המתכון הכשר לדה-הומניזציה של יהודי אירופה
כשהייתי צעירה, חדורת ציונות, אופטימיות וכנראה גם רמות גבוהות מדי של נאיביות, היה "גבעת חלפון" הסרט האהוב עלי. הסרט טוב. הבדיחות מקוריות ומתוחכמות. המשחק נראה לי אמין. יתכן מאוד שהקומדיה הזאת נכתבה באמת בתום לב.
אלא שיום אחד, אולי בעקבות אירוע שגרם להיכרות רבת שנים ומודחקת עם הגזענות המקומית לעלות למודע, צפיתי שוב בסרט בעיניים בוחנות, וגיליתי מציאות אחרת.
יש שני גזעים בגבעה, שאולי מדברים שפה אחת, אבל בהחלט לא דברים אחדים.
הקבוצה האחת אמיצה , שופעת יושרה, אחראית, אנשים שופעי מוסר וצניעות, חזקים תמימים ומה שהכי חשוב בתרבות הישראלית – יודעים לבשל. ממש התגשמות החלום הארי רק בצבעים קצת שונים.
הקבוצה השנייה – אנשים חלשים, פחדנים, רמאים, מתחמקים מאחריות, אינפנטילים שמתגרים ומתחבאים מאחורי גבם של אחרים, חסרי כבוד עצמי, ערמומיים אבל טיפשים ובעיקר חרמנים ברמות לא אנושיות. ה"יהודי זיס" יוסף הצדיק לעומתם .
מכיוון שכל שבת תחנת הכבלים שלנו משדרת שלושה סרטים מסוגה זאת, בדקתי במשך מספר שבועות וגיליתי- ככל שעלילת הסרט עלובה יותר, הבדיחות גסות ומטופשות, הדמויות – פוסטרים גרועים וחד ממדיים, כך ההסתה העדתית פרועה ובוטה יותר, כשהשבלונה הדוחה ביותר מולבשת תמיד על השחקן האשכנזי, לפעמים היחיד בסרט, או עדיף על האשכנזייה, היא נמצאה כקורבן חלש יותר שאפשר בכיף להיטפל אליו, הרי אף אחד לא ינעץ בך סכין כדי להגן על כבודה, והמסר היחיד של הסרט הוא תמיד שנאה עדתית עזה, חסרת הגיון ומעצורים.
גבעת חלפון (1976)
סרג'יו קונסטנצה- הרומני.
מנהל מועדון הימורים, רמאי, ערמומי וייתכן שאפילו סרסור נערות ליווי. כשהוא מתחיל להפסיד במשחקי הקלפים, הוא מזמין שני מתחזים לשוטרים לפזר את המשחקים. הוא חלש ופחדן – ברגע שהמהמרים האחרים תופסים אותו הוא לא מתגונן, אלא מוסר להם מייד את הכסף.
מי שמציל את סרג'יו מיד נושיו הוא סמ"ר רפאל מוקד, ג'ינג'י ממחזור "מאו מאו מספר חזק" שמחפה עליו ומבריח אותו למילואים מהם השתמט שנים.
לסרג'יו יש בכל זאת תכונה טובה אחת- הוא קולט במהירות אנשים, והכלים לעבוד עליהם תמיד בהישג ידו. יש לו טריק עבור כל ממתק. עבור שמגר קלפי סקס. עבור יעלי חברת אמרגנות. עבור שפרה אחותה חברת שדכנות +חתן.
במגעיו עם חלפון הוא בעיקר פחדן ואינפנטיל. הוא מתפאר שהוא אוכל עשרים כמוהו לארוחת בוקר, אבל בורח ומתחבא בשירותים, המקום המעליב ביותר להתחבא בו, כשזה עושה לו "בּוּ" או מתקדם לעברו. המסר- לסרג'יו אין כבוד עצמי .
מנסה להתחמק בילדותיות מכל פעילות בעיקר אם זו מסוכנת- כשאנשי הגדוד מתגייסים לצאת ולשחרר את חלפון מידי המצרים- "אולי תוותרו עלי, אני מרגיש קצת לא טוב".
סרג'יו הרמאי מייצר את גבעת הנפט (מאוחר יותר מסתבר שהיא באמת מכילה נפט), ומצליח למכור אותה לחלפון שלעולם לא לומד שאסור לתת אמון בסרג'יו. הוא אוכל לווסרמן האוטיסט את האוכל כשהטבחים מסרבים להגיש לו ארוחה, והוא הרי לא ילחם על זכותו לקבל אותה. הוא מתקלח בוורוד לשדר נשיות. הרומני תחמן, מסתדר, אבל גם אפשר להסתדר איתו, ולכן בסופו של דבר הוא, בעזרת פקחותו, תושייתו והקשרים הבין לאומיים שלו, יהיה זה שיאפשר את הצלחת מבצע השחרור של חלפון ויקבל את הזכות להצטרף לקבוצה שלו.
שמגר- מפקד היחידה. מגלם אותו טוביה צפיר, מראה אשכנזי מובהק.
מכור לסקס. אין לו אהבה. אין לו משפחה או אישה. הוא גם לא מתפקד בתפקידיו כאחראי על האנשים- מעביר את הפיקוד האמיתי לרפי. הוא רק יושב ומתעסק עיסוק אובססיבי בתמונות עירום של נשים. תאווה במקום אהבה. אבל הוא חי בהכחשה . כל פעם שמרגיש שנתפס בחולשתו הוא קורע את התמונה ומפעיל פרויקציה- "איזה מניאקים. כל היחידה הזאת מניאקים."
