועובדים באולפןעד שהשתכנעתי שאיש באמת לא מכיר אותו. במחשבה לאחור, אילו הייתי מתקשרת לעיתונאי, והוא היה מגלה עניין, הוא כבר היה מוצא דרך לאתר את האיש, יתכן שהייתי מצילה חיים שלא הצלתי, וכעת אני מתייסרת בסיוטים שעצמותיו מושלכות אי שם בשדות שבין "לוחמי הגטאות" והים.
"וחוץ מזה, מגיע לו!" על אדם שאת טוענת שמעולם לא פגשת או שמעת.
יותר מרבע מאה של הסתה גזענית פרועה וחסרת גבולות עשתה את שלה.מספיק שיזהו את האזור הגיאוגרפי שמימנו הגעת, ודמך מותר.
"העובדה שעיתון, ספר, קולנוע "מכובד" נותן במה לרעיון , מאשר את אמיתותו בעיני ההמונים." – לימדו התועמלנים ההם.
"בין אם הפרוטוקולים (זקני ציון) אוטנטיים או לא, הציונות קיימת ושלטת בעולם". אמר מוחמד סובחי בתגובה לסדרת הפצת השנאה שלו "פרש בלי סוס".
בין אם ראית את האשכנזי ובין אם לא – מגיע לו לרשע. מי שרוצה להאמין בהסתה לא ייתן שיבלבלו אותו עם עובדות, ואפילו בסרט הראו…
האם נקמו השוטרים באיש הבודד וחסר הישע את נקמת המכות הוירטואליות שקיבל ששון מדווידסון בן גזעו? איך זה ששחררו אותו חי, ואחר כך נעלם? חילקו את הכף וההנאה הסדיסטית שלהם למספר ימים, ואילו הזעקתי עזרה של מישהו שפוי בזמן, משהו נורא היה נמנע?
והאיש הרי לא ראה סרט בורקס מימיו, ויתכן שגם לא אכל ארוחה חמה מאז שהגיע לארץ, אבל בשדה התעופה שלנו כאילו בשדה תעופה של מדינה שפויה תלוי שלט "ברוכים הבאים" ולא "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי!"
מדוע, מדוע אפשרו הגופים היהודיים, אלה שיודעים ליצר מהומת אלוהים על כל אמירה של איזה נער זר, מטופש, שמכחיש את השואה ודורשים את מאסרו, את ההסתה הגלויה הזאת?
מדוע אפשרו הגופים האלה, שיודעים לגנות כל כומר פנאטי שזוכר ליהודים את צליבתו של ישו, מדוע אפשרו לישראלי, שמקבל פנסיה שמנה כרב לאומי לשעבר, לקרוא לנרצחי השואה "גלגולי חטאים" ולהמשיך וליהנות ממעמדו? ממי הם פוחדים, או שאולי הם משלים את עצמם שהמצב הזה משרת איזו מטרה?
כמה יודעים סרטי התעמולה של כל העמים לרומם ולפאר את אנשיהם תוך הנמכה עד השפלה של זולתם.
למה נתנה המועצה לסרטים את ידה לסרטים כאלה, שהם סרטי תעמולה פרימיטיביים בסופו של דבר, מדוע אפשרו לבזות ולהשפיל במשך יותר משנות דור חלק אחד, ואולי החלק המוכה יותר, של העם?
מדוע צריך הילד האשכנזי שחסך לכרטיסים לסרט בשבת לראות כיצד מזלזלים בהוריו ולועגים להם לעומת האדרת השכנים שלהם שהם, בנינו, לא בדיוק כלילי השלמות המתוארים בסרט?
האם כך בונים עם חופשי וגאה בארצו?
יתכן שבהתחלה הייתה כאן "תסמונת הקאפו". יוצרי סרטים, שגורשו תוך עלבון כבד משם, שיקמו את עצמם ועצמתם תוך שימוש באותו כלי נשק שפגע בהם. אבל אותם אנשים ירדו מהבמה אחרי סרט או שניים, ואחרים, אשר לא ידעו את רופרכט והקריקטורות שלו, המשיכו את "פועלם".
יתכן שתפילת "על חטא"- "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי." "נאפנו, סררנו, עוינו , פשענו…"
יתכן שתפילה זאת חדרה לנו לגֵנים?
ואולי זאת הדרך של האח הגדול הישראלי להפריד את כבשת הרש מהוריה. לגרום לאותו נוער להתבייש בהוריו ששרדו את התופת, לרצות להוכיח שהוא לא החמדן והפחדן השפל כפי שמתוארים הוריו ולהתגייס לקאמיקאז?
ואולי כך ישבו חפויי ראש וישתקו כשיפעילו נגדם "העדפה מתקנת" שהיא בעצם "הנומרוס קלאוזוס " הידוע לשמצה משם, אבל בתחפושת צדקנית כל שהיא?
אחרי השואה, ביתר שאת מאשר לפניה, שאלו את עצמם היהודים –"מדוע שונאים אותנו כל כך? אולי באמת משהו בהתנהגות שלנו שונה מאשר אצל כל האחרים?" יתכן שכעת מתביישים להודות שגם כאן שונאים אותנו.
מן הסרטים האלה נראה ששנאה עצמית יהודית הפכה לשנאה עצמית אשכנזית.
אנחנו כבר לא יושבים בגטו. אנחנו שומעים כל בוקר חדשות מכל העולם. לא נראה לכם שכל יום נפתח עימות בחלק אחר של העולם? כאילו, כולם שונאים את זולתם, אבל משמידים את אותו זולת רק אם הוא מפגין חולשה.
ולאלה שאומרים שהמטרה לא הייתה לפגוע באף אחד, אלא לתקן את הדימוי העצמי של מי שהגיעו מארצות נחשלות יותר והרגישו נחותים:- כמה עלוב ומתועב הוא מי שאינו יכול לרומם את קרן עצמו בלי להשפיל ולבזות את זולתו. בריאות נפשית – אם אתה באמת שווה משהו, בנה לך דימוי עצמי וטפס גבוה בלי לכופף אחרים ובלי דריכה על גוויות.
אבל בשבת הבאה, בערוץ הסרטים, שוב יארוב הנער האשכנזי, אולי בהיר השער הפעם, כששמחה שטנית על פניו לנערה התמימה, לוקא יכה את רוזה, דווידסון ישבור את עצמותיו של אדם מגובס ובלומה השמנה תטרוף במפתח התחתון שלה את ז'וז'ו התמים. "והעם היהודי עדיין שותק".