וכשמספרים לו שהגיעה זמרת –" שהמניאקים שלך יתנו לה לחיות, שתתייצב אצלי." הוא מתפתה במהירות לשחק בצייד אפריקני עם ה"זמרת" בלי לחוש בגיחוך שבדבר, וכשאין ברירה אלא להוביל אותו לקב"ן הוא צועק –"אתם מכירים אותי שנים. אני לא כזה." אדם חלש, חסר אונים וחסר תועלת, בלי מודעות מינימאלית לעצמו או לסביבה, ובכל זאת בעל תפקיד מנהיגותי, ו"תדע כל אם עברייה" בידי מי הפקידה את בנה…
הנשים בסיפור-
יעלי ושפרה, הילדות הטובות, הן בנותיו של חלפון. מעניין שגם להן כמו לבת הפונדקאי ברוברט וברטרם וכמו לדורותיאה אין אימא. אבא מתמודד לבדו ובהצלחה בשמירת אושרן וצניעותן, והן צייתניות ופועלות איתו ולא נגדו וללא מרד נעורים. אם יש פסיכולוג באולם, אולי שיסביר את התופעה.
חרמונה- מגולמת על ידי חנה לסלאו , ונראה די בברור שהיא האשכנזייה שבסיפור.
חרמונה, כשמה כן היא, חרמנית ללא מעצורים. אין לה אהבה, רק סקס. היא באה לבסיס ומנסה "לחרמן" את כל החיילים. אין לה מועדף. הכול הולך. חיליק, ג'חנון … הם לא רוצים בה, לא מתייחסים אליה ולחיזורים הוולגריים שלה ברצינות. סך הכול יש לה תפקיד לבצע- לדאוג לרווחתם, אבל גם היא לא מבצעת את תפקידה, עד שמרימים לה את האוהל, וגם אז ההתנצלויות שלה לא לעניין, כי גם לה אין כבוד, והמסר לצופה כיצד לנהוג בה, אם בעתיד, חס וחלילה, יפגוש בה כמורה של בנו או כעובדת הסוציאלית של אשתו, ברור וחד.
ברצוני לציין שגם אני שֵרַתּי בסיני בערך באותו הזמן, ונכון,יותר אשכנזיות התגייסו אז לצבא ממזרחיות. כולנו מכירים מקרים משתי הקבוצות שהסתיימו בנישואים בגיל צעיר מאוד, לעיתים אומללים ביותר, העיקר שהילדה תצא מהבית לחופה ולא לבקו"ם. איני יודעת מה קרה בעולמו של בימאי הסרט, אבל בשנתיים ששהיתי רחוק מהבית, בסיני, ואחר כך, בשלוש השנים שהתגוררתי במעונות סטודנטים, פגשתי מגוון של התנהגויות מיניות של נערות. חלק יכלו להציע רעיונות מטורפים חדשים ליוצרים של "מש".
חלק היו צנועות יותר מרחל ולאה, ובשני המחנות הייתה נציגות מכובדת לכול העדות.
אם הנערות הטובות של הסרט היו לבית חלפון, מדוע לא יכלה חרמונה להיות הבכורה לבית כלפון?
אסור להעליב את הדמות המזרחית, אבל חובה קדושה לפגוע באחרת.
בהמשך הסרט, כשחלפון נפל בידי המצרים, הוא הכין אתם קפה, סמל לשלום ולאחווה ולטעם טוב אחיד.
"מה? ככה לא מכינים קפה." קרא חלפון . "מה אתה אשכנזי?" ובכך סימן את הזר האחר האולטימטיבי עבור צופי הסרט שאולי עדיין לא קלטו את המסר.
לא כל מי שמחמיא לך באמת מכבד אותך. לעיתים קרובות הוא מתחנף ואפילו מתרפס. ואת זה לא עושה אדם ישר ואמיץ . את זה עושה אדם חלש פחדן וחסר כבוד עצמי. אז אולי כל הפוסל במומו פוסל?
מה יישאר אחרי שנים בזיכרונו של הצופה, אחרי שכבר לא יהיה צורך בפרודיה על צה"ל?
מה שנשאר בתודעת צופי זיס ? יהודי פחדן רמאי ערמומי ומכור לסקס?
שימו לב ללוח הזיכרון לקורבנות המלחמה הצעירים בעיר . 48, 67 , 73 קראו את השמות. תפנימו את הצליל. האם זה משום שכמו ש"מומחה בקבלה" אחד אמר "הם גלגולי חטאים". או שאולי אלו התמימים והאמיצים שלחמו שם?
אל תתנו לאף טיפש להשפיל אתכם בשמו של "חוש הומור בריא" שהוא בעצמו חסר.
צ'ארלי וחצי (1974)
צ'ארלי הוא בטלן צעיר המסתובב עם החצי שלו – מיקו, נער שנשר מלימודים, בעיר, ושניהם, ממש כמו רוברט וברטרם, "עובדים על אנשים" אבל בצורה הרבה יותר וולגרית ואגרסיבית עד לסחטנות, כשהם מביימים תאונות, סוחטים את התמימים שלא רוצים לערב משטרה, ואחר כך מבטאים את הבוז והאיבה שלהם כלפיהם בתנועה מזרחית. אך את מי שלא טרח לראות את הסרט חייבים לידֵעַ שממש כמו ברוברט וברטרם האווירה שנוצרה בסרט ובעקבותיה בקהל הצופים אוהדת כלפיהם, כשכל מי שיתנגד להם מסומן כאויב.
גילה- הבת היפה של יבואן אשכנזי עשיר (עדיין מאפשרים לשחקנית יפה לגלם אשכנזייה, אבל בסרטים אחרים זה ישתנה), לא לומדת, לא עובדת, לא מעורבת בעסק של הוריה וכמובן לא צריכה לעזור בעבודות הבית. היא עסוקה כל היום בלטפח את עצמה בשחייה בבריכה הפרטית של הוריה ובמשחקי טניס. ילדה מפונקת אך בניגוד לביתו של הבנקאי אימפלמאייר היא לא מנסה להיות מקובלת על החברה בסביבה בהעמדת פנים שהיא בת התרבות האירופית. להפך, כמו כל צברית שמשחקת אותה "קולית" בזמנה, היא שונאת כשמדברים איתה על בטהובן ומוצרט, אולי כדי להיראות "מגניבה" ולא גלותית, ואולי כי באמת אין לה שמיעה. לא שמענו מילה על תחום יצירה אחר שהיא מתעניינת בו. היא מרוכזת בעצמה בלבד. בקיצור, "פרחלה" ישראלית מצויה, אבל בתפאורה של נסיכה . (אסור לה כדמות אשכנזית להיות בעלת אישיות חיובית מדי, אבל גם חומלים עליה ולא מבזים אותה, כי היא עשתה את "הבחירה הנכונה".
גילה דוחה את חיזוריו של רוברט הגלותי והלא נאה, אבל מתאהבת ממבט ראשון בצ'ארלי.
למה? כי זה סרט בורקס. וזה מה שעושים בסרט בורקס.
ואולי כי צ'ארלי נראה יותר כמו מודל הגבר השרמנטי הישראלי שהעמידו קובעי ה"בון טון" לפנינו.
בנוסף, להתאהב בו ימשוך אליה תשומת לב כאל בחורה רומנטית ושוב, מגניבה, שמורדת במרובעות ובדעות הקדומות של הוריה, ( אף כי לא בכספם), ממש ג'ולייט של שכספיר, אף כי לא בדיוק בלִויַת רומאו.
אגב, את צ'ארלי מגלם כאן יהודה ברקן שבאמת נראה טוב. לפי הוויקיפדיה הוא בן למשפחה אשכנזית, אבל יופיו מגויס לטובת האדרת היופי ה"ארי" של המזרחיים. לצלולואיד אין ריח, וזה לא יפחית כמות הצופים.
גילה הרומנטית מכריזה שהיא תרצה את צ'ארלי גם אם הוא יהיה מטאטא רחובות, אבל מתאכזבת עד כדי פרידה, כשהיא מגלה את עיסוקו האמיתי. רק התערבותו של מיקו, שמבטיח לה שצ'ארלי באמת אוהב אותה ורק אותה, גורמת לה לחזור.
התסריט, כאמור, רחמן עם גילה ולא מנסה לחשוף צדדים מכוערים או מגוחכים שלה, כי היא מרדה בהוריה, אגב, במלחמת מילים קלילה ולא מאמצת בכלל, אבל צייתה לאג'נדה של הבימאי.
ל"גילות" מומלץ ב"בורקס" כמו לנערות הבריטיות ב"רוטשילדים" למרוד בהוריהן. זה לא מומלץ לאחיותיו של צ'ארלי למשל. צ'ארלי גם לא צריך להשתנות לאורך העלילה כדוגמת מישל, אהובה של בת הפונדקאי, ברוברט וברטרם. גילה מצאה אותו בבית החולים משחק באותם הקלפים, אבל כבר לא היה לה אכפת.
אני מניחה שמשדה התעופה יצא הזוג הצעיר עם אבא לקנות דירה, בכספו של האב, כמובן. בבית שיקבלו מאבא ובתחנת הרדיו שתרכוש להם אימא ימחקו את "קול המוזיקה", וגם את "התרנגולים", אבל ישמעו זוהר ארגוב ואייל גולן בפול ווליום. גילה תשמע ותתמוגג בצורה מופגנת. מותר לה ללעוג למוזיקה של רוברט, אבל את צ'ארלי חייבים לרָצות.
מה יקרה לגילות האחרות שתנהגנה לפי המלצת הסרט? מה יקרה אחרי שינשקו את הצפרדע, והוא לא יהפוך לנסיך? האם יסכימו לפקוח את העיניים להביט במראה ולהודות שגם הן לא בדיוק נסיכות?
בקרב על ליבה של "הנסיכה הפרחה" צריכים יוצרי הסרט להעניק את הניצחון לצ'ארלי, אך נראה שהם לא רוצים לעמת אותו עם "דנלֶה בּנָנָלֶה" ושאר חבריו, שהחזיקו על גבם, שאז עדיין לא היה שחוח, ובציפורניהם את הארץ הזאת. הם גם לא רצו להתעמת עם דמות הטייקון- אבא של גילה. הם יזדקקו לו בקרוב, אולי למימון מנת הבורקס הבאה שלהם. הם שיסו אותו ברוברט – גם לו יש שם "לא מכאן", הגלותי, החלש, הבזוי, הפראייר שיצא במוקדם מהמשחק.
רוברט, החתן המיועד לגילה על ידי הוריה, הוא חנון אשכנזי, עשיר, שמנמן, משעמם, נראה יותר כמו "סבא טוביה" מאשר כמענה לתשוקותיה ומשאלותיה של ה"נסיכה" .
הוא פחדן– נוהג במהירות המותרת לפי החוק וזה מצדיק את צ'ארלי שחוטף לו את ההגה ופותח בדהירה מטורפת כמומלץ בישראל לכל מי שרוצה להפגין את זכריותו. "מעשה הגבורה" הנעלה הזה שולח את הגיבורה היפהפייה לזרועותיו ומספר צופים אינפנטיליים ומושפעים בקלות ל"בית לווינשטיין" .
רוברט הוא פראייר- נתקע בוכה במעלית, חלש היסטרי ובלי יכולת לעזור לעצמו. ובסוף עוד משלם על ארוחתם של ה"גזעיים" האחרים.
הנורא מכל באישיותו של רוברט – אהבתו למוזיקה קלאסית. ויותר מכך, ואוי לאוזניים שזאת שומעות, הוא מנגן בצ'לו. ממש דמות היהודון המוכה והמושפל משם שיוצרי הסרט רוצים להתנער ממנה.
וכך, בקרב שבין "קזבלן" לבין "קונילמל" זכה הקזבלן , על אף שבתלבושתו החדשה הוא לא יהיה "ראשון, יה קאזה". והקרב השכונתי הוא לא על "למי, למי יש יותר כבוד", אלא למי יש יותר "כאבוד".
ואולי כאן גם המקום לציין שצ'ארלי ומיקו לא בדיוק מכירים בהבחנה הזאת שבין הדני לקונילמל. בקרוב יחזור מיקו ארצה וידרוש עבור החברה הקבלנית שלו את האדמה שאבא של דני, ה"פרזיט", השקה בזעה ובדם, כשהיא עדיין הייתה פריפריה עזובה, כדי להורישה לבנו. האם דני ילחם עליה, או שיתנצל וישלם עבור הארוחה של האחרים ממש כמו רוברט בזמנו?
רוברט ה"נֶבֶּך" הגלותי עומד יפה בקריטריונים של התועמלן הציוני מטעם עצמו, אבל לאן נעלם היהודון- זה הרמאי, הערמומי, המתנשא והמנצל שאפשר לשנוא בכֵּף? בורקס בלעדיו זה כמו בורקס בלי מילוי.
יוצרי הסרט שהוריהם גורשו מן הרייך בעוון היותם בני דמותו של יצור דֵמוני /דִמיוני זה לא יחוו את תיקון עולמם המעוות עד שיתנערו מהדמות וישליכו אותה על שכנם האומלל שאולי משקף להם את עצמם.
אני חושבת שלפחות במקרה זה הכירו יוצרי הסרט את הסרטים ההם, וחוששת שבדרך מעוותת כל שהי, לא מודעת, אפילו הזדהו אתם מעט. אלפיים שנות גלות משפילה משאירות אצל האנשים צלקת, "כל אחד בדרכו הוא". הם יעצבו את דמותו של אותו שכן בתבנית שתקעו בראשם המשפילים, ירגישו חשובים, חזקים ומשפיעים כמו הבמאים ההם, גם זאת דרך לגבור על רגש נחיתות, ו"תהי הפרויקציה בעזרם".
מוכר המכוניות המשומשות ממלא את תפקיד ה"יהודון" הרמאי המלוכלך של הסרט.
צ'ארלי, שהקהל מזדהה איתו, מגיע להוציא ממנו במרמה, ובעצם לגנוב ממנו מכונית כדי לפגוש את גילה בקיסריה. למוכר המכוניות הדי תמים הוא משאיר את מיקו כמשכון, אבל כעת מתפקד מיקו על תקן של שומר האמת והצדק, והוא תופס את הסוחר או מאמיר בשבחיה ובמחירה של מכונית לא באמת שווה הרבה, או טועה בתכונותיה של מכונית אחרת, וסמל הצדק והיושר החדש בסרט, שמבין כל כך במכוניות אולי בזכות לימודיו באוניברסיטה של החיים ולא בבית הספר לחנונים, מעמיד אותו מייד על טעותו ליד הקונים הפוטנציאליים, לא מתוך דאגה לאלה, אלא כדי להפריע לו ולהשפיל אותו.
כשהאיש הנואש מנסה להרחיק אותו מהמקום פורצת מפיו של מיקו סוף, סוף הקריאה הגזענית שחיכתה בצל להזדמנות –"תוריד את הידיים יה ווזווז" מלמד הילד למצהלות הקהל דור שלם של "מיקואים" איך צריך להתייחס לאשכנזים המנוולים האלה . ולא, זה לא מעורר מחאות של הליגה למניעת השמצה. סך הכול מה הוא כבר אמר? "תוריד את הידיים שלך חתיכת ז'יד מסריח?" במקרה כזה, באמת היינו צריכים ללכת ולהתלונן בפני האו"ם, או הוותיקן, או הקאנצלרית. אבל ככה? תתנצלו ווזווזים ושבו בשקט.
האם, אימא של גילה-
מכיוון שחלומה של כל אם בעולם הוא שביתה תתחתן עם בטלן ורמאי, בנו של שוטה הכפר השתיין שאימו מומחית נערצת לכשפים, ורק אימה של גילה מתנגדת בלי שום הגיון לקשר הזה, אנו מייד מבינים שיש לנו עניין עם גזענית. כדי לשחק את הסטריאוטיפ שהבמאי רוצה להמציא, אימא של גילה צריכה להיות קרירה ומתנכרת, המדברת בטון מצווה ובקולה המחריד של מלכת הקרח. היא האם הגזענית הסוחרת בביתה, אך מכיוון שאין לה כישרון פיקודי אמיתי היא נכשלת. היא מתחילה להתנצל, להבטיח לבת שהיא לא כזאת, אבל אנחנו יודעים שהיא כמובן משקרת, ואם הבת רוצה שנאהב אותה, עליה מייד למרוד בטיפוס השלילי הזה ולדבוק בקוסמת, האם של מושא אשליותיה.
בהמשך מסתבר שלאישה הפרנואידית יש לא רק אויבים כמו לשאר הפרנואידים בעולם, אלא גם היסטוריה של להרוס את הביטחון העצמי של הילדה שלה, כשהיא חוששת, אולי לפעמים גם בצדק, שבני הזוג הפוטנציאליים מעוניינים רק בכספה, כדי להניא אותה מלמצוא לעצמה בן זוג באופן עצמאי.
מסתבר שהזכות למצוא בני זוג ראויים לבת שמורה בסרטי הבורקס רק למר חלפון. אני מניחה שגם אימא של צ'ארלי לא בדיוק תעודד את ביתה לבחור במיקו אם תהיה לה אופציה אחרת. אבל לה זה מותר. לאימא של גילה זה אסור. אם היא מתנגדת לכך שביתה תאמלל את עצמה היא גזענית. למה ?
אולי כי לבימאי הסרט יש בעיה של דימוי עצמי ועם דמות האם שייבא מאירופה הלועגת והמסיתה.
הבימאי של הסרט הבא, שהגיע ממקום שונה לגמרי, יקבל את הלגיטימציה להסתה הזאת מימנו, כי "אם לו מותר, אם הם בעצמם אומרים על עצמם שהם כאלה, גם לי מותר. אבל על אימא שלי שלא תעיז לפתוח פה, כי אני אקרע לך את הצורה".
גילה עשתה את הבחירה הנכונה, אבל אימא שלה לא, ומכיוון שהאישה גרועה כל כך, מלמד אותנו אביו של צ'ארלי ברגע של פיכחות כיצד צריך להעניש אישה כזאת שתלמד את מקומה מרגע זה והלאה . להושיב אותה על הכיסא הנמוך שיגחך אותה, להאכיל אותה כמו בשיר ב"הרבה הרבה פִלפֵל", להשקות אותה בערק במקום במים, בקיצור צחוקים… ביתה השקועה בעצמה ובעלה "הנוכח הנעדר" לא ישימו לב ולא יבואו להגנתה.
שוב הוכיחו האשכנזים שהם גוברים על חוקי הטבע ויורקים לעצמם בפרצוף, וכך הפך פלגיאט על סרט פרסי המספר עוד אחד מסיפורי ג'וחה, הג'וחה העממי, החביב והפיקח, המתגבר בתבונתו על הרעים והמתנשאים, המוכר בסיפורי העם באזורינו, לעוד סרט הסתה נגד אנשים שלא פגעו באיש, שהגיעו לארץ קשה מתוך תקווה לבנות ולהיבנות בה ולהפסיק להיות שק החבטות של שכניהם המתוסכלים, אך הדבר לא צלח בידם.
צחוק הגורל הוא, כי אחרי סיום צילומי הסרט לקחה חוה קציר, שגילמה את גילה בסרט, את ה"רוברט" שלה והצטרפה איתו לעסק שלו בחו"ל תוך התעלמות מוחלטת מכול ה"הנפצות" בסרט או מחוצה לו. מספרים שהיא עוסקת ב-מסחר במכוניות.
אחרי שלושים שנה חזרו גיבורי הסרט למפגש בתוכנית טלביזיה. לעומת שאר גיבורי הסרט היא נראית כמו שטר של מליון דולר. אז אולי עם אימא מתערבת, רחמנא לצלן, או בלעדיה, הבחירה של חוה, ולא של גילה, היא הבחירה הנכונה?
השכונה שלנו (1968)
אחד מסרטי ההסתה המרושעים והבוטים ביותר שהוקרנו כאן. רואים את תאריך הייצור?
הסרט צולם אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים, ו"ההסבר ההגיוני" שהוא מבטא מחאה על מחדל מלחמת יום כיפור תחת הנהגה אשכנזית לא עובד כאן.
הוא גם מקדים את "פרשת ידלין" . זאת אומרת שהסיסמה "מושחתים נמאסתם, סוף, סוף הגיע תורינו להשליט מושחתים משלנו על חלם", גם היא אינה תקפה כאן.
זהו מן "קזבלן" בהפוכה.
מגמת "קזבלן" להבליט את אנושיותו של גיבור הסרט על רקע סטיגמה שפועלת לרעתו, ולשרש את הדעות הקדומות נגדו.
"השכונה שלנו" יוצר ומשריש סטיראוטיפ שלילי נגד מי שנבחר, לרעתו, להיות הרשע המיתולוגי של אותה שכונה הזויה.
"השכונה שלנו", אומרים פרשני הסרטים, היא סמל לכל מדינת ישראל, אם כך, גם ה"גיבור" האשכנזי המתועב של הסרט הוא סמל לגזע הזה כולו, אומרת אני.
ז'אקו הוא ראש הוועד הישר והאחראי של שכונה יפואית דלה מאוכלסת פועלים פרודוקטיביים קשי יום.
הדמויות ברובן נראות ים תיכוניות.
רוזה, אחותו של ז'אקו מאוהבת בלוקא, הרומני המנוול.
"נחש אחד מסוגל להרעיל שכונה שלמה". ( מזל שהוא לא מרעיל בארות).
רוזה העדיפה את נקישת הנחש, וז'אקו מתנער ממנה.
ז'אקו ובני משפחתו יושבים לארוחת חג, מקדשים על היין ושרים זמירות מסורתיים. ממש כמו דורותיאה ובני משפחתה המתורבתת בתחילת הסרט "היהודי זיס".
אלא שכאן גיבורת הסיפור המקבילה טעתה ועברה לצד של הרעים, והיא חסרה ליד השולחן. היא הלכה לדיסקו של הרעים בבעלותו של לוקא. כמו בהנגדה בסרט ההוא , ושם ההנגדה היא לרעש של יהודי בית הכנסת, גם כאן לעומת הזמירות השקטים שומעים את רעש שירי הכדורגל מגרונותיהם הצווחניים של הבליינים במאורת הרוע, ולא שבאופיי השמרני אני אישית לא יכולה לקבל את זה, אלא שהפרצופים שבסרט ממש לא תואמים את המציאות המוכרת לי.
דמותו של לוקא- הבעלים של מאורת הרוע
לוקא הוא בן למיעוט האשכנזי בשכונה. הוא בעצם הזר שבא להתעלק ולהתעשר מהם. ( מוכר, לא?)
עיקר פעילותו של לוקא היא במאורה בה הוא מוגן על ידי חבורה של עושי דברו, ומשלה את עצמו שהוא גיבור .
לוקא עוסק בהימורים, מוציא בנות לתרבות רעה, מנסה לאנוס אותן, מתווך במכירת משחקי כדורגל לעסקני כדורגל, אשכנזים, בעלי מבטא מובהק שלא נתבלבל, מושחתים כמותו, כמובן.
שותפים אחרים- אדון ברמן חסר האופי המכור לקלפים. אנשים מהסוג הזה מכריח לוקא בכוח לקבל ממנו הלוואה בריבית. אם הסרט "היהודי הנצחי" שבו, כזכור, כבר "למדתם" שהיהודים שהיוו רק אחוז אחד מאוכלוסיית העולם היוו 82% של הפשע הבין לאומי, 98% של סרסורי הזנות ו 47% של רמאויות במשחקי מזל, נחשב לסרט יבש ללא תוכן, הרי שלוקא שלנו, שגבר על כולם בשברו את רף ההסתברות הסטטיסטית, יכול היה להציל אותו על ידי תרומת העלילה שלו. איפה הייתם ב38?
לוקא הפחדן המוגן על ידי חבורת בריונים , ממש כמו זיס, הפחדן המוגן על ידי חילי הדוכס , עושה את מה שאפילו המודל שלו לא העיז לעשות, הוא מכה נשים.
גם הוא, כמו זיס שניסה לטמא את דורותיאה והצליח, מנסה לטמא את שריקה, אבל היא שוברת בקבוק ובפוזה של גיבורה מהשכונות מאיימת עליו במבטא מזרחי כבד, והפחדן מוותר. והמסר אותו מסר- יהודונים, סליחה ווזווזונים, מבינים רק כוח.
הפחדן, שלא מעז לצאת לקרב פנים מול פנים, מכה אדם שמסובב אליו את הגב, את ה"יקה" הטוב לצורך כפרה של הסיפור, וממש כמו זיס המסמן לחיילים במטפחת מתי לשבור את אצבעותיו של פאבר, הוא מורה ל"חייליו" להכות אדם מעולף ששוכב על הארץ.
בסיום הטוב של הסרט נעצר גם נבל זה על ידי השוטרים, והמבט השחצני בעיניו הופך למבט הנפחד של אביו הרוחני לפני התלייה. את לוקא אולי לא יתלו, שהרי מדובר ביהודים רחמנים בני רחמנים, אבל המתווה הבסיסי לאופל בסרטים הבאים כבר סורטט.
כץ וקרסו (1971)
בעיצומה של מלחמת ההתשה נלחמים שני סוכני ביטוח מלחמת חורמה זה בזה כדי להשיג לקוח מועדף.
הם כל כך דומים עד שאפשר להציג אותם בטבלת השוואה.
שניהם התחילו מאפס. שניהם פרנסו מגיל שבע עשרה את משפחתם. שניהם חרוצים, מוכשרים והגיעו…
לשניהם דירות יוקרה ומשפחה של ארבע נפשות מן העשירון העליון.
נראה שהפעם יוצרי הסרט מתכוונים להציג את התמונה האידילית של שוויון מוחלט, אבל לכץ יש בנות, לקרסו – בנים, ואנחנו חיים בלבנט, וזה מה שעושה מייד את ההבדל. את חייו בסרט מתחיל כץ מנקודת נחיתות.
בהמשך מודבקות לכץ עוד מספר תכונות לא מחמיאות ביותר- הוא לא יודע לטפל במכונית לעומת מקבילו המכונאי המחונן.
הוא חמום מוח, מתגרה ומאיים במכות אפילו שהוא לא באמת יודע להתאגרף, הולך מכות עם קרסו, ובסוף מושפל כשהוא צריך לקבל טרמפ מיריבו.
גברת כץ- גברת עשירה, מגונדרת, צינית ודי אגוצנטרית, שלא מהססת לפנק את עצמה גם ברגעי "משבר" של המשפחה. לדוגמא- היא לא תופיע בפיג'מה גם אם המצב מחייב זאת כדי להציל את בִּיתה הקטנה מפולש זר.
הביקורת נגדה מוסווית ביצירת הנגדה לגברת קרסו. גברת קרסו מבשלת ודואגת למשפחה. גברת כץ עסוקה במשיחת משחה על הפנים- גם דואגת, אבל בעיקר למראה החיצוני שלה.
גברת קרסו חוששת לבניה. גברת כץ מעודדת התנהגות מתירנית של בנותיה, שלא באמת מכבדת אותן בעיני צופי הסרט.
היא לא בוחלת בלשלוח את הבת כפיתיון למר ישראלי כדי לשכנע אותו להעביר לסוכנות של כץ את החוזה הנכסף. ראה "פשתן מאירלנד"
גברת קרסו דורשת מהבנים שיכבדו את אביהם. גברת כץ מבקרת את, ואף מלגלגת על, האיש שמפרנס אותה. אז אולי זה מגיע לו? וזיכרו את אשתו של הבנקאי אימפלמאייר.
כשהגברים "הולכים מכות", אשתו של קרסו בוכה מרוב דאגה. אשתו של כץ צוחקת לו.
עם עזר כזה כנגדו כדאי לכץ לא להרבות לעצמו אויבים.
בנות כץ-מתוארות בסרט כמקבילה של בני קרסו, אבל על אף רצונו של התסריטאי, מה שמותר לבנים, הופך את הבנות לשרמוטות. התסריטאי מן הסתם מודע לזה. היוזמה להציע נישואים היא של הבנים. היוזמה להזמין לחדר- עם כל הקונוטציות של זה היא של הבנות.
נעמי, הבת הבכורה, עושה פוזות של קשה להשגה, לא מתיישבת בבית הקפה עד שיגישו לה כיסא -חשיבות עצמית מוגזמת עד ביזארית. היא משילה מהר מאוד את התחפושת. שוכחת את מטרת נסיעתה ונשארת לילה על החוף עם אוסי.
הבת הצעירה מזמינה בחור לא מוכר לחדר, ישר למיטה. גם בלי סקס, מה אמור הקהל לחשוב עליה?
אחר כך היא עוברת לרכב של קראסו על אף התנגדות אביה. מה זה אמור לבטא? גם הבת כמו האם מזלזלת באב?
נראה שעל הטפט בהשוואה בין כץ וקרסו הם שווים. הרמשים מסתתרים מאחורי הטפט. נוצרה הנגדה של משפחת קרסו המסורתית והמוערכת מול המשפחה האשכנזית בעלת החזות המכובדת וההתנהגות הלא ממש מכובדת, ובסופו של דבר מזולזלת על ידי הצופה.
תהיה חתונה בין שתי המשפחות כפי שמכתיבה השבלונה של הסרטים?
"קודם מתארסים ואחר כך נראה". אומר אוסי קרסו. מה נראה לכם? האם אימו, שהיא שיא ההקרבה העצמית והדאגה לזולת, תניח לו לשאת לאישה את הבלון הנפוח מחשיבות עצמית של היריב העסקי?
הפיתרון הזה די מלאכותי בסיפור הנוכחי.
על אף כל זאת הסרט עדיין זקוק למנוול מיתולוגי לשנוא אותו.
מר ישראלי- המנוול של הסרט. אולי הסמל של הישראלי שלחסדיו זקוקים סוכני הביטוח שלנו.
הוא נסתר מהעין רוב הסרט, אך הוא המניע של שאר הדמויות, וכשסוף סוף הוא נגלה לעיין, רואים אשכנזי. מושלם! – הוא זה שיעניק את החוזה הנכסף, ולמי- למרבה בשוחד. הוא מעדיף שוחד מיני, למשל, לא יבחל בנעמי הבת של כץ. הוא צבוע, משלה את קרסו שהוא רוצה לשמוע את ההצעה שלו, על אף שהוא רק מחכה ל"מזכירה" של הסוכן השלישי שה"הצעה" שלה ברורה לגמרי.
קרסו פועל בעולם של אשכנזים מושחתים.
ישראלי בוגד באשתו, בוגד בלקוחותיו, ונשאר עם חתיכה תורנית שנשלחה אליו למטרה אחת בלבד. בעצם מזנה אותה כמו את כל הזקוקים לחסדיו לפי המתווה של "פשתן מאירלנד".
וכך "בעזרתו האדיבה" של הישראלי שוב ייצרו הבמאים זעם נגד קהילה של אנשים לא קשורים. קיבלנו שוב "ווזווז רגליים רע", זעם והעמקת סטיגמות שמהוות כבר "מילוי" עיקרי בבורקסים האפויים המוצעים על המדף.
והקהל האחר שקיבל את מנת ה"נעימות" השבועית שלו, טופח לעצמו על החזה, ועל אף השבת יוצא מרוצה לעשות על האש.
סלומוניקו (1972)
ב1970 נפתחים מעט שערי ברית המועצות, ולמספר זעום של אסירי ציון ניתנות אשרות יציאה לישראל.
מישהו מרושע מתחיל להפיץ אגדות עירוניות על ההטבות המפליגות שמקבלים אותם מתי מעט ששמו נפשם בכפם ודרשו לממש את זכותם לעלות לארץ, ומתגרה בשור הישראלי המוסת בסדין אדום ועליו סמל הווילה והוולוו.
מנגד, מתחילות הפגנות של מי שקוראים לעצמם "הפנתרים השחורים", תוך שהם מאשימים את "הממסד האשכנזי" בכל אותן האשמות שאולי היו נכונות לחברה האמריקאית, אבל מה הקשר שלהן לנעשה בישראל?
אני אישית לא רואה שום הצדקה לחקיינות הזאת, אבל נראה שיצרני הבורקס ראו באופנה החדשה הזדמנות פז לביטוי יצירתי של הצדקנות הטבועה בהם. הם הוסיפו למחנה המקופחים במעגל ההסתה את העדה הסלוניקאית.
לצערי, אני מכירה פחות מעשרה אנשים בני העדה, ואני יודעת שזה מוצאם, כי בנסיבות שונות הדבר נפלט, אך בלי זאת איני רואה שום הבדל בינם , לא במראה חיצוני ולא במנטאליות, מכל צבר בנם של יוצאי אירופה האחרים שפגשתי.
בנוסף, קיימת שותפות גורל בינם לבין האשכנזים. גם הם צאצאי שרידים שנותרו מהשואה, כך שמכשף השבט שירצה לענג את עצמו באגדה האלילית על גלגולי החטאים שקיבלו את ענשם, מסתכן בכך שהוא מוסיף ספרדים טהורים ל"כת הטמאים" הישראלית.
סלומוניקו, פועל נמל חרוץ ונקי כפיים, בן העדה הסלוניקאית, גר בשכונה מוזנחת ועבריינית.
גם בסרט זה , כמו ב"זיס" וכמו ב"שכונה שלנו" עורכת המשפחה הטובה האולטימטיבית קידוש מסורתי מדויק על היין, או הרמת כוסית תרבותית מאפיינת. "התרפקות מיסטית על עבר קולקטיבי מדומיין", קוראים לזה הפסיכולוגים. אבל מחוץ לבית רוחש הרועַ, ומאיים לסחוף אליו את ילדיו של סלומוניקו.
בניגוד לגיבורי "השכונה שלנו", לא רואים גיבורי סרט זה את הפיתרון בגירוש הרשע המוצהר ובשיקום השכונה. סלומוניקו ואשתו רוצים לעבור צפונה, ושם הם כבר יפגשו את הרעים האמיתיים של הסרט- את האשכנזים.
בינתיים פוגש סלומוניקו את נציגי הרוע בעבודה. סלומוניקו היצרני והחרוץ רוצה להמשיך לעבוד, אך אם הוא רוצה להשיג סכום שיאפשר לו מעבר דירה עליו ללמוד מאותם אנשים את תורת הקומבינה.
הם – המנהלים ואנשי הוועד, יכולים לסדר לו פיצויים מוגדלים ואפילו תאונה קטנה, שתצדיק קבלת פיצויים כאלה. כה אמר בורוזובסקי.
אדון ברמן הגזבר המלווה בריבית מציע לו הלוואה של חמשת אלפים שקל בריבית רצחנית ותוספת הצמדה. הגיבור התמים מבולבל וחסר אונים כמו כל הגויים הטובים ב"זיס" וב"רוטשילדים " מול ערמומיותו של היהודי, סליחה, האשכנזי.
וכדי שהדברים יהיו ברורים גם לאחרון הצופים, לפי מיטב מסורת סרטי התעמולה, מספרת לנו מקהלה נוסח המחזה היווני/סלוניקאי? , כשהיא נדה לגורלו של סלומוניקו, שהאשכנזים מקבלים פיצויים , העולים החדשים מתנות- בית, רהיטים…מקבלים ומקבלים, ואפילו משרד שסלומוניקו בנה להם, ועכשיו, ברמן, האשכנזי השחצן, המלווה בריבית, זה שנח לו במשרד כשהפועלים עובדים קשה בחוץ, היהודון- את השם המפורש הזה הם לא אמרו, המתנשא, מגרש אותו מהמשרד שהוא בנה במו ידיו. המנון לאשכנזי הנצחי.
ואף על פי כן מגיעים סלומוניקו ומשפחתו הענפה לבניין החדש, הנכסף בצפון העיר.
והנה באים השכנים האשכנזים. הם לא באים לברך את החדשים, אלא לדרוש שקט ולספור להם את הילדים, דבר אסור בתכלית האיסור לפי המסורת היהודית למודת הסבל.
סלומוניקו מנסה לרכוש את ידידותם של שכניו. הוא מזמין אותם למסיבת חנוכת הבית, אך איש מהאנשים הצבועים ואטומי הלב לא מגיע למסיבה.
מתנשאים, מחנכים אותו -שלא יזמין אורחים, שישמור על שקט.
אנשים קרים. איש לא אומר שלום על המדרגות.
מגדלים כלבים וחתולים במקום ילדים.
רמאים ערמומיים- עוקצים את האישה כשהבעל לא בבית, ומחליפים לה את הרהיטים העתיקים והאוטנטיים מיוון ברהיטי פלסטיק.
אין יותר מקום לתוכן ולעלילה רק רשימת חטאים אין סופית.
אך הנורא מכל הוא שאנו יודעים שסלומוניקו עשה את כל מה שעשה כדי להציל את ילדיו מנפילה בציפורני הפשע בשכונה הישנה, ואילו כעת מתברר שכל מאמציו היו לשווא.
זוכרים את קבלות השבת שערך בביתו הישן? וכעת הילדים נעלמים למסיבות של חבריהם לכיתה.
ומה הן מסיבות אלה? מסיבות סמים.
כולנו בעד קבלות שבת ופחות בעד מסיבות חשק. מי שעורך קבלות שבת הוא בצד של הטובים. עורך מסיבות- בצד של הרעים.
בועז צימרמן , הווזווז החרמן, אונס ילדות טובות בעזרת סם האונס.
ואמנם, באחת מהמסיבות עוזרת "חברתה" של הבת לסמם אותה , כדי להקל עליו להשיג אותה.
ביתו של סלומוניקו איבדה את בתוליה על לא עוול בכפה. יתכן שהיא בהריון . כאן סלומוניקו נשבר ומחזיר מלחמה- הוא הולך לביתם של הרעים, הפחדנים, שכמובן מציעים לו כסף והפלה לבת, ודורש מהם חתונה או… האשכנזי הרשע אך הסחיט נדרש לארגן חתונה "ספרדית" על חשבונו וגם כסף לדירה.
מכירים מישהו שביתו נאנסה מחייב אותה להינשא לאנס? או שאולי ביתו הצנועה של סלומוניקו לא ממש נאנסה?
ומה בקשר להצהרות האהבה שהזוג משמיע פתאום זה באוזני זו לדרישתו הקפריזית של הבמאי? הסיום נשמע לכם אמין?
כשאנו יושבים בקולנוע החשוך, מלמדים אותנו הפסיכולוגים החוקרים את הנושא, גם כשאנחנו יודעים שזה רק סיפור, הסיפור נקלט טוב יותר וחזק יותר. אנחנו בעצם שבויים מרצון ורוצים להאמין שמה שרואים על המסך מייצג את האמת. הפיתרון הסופי של הסרט, נישואים, אפילו אם הם כפויים והזויים בהשתלשלות העלילה, מתקבל כפתרון הנכון.
אך המסר שנקלט טוב יותר וחזק יותר לאורך כל השעתיים שישבנו בחושך היה בוז ושנאה כלפי מושא העלילה. ספגנו נאצות, האשמות שווא, הסתה נגד עלייה והדרכה לסחיטת הזולת, ופתאום כמו במחזה יווני קלאסי, לקראת סוף הדרמה נופלת עלינו משמיים "דאוס אקס מכינה" מכונת האהבה.
תחשבו על צעירים רגילים בעולם, ללא התחייבות צבועה לאיזו אג'נדה פוליטית, כשהם יוצאים בחבורה מהקולנוע, מה יעסיק אותם, איך להשיג בן זוג מהקבוצה השנייה של הזדוניים האלה? נראה יותר סביר שאם ילד מאותה קבוצה שנואה ייקלע פתאום לשכונתם, הם יפרקו לו את העצמות, או שאולי יתפסו איזה זקן מה"אלה" ויעשו לו לינץ' כמו שאירע אחרי הצפייה ב" יהודי זיס" בשכונתם של המוסתים ההם?
כמה זמן יחזיק "אי האהבה ההזוי בים השנאה ששידרו לנו לאורך כל הסרט?
ולא, סלומוניקו עם כל הסימפטיה שלי כלפיו, הוא לא זורבה היוני. זה אפילו לא פלגיאט.
הנחש הכשר
ולא, סלומוניקו עם כל הסימפטיה שלי כלפיו, הוא לא זורבה היוני. זה אפילו לא פלגיאט.